שובר שוויון

בזמן לימודי התואר השני היה לי את הכבוד ללמוד אצל ד"ר עובדיה עזרא, לימים ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. באחד הסמינרים שטח בפנינו ד"ר עזרא בקצרה את סיפור חייו. כילד בשכונה לא מוצלחת במיוחד בדרום תל אביב הוא התבלט כעילוי והצטיין במתמטיקה, אנגלית, ביולוגיה וכל מקצוע אחר שלמד. שנים ספורות אחר כך הצטרף, במסגרת תוכנית האינטגרציה העירונית, לתיכון בשכונה צפונית. התלמיד שמעולם לא קיבל ציון של פחות מ-95 גילה שהוא אינו יודע אנגלית, מתקשה במתמטיקה בסיסית ונמצא בפיגור כבד בתחומי הכימיה, הביולוגיה, ולמעשה בכל שאר המקצועות הנלמדים. שתי השכונות, יש לציין, נמצאו בקו אווירי של לא יותר מעשרה קילומטרים.

הזכרתי את הסיפור הזה בעבר בטור שכתבתי ל"הארץ", אולם שילוב של פרסומים שהופיעו במהלך השבוע האחרון בעיתונות המקומית גרמו לי להרהר בו שוב. ראשית היה הראיון עם מנכ"ל עמותת "פעמונים" המסייעת למשפחות במצוקה כלכלית, לאחר מכן כתבה באתר כלכליסט שעסקה בהעלמות המס של התאגידים הגדולים בעולם, המשיך עם מסע ההשקה של הסדרה "מגש הכסף", וקינח עם טורו האחרון של רולניק במגזין "דהמרקר" (שחשף את הריכוזיות והתחרות המזוייפת בשוק האמריקאי), ועם ידיעה מאת שאול אמסטרדמסקי אודות החלטתה של וועדת העבודה בנוגע להארכת זמן ההמתנה לטיפולים במסגרת הרפואה הפרטית.

פרסומים אלה, לטעמי, קשורים אחד לשני בקשר עבות, וכדי להיות מסודר אתחיל בראשון.

***

הראיון עם מנכ"ל עמותת פעמונים הינו טקסט מושלם, כזה שעורכים ומו"לים משוועים אליו וזוכים בו רק אחת לתקופה. היופי שבו נובע מן העובדה שלא משנה לאיזה צד אנחנו שייכים במפה הכלכלית, היינו יכולים לשלוף ממנו סימוכין ולשאוב ממנו תמיכה לאידיאולוגיה הפרטית בה אנו אוחזים. כך למשל, הוגי דעות צעירים מן הצד הימני מיהרו לשלוף את הציטוטים העוסקים באחריותו של היחיד לגורלו, והיו שאף קראו לדור המחאה החברתית להתעורר מן "ההזיה המשיחית" בה הוא שרוי, וזאת למרות שלדרברג החמיא במהלך הראיון למחאה ככזו שתרמה לא מעט להתעוררותו של הצרכן הביקורתי. מן הצד השני, הוגים בעלי אוריינטציה שמאלנית, כמוני, יכלו להצביע על "משולש האחריות" שהציג המרואיין, המורכב מן היחיד, הממשלה והמגזר העסקי, ולהאיר את העובדה כי בעיית הדיור, ההוצאה המשפחתית הגדולה ביותר ולא משנה איפה אתם גרים או שוכרים, זכתה להתעלמות מוחלטת כמעט לאורך כל הראיון.

העובדה שהמרואיין הציג עמדת ביניים עקבית (ככל שניתן לצפות ממנכ"ל של עמותה העוסקת במשתמשי הקצה של הכלכלה ולא בטיפול בחוליי המגזר העסקי או הממשלה) לא בלבלה לרגע את אלפי המשתפים ברשתות החברתיות, שכצפוי נחלקו לשניים – קומוניסטים וליברטריאנים.

***

אין ערעור על העובדה שמאז המחאה החברתית חלה עלייה דרמטית בעיסוק בנושאים כלכליים בקרב הציבור הרחב, ולצד החלוקה לשמאל ימין מדיני, אנו עדים כיום לשיח חדש של שמאל ימין כלכלי, שכמו רוב הדיונים המקומיים זוכה להשטחה מושגית ולגרסאות מוקצנות ופופוליסטיות המשגשגות ברשתות החברתיות.

צעדתם באחת ההפגנות של 2011, אתם חושב שבכלכלה הקפיטליסטית קיימים כשלי שוק, שיתפתם את הסרטון הויראלי של זילכה שמדגים מהו מונופול באמצעות הסופר השכונתי – ברכותי קומראדים, התקבלתם זה עתה לשורות המפלגה הקומוניסטית וזכיתם במדליית כסף מהחבר סטלין. מנגד, אם קראתם לציבור הנאנק תחת יוקר המחייה להפסיק לטוס לחו"ל ולחדול לרגע משדרוג הניידים, או הדגשתם את החשיבות של עזרה לזולת מתוך בחירה אישית וחופשית, אתם עלול למצוא את עצמכם עד מהרה מתוייגים על ידי ההמון כתלח"ניקים קרי לב או ליברטריאנים מרושעים, ולא שחסרים כאלה באמת.

במציאות, הדברים אינם נחלקים לשחור או לבן, אולם מאחר ומרבית התקשורת וצריכת המידע שלנו עברה לרשת, אנחנו מפספסים את העובדה שהצבע השולט הוא למעשה האפור.

***

בארבע השנים האחרונות זכיתי, למעט אירועים חריגים, להיות מתוייג על ידי אבירי הימין הכלכלי כסוציאליסט וחסיד שוטה של התכנון המרכזי, וזאת למרות עשרות פוסטים שכתבתי אודות לקיחת אחריות אישית ואימוץ של מינימליזם ופשטות מרצון. הסיבות שהביאו את אותם מגיבים להדביק לי כינויים אותם הם רואים כעלבונות מוחלטים, היתה ככל הנראה העובדה שבמקביל ללקיחת האחריות האישית ושינוי הרגלי החיים, הרשתי לעצמי לפזול לצדדים ולבקר את התנהלותה של המדינה, כמו גם התנהלותו של המגזר העסקי.

בעבור הליברטריאן הממוצע, יש להבין, המדינה אינה הפתרון לדבר, המגזר העסקי (בשוק הקפיטליסטי) מתנהל בצורה הטובה ביותר שבאפשר (כל עוד נשמעים לחוקי היד הנעלמה), ואם בכל זאת יש בעיה, הרי שהיא נעוצה בפרט הבודד, באדם הקטן, ולו ורק לו הכלים לפתור אותה בעבור עצמו.

מסקנות אלה היו יכולות להיות נכונות אלמלא הן היו לגמרי שגויות, והאנקדוטה הקטנה שהזכרתי בראשית הפוסט, שעסקה בקורות חייו של אחד מבין עשרות אלפי הילדים שגדלו בשכונות הפחות טובות של תל אביב, לא נועדה אלא להבהיר שיש שוויון אחד לפחות אליו מוטל עלינו לשאוף בכל מאודנו, ושיש לפחות תחום אחד בחייו של כל אינדיווידואל שאינו נשלט על ידו לחלוטין באמצעות בחירה פשוטה, ואני מתכוון להזדמנויות שייקרו בדרכו במהלך חייו.

***

שוויון הזדמנויות בחינוך, בשירותי הרפואה ובתשתיות העירוניות (שבין היתר מאפשרות את השניים הראשונים), הוא דבר מה אליו אמור לשאוף כל אדם בחברה דמוקרטית וליברלית, ולמרות זאת הינו רחוק מהישג ידיהן של מרבית המדינות המערביות, שלפחות לכאורה חותרות להשגתו.

היופי שבשוויון זה נעוץ בעובדה שהוא אינו מאלץ שוויון בתוצאות, וסביר להניח שגם אם היינו מצליחים להשיג שוויון בחינוך הרי שעדיין היו תלמידים פחות טובים ותלמידים יותר טובים, שכן מידת ההצלחה בלימודים הינה תלויית גורמים נוספים רבים. עם זאת, רק לאחר שנבטיח כי גם אחרון הילדים בשכונות הדרומיות, שלא לומר בערי הפריפריה המוזנחות, ייזכה לפחות על הנייר לאותה רמת חינוך לה זוכים ילדי השכונות והערים המבוססות, הרי שנוכל לבוא אליו בעתיד בטענות.

מהשלכותיו של חוסר השיווין בתחום הרפואה ניתן להתרשם בפשטות, וגם הניאו-ליברל הקשוח ביותר עלול להשתנק מעצם המחשבה שאדם מחוסר אמצעים עלול למצוא את מותו מבעייה שאדם אמיד יפתור במהירות וביעילות באמצעות כספו. גם כאן השוויון בהזדמנויות, כלומר, ההבטחה שכל אזרח במדינה יוכל לזכות באותה איכות ואותה תדירות של שירותי רפואה, הנה רק חלק מהפתרון. עדיין יהיו אנשים שיעדיפו ג'אנק פוד על מזון בריא, ייעשנו סיגריות ויימנעו מפעילות גופנית, וכתוצאה מכך ייחלו וימותו בתדירות גבוהה יותר מאחרים, אולם את הבחירות הללו נוכל להטיח בפניהם רק לאחר שנוודא כי הם מקבלים את כל המידע הנחוץ, ואת כל השירותים האפשריים שניתנים לאדם אמיד שבחר באופן מקביל לאכול במקדונלדס ולעשן סיגרים עבים.

***

שוויון הזדמנויות, מעצם הגדרתו, מחייב שבירה מתמדת של מנגנוני שימור כוח קיימים. הכלכלה הקפיטליסטית, אותה אחת שטמנה בחובה את ההבטחה לפירוק וניתוץ של מוקדי הכוח הישנים, מתגלה בעשורים האחרונים דווקא ככזו המייצרת מתוכה גופים כוחניים ועצומים מבעבר, המאיימים לבטל כל אפשרות של תחרות או הוגנות באופן התנהלותה של הכלכלה. זו לא רק הריכוזיות חסרת התקדים (אולי מימי תפארתה של הכנסייה הקתולית לא קמו תאגידים בסדר גודל שכזה) והשפע המזוייף שיוצר תחרות למראית עין בלבד, אלא גם העובדה שאותן חברות ענק עושות כל שביכולתן על מנת להתחמק אף מתשלום מיסי המדינה – אותם כספים שאמורים להבטיח את אפשרות התקיימותו של מנגון שוויון ההזדמנויות.

מנגנוני כוח קיימים גם באגף השמאלי של המפה. וועדי עובדים למשל, אותן חונטות סגורות ושבטיות המאיימות להשבית את הכלכלה בכל פעם שנוגעים להן באנטריקוט. גם אותם יש לפרק ולהעביר למודל אחר, אולם לעת עתה נסתפק בעובדה שהם לפחות משלמים את מיסיהם.

***

נכון, אף אחד לא אוהב לשלם מיסים, אבל בסופו של דבר המס הינו חומר הבעירה שמניע את גלגלי המדינה לטוב ולרע. לטוב במידה והאנשים האוחזים באידיאולוגיה דומה לשלי מנהלים את העניינים, ולרע במידה ויריבי האידיאולוגיים מנהלים את המדינה. כך או אחרת, מיסים יש לשלם, אלא אם כן אתה אדם אמיד או בעל חברה גדולה, אז תוכל להתחמק מתשלום חלק הארי של מיסיך באמצעות משחקים חשבונאיים או מקלטי מס מוכרים.

בעבר הלא רחוק, למשל, מס ההכנסה המירבי בארצות הברית עמד על סך 70% והמינימלי עמד על סך 11%. בתוך עשור אחד בלבד ירד המס המירבי ל-28% והמס המינימלי עלה ל-15%. צדק חברתי, רק בהפוך. מס החברות אף הוא מצויי בירידה עקבית כבר כמה עשורים, ולא מעט כלכלנים ימניים גורסים שיש לבטל אותו לחלוטין, אחרי הכל, מדובר בשוק תחרותי, ורק מי שמציע את המחיר הזול ביותר לחברות הגדולות, זוכה בחסדיהן, גם אם במחיר הפסד.

כתבתי במקום אחר על המעגליות הדוחפת את אותן חברות ענק לעשות כל שביכולתן על מנת להתחמק מתשלומי מס, וייתכן ונקודת האור היחידה מגיעה כיום מארגון ה-OECD, שבשנים האחרונות הגיע למסקנה המתבקשת שהעלמת המס של החברות הגדולות מהוות בעיה משמעותית להתנהלותה התקינה של הכלכלה, ובהתאמה הכריז עליה מלחמה.

למלחמה הזאת כל אחד מאיתנו יכול להצטרף, באמצעות שיתוף והפצת המידע, באמצעות לחץ על נבחרי ציבור, באמצעות החרמות של תאגידים גדולים ופנייה ישירה לבכירי המגזר העסקי – יש די והותר דרכים בהן ניתן לפעול, אולם קודם לכן יש להפנים כי מדובר בהתנהלות לא תקינה שמכל בחינה כלכלית מהווה שובר שוויון.

***

שוויון הזדמנויות אינו מבטיח שוויון בתוצאות. תמיד יהיו אנשים אמידים שיוכלו להרשות לעצמם קצת יותר מאשר הבסיס – שיעורי תגבור לילדים או ביטוחי בריאות פרטיים. בדיוק מסיבה זו אני מוצא את החלטתה של וועדת העבודה (בעניין ההמתנה לרפואה הפרטית) בעייתית בלשון המעטה. מאחר וכל שהיא רצתה להשיג היה ביטול של ניגוד אינטרסים (רופא פרטי המקבל חולה במערכת הציבורית ואז מנתח אותו במערכת הפרטית), הרי שכל שהיה עליה לעשות זה לקבוע כי רופא שקיבל מטופל במערכת הציבורית יהיה מחוייב להמשיך ולטפל בו באותה מערכת, כלומר, ייאסר עליו להעביר אותו לפרטית. אין בכך טעם לפגם שכן תמיד יש לפחות שניים שלושה כוכבים בכל תחום רפואי, ומטופל בעל ביטוח בריאות פרטי, כמוני למשל, שבבלוטת התריס שלו התגלה גוש שיש להוציא, יוכל לבחור לזרז את ההליך באמצעות רופא פרטי אחר עליו יקבל המלצות. ההחלטה לקבוע פרק זמן של המתנה (שלושה עד ארבעה חודשים) מסריחה מניסיון מעוות לצור שוויון מדומה, ובהתאמה היוותה דלק שהזין פופוליזם זול ברשת מצידם של ליברלים חדשים וליברטריאנים ישנים.

עם זאת, אני מתעקש ששוויון הזדמנויות הוא ערך חברתי עליון, עליו מוטל עלינו להיאבק. אל תתנו לעובדה שהצלחתם לעשות שינוי בחייכם, שלקחתם אחריות על התנהלותכם הכלכלית לעוור את עיניכם למציאות בה שולט חוסר צדק ושוויון (בהזדמנויות, בהזדמנויות!). באופן אישי אני מודה שטרם הכרתי ליברטריאן רעב, או אפילו כזה שלא היה בעל תואר אקדמאי אחד לפחות מבית ספר נחשב בו למד על חשבון מלגה או על חשבון הוריו, ותמיד מפתיע אותי מחדש לגלות שדווקא אלה שזכו ליהנות ממיטב הפריוולגיות וההזדמנויות, מפנים את מבטם ומקשיחים את עורפם ברגע שהדבר נוגע לאלה שגורלם שפר פחות.

אין שום מניעה להיות אינדיווידואל שלוקח אחריות על גורלו ופעיל חברתי באותה נשימה. ניטשה עצמו, אותו אחד שנהוג לזהותו עם תפיסת העוצמה של היחיד, קבע סוג זה של פעילות כאינסטינקט אנושי: "כשהטיפוס המובחר מטפל בטיפוסים הבינוניים בעדינות יתרה מטיפולו בעצמו או בעמיתיו, אין זה רק עניין של רוחב לב, כי אם פשוט חובתו היא זו…" (אנטיכריסט).

אל תכנעו לרדידות החד ממדית שמנסה לכפות עלינו בחירה בצד אחד, מותר לנו, ומתבקש מאיתנו, שנהיה גם וגם.