המדריך הקצר לשימור הזמן

אני מתיישב לכתוב מאמר, על איך לנהל עסקים לאט וברוגע. רגע לפני שאני צולל אל תוך המילים – בשלווה – הטלפון מצלצל, הוואטסאפ מהבהב, המייל מתמלא, הקלנדר זז ומשתנה, המציאות דורשת את תשומת הלב, ופתאום שום דבר כבר לא רגוע ושלו. מדוע זה קורה לנו בכל פעם מחדש, והאם יש מה לעשות עם כל הדרישות התובעניות האלו שפולשות למרחב שלנו ודורשות את תשומת הלב שלנו?  

כדי לנסות ולמצוא תשובה לשאלה איך לעזאזל מונעים מהזמן להחליק מבין האצבעות, ולהבין מה גורם לזה לקרות, אני מחליט להתמקד בהווה. מיינדפולנס זו שיטה נהדרת להתחלת דיאלוג פנימי וחיצוני. דרך פירוק השעות האבודות לדקות, אפילו שניות, אפשר להאיר את החלקים הבעייתיים, להדגים מה גורם לעסק לצאת משליטה, ולהביא, לאט ובזהירות, מודעות גוברת לדברים הבאמת חשובים.

השעה חמש אחרי הצהריים, מהחלון אני מבחין שהשמש הולכת ומתעייפת, כבכל ערב. אני שותה מהקפה שהכנתי לי הרגע ומרגיש מבורך, רגוע ושליו – יום חדש הסתיים, ואת שלוות הכפר שבו אני גר, כפר האמנים 'אניעם' ברמת הגולן, שום דבר לא יכול להפר. אני מחייך לעצמי, בלב, ומרגיש את השקט הפנימי שלי מפעפע אל החוץ, ואת השקט של החוץ מפעפע לתוכי. לאט.

לפני שאכתוב, אני חושב לעצמי, אכבה את הטלפון. שלא יהיו לי הפרעות. כשאני מרים אותו אני רואה שהוא כבר על מצב שקט, אליו העברתי אותו לטובת שיחה ארוכה שהייתה לי לפני שעתיים. המסךמאיר, 7 שיחות שלא נענו. חמש מתוכן מאותו לקוח. גם הוואטסאפ נדמה כעץ חג מולד מקושט. מאיר ומנצנץ באור יקרות. על המסך, הנוטיפיקציות צועקות: "דחוף!! תחזור אלי".

נו, אני אומר לעצמי, איזה מזל שאני רגוע. לוקח נשימה ומעיין בהודעות מהלקוח. שום דבר לא קרה, בסך הכל דרמה זניחה וחסרת משמעות. איזה מזל שלמדתי לשחרר. לקחת את הכל בקלות. לא לתת ללחץ הזה, של החיים במרוץ העכברים, להיכנס לי ללב, למוח, לנפש. ואוו, פעם הייתי לגמרי בסרט מהדברים האלו. איזה תהליך עברתי. מדהים.

חוזר אל המסמך, אבל הוא פתאום נראה מעט חיוור. המחשבה על הלקוח הלחוץ מנקרת בי. קצת, אבל עדיין. אני מחליט לכבות לרגע את השריפה. שולח הודעה,  "הכל בסדר, אטפל בזה בעוד שעה". מוסיף גם סמיילי מחייך. רגוע. "לא יכול לטפל בזה עכשיו?????? זה דחוף", צועק הלקוח אל תוך הוואטסאפ. אני שוב לוקח נשימה עמוקה ומזכיר לעצמי שבת"א שעה זה בעצם נצח ושאני קצת מורגל (מדי) לזמן גולן. מתלבט שנייה עם עצמי ומחליט לטפל בבעיה מייד. כדי שלא תפריע לי להתרכז ולכתוב את המאמר. בתכלס, זה ייקח לי חמש דקות. מה הסיפור הגדול?

חצי שעה אחר כך, אני חוזר למסמך. איפה היינו, אה, כן, לאט. לאט בעסקים. בטח. אכתוב מאמר על איך אפשר לנהל עסק לאט, בקלות, בכיף. באיזי. בפנאן. בזמן גולן. הרי בשביל מה ארזנו את עצמנו, ניתקנו את חיינו מהמרכז הסואן והעמוס והמעייף, ועברנו לגור בלב הטבע והשקט? בדיוק בשביל החוויה הזו. השעה חמש ארבעים וחמש, בגינתי אני מבחין כבר בצלליות ההולכות ומתארכות עם אחיזתו העמוקה יותר של החושך. מתחיל להיות גם קצת קריר.

 

לאן נעלם הזמן כל הזמן

 

חוזר אל המסמך הריק. "אני מתיישב מול המחשב בחדר העבודה שלי, כדי לכתוב את המאמר הזה", אני מקליד את משפט הפתיחה. יופי של פתיחה, אני חושב לעצמי. מיד מכניסה את הקוראים אל תוך העולם שלי. אני נפלא. העולם נפלא. היום הזה נפלא. ופתאום משהו לא מסתדר לי בזמנים. אם התחלתי בחמש, אז איך פתאום נהיה לי שש? לאן הלכו הדקות האלו? בדיוק בתזמון מושלם, זאת אומרת, בזמן הכי לא מתאים, הקלנדר מתריע: יש לך שיחה טלפונית בעוד חצי שעה. ייעוץ עסקי. מת על העבודה שלי. אז נכון, לפעמים הלקוחות שלי עסוקים ויכולים לדבר רק בערב, או בימי שישי בבוקר, או בחצות. ונכון שזה פחות מסתדר לי לפעמים, אבל זה בסדר, "הם תל-אביביים, מה כבר הם מבינים, וממילא אתה אוהב להיות חופשי בבוקר", מזכיר לעצמי.

אבל רגע, אם יש לי תכף פגישה, מה הטעם להתחיל לכתוב? אכין לי חביתה וסלט. ובעצם, זה לא מספיק זמן. אולי אחטוף איזה משהו מהיר מהמקרר. אני מכין לי כריך קטן עם גבינה ושמן זית איכותי. מהגולן, כמובן. סלואו, הכי סלואו.

 

הפגישה מגיעה. מעניינת, האמת. האתגר שהלקוח מתמודד איתו מסעיר אותי וביחד אני מרגיש שאנחנו מתחילים לפזר את מסך הערפל, לעמוד באור ולא בצל, מפסיקים לברוח ממשחקים של כוח וכן הלאה. תענוג. השיחה קולחת ופתאום – השעה כבר שבע ורבע. יש 45 דקות עד הפגישה הבאה. איפה היינו, כן, "אני מתיישב מול המחשב בחדר העבודה". הודעה נכנסת (הפעם הנוטיפיקציה בוואטסאפ במחשב). "אפשר לדחות את השיחה שלנו לתשע?", שואלת הלקוחה הבאה. "בטח", אני רושם, מוסיף סמיילי של פעמון. אין לי מושג למה. הרגיש לי נכון. היא מחזירה לי בדגים תלויים על חבל. כבר אמרתי שאני מת על הלקוחות שלי?

יופי, יש לי זמן פנוי. רגוע, לאט. תענוג. אבל פתאום אני שם לב שאני כבר לא כזה רגוע. מה קרה? הכל בסדר, אני אומר לעצמי. קח נשימה עמוקה. זמן גולן, זמן גולן. קיבינימט, אומר בי הקול. הפגישה הבאה בתשע, ויש לך מלא דברים לעשות בבית, ובדיוק התחלת לסדר את המטבח והשארת הכל זרוק והופ הופ טרהלהלה חמש שניות אחר כך אני מרגיש את הפרעת הקשב שלי בשיאה ותוהה לעצמי איך הכל התדרדר כל כך מהר.

ביני לבין עצמי אני מהרהר איך זה קרה. הגולן אותו גולן והנוף אותו הנוף, ובכל זאת הלב שלי פועם קצת יותר מהר, ובלחיים אני מרגיש את הסומק הבוער, ומן תחושה כזו של תסכול שהולך וגואה. כמיטב האנשים, גם אני מאשים מיד את האחרים – זה הם פלשו אל תוך חיי, בגסות שכזו, עם חייהם התל-אביביים. בעודי חושב ככה, אני מבין שזה בולשיט. זה אני, ורק אני, שמתחיל להסתחרר.

 

הזמן מוזר וזר

לאט הוא מושג מוזר וזר לרובנו. מלמדים אותנו לרוץ, להשיג, למהר. לטוס קדימה. לא להסתכל לאחור. לא להתעכב. להתקדם. אני מצויין בזה – במשך שנים ארוכות עבדתי במסלול המהיר. התחלתי לעבוד בגיל 16 ומאז – להוציא תקופת הצבא – לא עצרתי לרגע. הקמתי את העסק הראשון שלי בגיל 19 אבל עבדתי במקביל כעצמאי במקומות שבהם לחץ הוא בילט-אין בסיסטם. הייתי עורך ב-ynet, בין היתר ערכתי את עמוד הבית בתקופת הפיגועים הלא-עליזה, וחלשתי על דסק חדשות שלם בגיל עשרים וצ'ופצ'יק. בקטנה. במקביל ניהלתי ערוץ תוכן ומיליון פרויקטים אסטרטגיים. אחר כך עברתי להקים את אתר מאקו, כשעבדתי בשידורי קשת. על הדרך גם הקמתי את מערכת התוכן של חברת החדשות של ערוץ 2. לחץ, מהירות, אינטנסיביות, תגובה מהירה, עבודה מהרגע להרגע? זה ה-DNA שלי. לקח לי המון (המון!) שנים להירגע. להאט.

לכן סטרס הוא תמיד טריגר. החשיפה הקלה ביותר ללפיתתו הכואבת של שאון הזמן מציתה מחדש את הלהבה. מחממת את המנועים. מדליקה את המנורות. מסובבת את ה, טוב, הבנתם. ה-ADHD שלי לא תורם במאום לחוויה. הוא רק מעצים אותה ומעשיר אותה באינספור מחשבות, חלקן (הגדול) נפלאות וחלקן (הגדול יותר) טורדניות.

הזמן עובר ואני שואל את עצמי, מה לעזאזל רציתי לעשות. אה, כן, לכתוב, אני נזכר. מוחק את הכל ואז מתחיל מחדש. "טל היקר, כאן אתה מהעתיד", אני כותב מכתב לאני-מהעבר, בתקווה שאוכל להמציא מכונת זמן ולהזהיר אותו מבעוד מועד. "בפעם הבאה תשאיר את הטלפון על שקט. לתמיד".

איזה יופי של דבר זה, מיינדפולנס, תראו לי עוד טכניקה שיכולה לשלוח לכם מסרים מהאתה-העתידי לאני-שבהווה, בכזו אלגנטיות. באותו הרגע, אני הופך מודע לכך שההודעה המלחיצה ההיא הייתה הנקודה שבה הכל החל להתקלקל, ולכן היא גם המקום שבו אפשר להתחיל ולתקן. הכללים הם פשוטים, אני מזכיר לעצמי ולכם:

א. שימו את הנייד על שקט. ואז כבו אותו. ושימו אותו בחדר אחר.

ב. סגרו את כל החלונות במחשב. והישארו רק עם החלון שאתם צריכים (במקרה שלי: מעבד התמלילים).

ג. הגנו על השקט שלכם בשתי ידיים ואם צריך – אז גם בציפורניים ובשיניים. כולל אטמי אוזניים, זיגוג כפול בחלונות, מנעול לדלת, רישיון לשאת נשק חם.

ד. אל תתנו לשום דבר, ולאף אחד, לפלוש אל תוך המרחב הפרטי והמוגן שאתם יוצרים לעצמכם. סעיף ג' מדבר על הפלישה הפיזית, והסעיף הזה מרחיב אותה לפלישה הרגשית. מה שקורה בחוץ, נשאר בחוץ. עד כמה שניתן.

זה פשוט עד כדי כך. "כדי להתחבר לעצמך עליך להתנתק מכל השאר", אומר פתגם סיני שהמצאתי בזה הרגע. ועם מסר הזן המופלא הזה אצטרך לסיים, תסלחו לי, יש לי שיחה חשובה שאני חייב לקבל.

 

***

טל איתן הוא יזם ויועץ עסקי המתמחה בהקמה, פיתוח וניהול מיזמים ועסקים קטנים ובינוניים. מוזמנים לבקר באתר שלו – "כאן עובדים בכיף" ובפרופיל הפייסבוק האישי שלו.