"בכל פעם שאני מרגיש צורך להתעמל, אני נשכב על הספה וממתין שהתחושה תעבור".
הציטוט הנ"ל, שעד היום יש המתקוטטים בשאלה אם לייחסו למרק טווין או לרוברט מיינרד (אם אני לא טועה שמעתי אותו לראשונה בכלל בסרט של וודי אלן), היה יכול, לכאורה, לתמצת את רוחה של תנועת ההאטה בכל הנוגע לפעילות גופנית מאומצת. ואכן, פלגים מסוימים, כגון מועדון העצלנים ביפן, בוודאי היו חותמים עליו בעיניים עצומות, כמו גם על זה של פרד אלן: "אני אוהב צעדות ארוכות, במיוחד אם הן נעשות על ידי אנשים המרגיזים אותי", או זה של הנרי פורד: "התעמלות היא חסרת ערך. אם אתה בריא אינך זקוק לה, ואם אתה חולה אסור לך להתנסות בה." אבל האמת היא הפוכה. חיים איטיים באמת, מצער ככל שזה עלול להישמע, כמעט דורשים שנהיה בכושר גופני הולם, שאחרת כל פעולה, גם לא ספורטיבית (טיפוס של שתי קומות במדרגות, שיטוט בעיר שנבתה על גבעות), תהיה כרוחה במאמץ פיזי ממשי, שבתורו יביא להזעה, להתנשמויות ולעלייה בדופק – שילוב שאין לו דבר עם חיים של הנאה, איטיות והתרגעות.
בתור ילד שמנמן וחובב המבורגרים ממזללות מהירות, פעילות ספורטיבית היתה שנואה עלי, וניסיתי להימנע ממנה בכל דרך אפשרית. לשמחתי, אחות בית הספר פטרה אותי מכל פעילות גופנית הכוללת קפיצות (זאת בשל קוצר ראייה מרשים ממנו סבלתי כבר בגיל צעיר), ובריצות נהגתי לפתח קוצר נשימה שהיה מספיק מלחיץ על מנת לאשר לי לסיים אותן בהליכה איטית. בכדורסל כמעט ולא נבחרתי לשחק שכן בין כיתה ב' לט' לא גבהתי כמעט כלל, ובמשחקי הכדורגל בחרתי תמיד בתפקיד היחיד שלא הצריך תנועה משמעותית (ובאופן מפתיע הייתי לא רע בכלל בעמדת השוער).
לאור האמור, תמוהה בעיני העובדה שבגיל 15 החלטתי להירשם לחוג קראטה, ובגיל 16 כבר הייתי מבצע שכיבות סמיכה על אגרופים ובועט בכל דבר שזז בחוג לחימה משולבת (שיטה שפותחה בארץ על ידי אלי אלימלך ושילבה אגרוף תאילנדי, קראטה וקורטוב של מזוכיזם). אני מניח שהצטרפתי לחוג הקראטה רק בגלל שחברי הטוב ביותר באותם ימים היה מתאמן בקביעות מזה שנים, והמשכתי ללחימה המשולבת מאחר והאימונים, פשוטו כמשמעו, גרמו לי להרגיש יותר טוב.
התחזקתי, התגמשתי, הרזיתי, סיבולת לב הריאה שלי השתפרה פלאים והצלחתי לסיים ריצות בלי לנסח צוואות בראשי, וכתוצאה מכל אלה הביטחון העצמי שלי השתפר פלאים. הפעילות הספורטיבית מאז הפכה לעניין ממכר. יהיה זה שקר לומר כי בעשרים וחמש השנים האחרונות עסקתי בה באופן קבוע – פה ושם ניתן למנות תקופות ארוכות של חוסר מעש, שמהר מאוד התבטא בעליה במשקל, אבל בכל פעם תפסתי את עצמי וחזרתי להתאמן, לא משנה במה. חדרי כושר (בתור סטודנט זה היה משתלם), שחייה, ריצה על הטיילת, רכיבה על אופניים ותרגילי כוח בבית – הכול עובד כל עוד מתאמצים ומתמידים (ולא, לצורך העניין שחמט זה לא ספורט).
מאחר ותנועת ההאטה מכוונת אל עבר הפשטות מרצון, בשנים האחרונות נמנעתי כמעט כליל מתשלום עבור כושרי הגופני. הייתי יוצא לריצות ארוכות, אותן הייתי מסיים במתקני האימונים שהציבה העירייה בפארקים הציבוריים, ושם הייתי מבצע עליות מתח ותרגלי חזה. בנוסף, בבית הייתי מבצע תרגילי כוח פשוטים אותם ניתן לבצע באמצעות שני כיסאות בלבד, ולהשיג תוצאות טובות גם באמצעות אימונים קצרים של 15-30 דקות ביום.
לפני כארבעה חודשים נפתח מול ביתי מכון לאימונים קבוצתיים – TRX, פילאטיס, יוגה, אירובי… – המרכז הציע מבצע לנרשמים הראשונים למשך חצי שנה – 185 ₪ לחודש וניתן להגיע לכמה שיעורים שרוצים. אני ונועה אשתי נרשמנו ומאז אנחנו הולכים ארבעה פעמים בשבוע בממוצע, ומזמן לא הרגשתי כל כך טוב (טפו טפו).
כאשר יסתיים המבצע ואצטרך לשלם מחיר מלא אעשה את החישובים שלי. ייתכן ואחליט להמשיך גם במחיר מלא (כפול) וייתכן ואחזור להתאמן באופן עצמאי. אני לא רואה את החיסכון הכספי כערך עליון, ואני מאמין שכל אחד יכול למצוא בעבור עצמו את הפינוקים הקטנים/המטרות הנעלות עליהן הוא מוכן להוציא את כספו, כל עוד אין הוא חורג מיכולותיו הכלכליות ונכנס לשם כך לחובות. לאלה מכם הנרשמים לחדר כושר כזה או אחר יש לי רק המלצה אחת שהוכחה, לפחות בעבורי, כמשפרת דרמטית את הסיכוי להגיע בסופו של דבר לאימון – דאגו שהוא נמצא במרחק של לא יותר משני רחובות מביתכם, או לחילופין, שהוא ממוקם על ציר התנועה שלכם מביתכם לעבודה וחזרה.
אם אתם לא עוסקים בשום פעילות גופנית התחילו כבר עכשיו. סיימו לקרוא את הפוסט, כבו את המחשב, עברו לבגדי ספורט וצאו לריצה קלה. אל תניחו לבושה לעצור אתכם. את הריצה הראשונה שלי, לאחר תקופת ההקאות הממושכת, סיימתי לאחר חמש דקות וקילומטר אחד, כשרק הפאסון הטבעי שלי מונע ממני לזעוק לעוברים ושבים שיזמינו בעבורי ניידת טיפול נמרץ. לא הצלחתי לנשום, הלב שלי פעם בקצב מטורף והווריד הקבוע במצחי נישא לגובה של סנטימטר וחצי ואיים להתפקע ולהעביר אותי לעולם שכולו טוב. כאשר ניסיתי לעשות מתח בפעם הראשונה הצלחתי לסיים עלייה אחת (עם תנופה לא קטנה), והיה ומישהו צפה בי מנסה להשלים את העלייה השנייה, הוא בוודאי נושא עימו את הטראומה גם כיום. סיפורים דומים קיימים גם בנישת שכיבות הסמיכה וכפיפות הבטן.
החדשות הטובות הן שההתמדה משתלמת – כבר אחרי חודש תרגישו שיפור דרמטי ביכולות שלכם, הן במרחקים שתוכלו לרוץ והן בסיבולת השריר. הגוף, בתמורה למאמץ שתשקיעו בו, יפנק אתכם במנה מכובדת של אנדורפינים, בשריפת שומן מואצת גם בימים של מנוחה, ובעוד שלל יתרונות פיזיולוגיים שישפרו את סיכוייכם לחיות לנצח, בהנחה שהגנטיקה שלכם לא עובדת נגדכם. בנוסף, ולמעט ברגעים בהם תעסקו בפעילות הפיזית המאומצת, אתם תהיו הרבה יותר רגועים. אפילו הנמנומים שלכם ישתפרו, ולו בשל העובדה שלחץ הדם שלכם יירד באופן טבעי ככל שתשפרו את הכושר הגופני.
ההגדרה שלי לכושר היא סובייקטיבית לחלוטין – היכולת לרוץ לפחות חצי שעה ללא הפסקה (ולמרחק של בערך 6 ק"מ), לבצע 10 עליות מתח ברצף, 50 שכיבות סמיכה ו-100 כפיפות בטן. לא בדיוק איירון מן, אבל גם לא ג'בה דה האט. אם המספרים האלה נשמעים לכם דמיוניים, דברו איתי בעוד חודש. אני מבטיח לכם שתהיו שם, ואם לא, אז לפחות מאוד קרובים.
_______
לכל הפרקים בטור 101 דרכים להאט את החיים
_______
דרורה
גמרתי לקרוא והלכתי לנוח…
בחייך, עמית, הפוסט הזה ממש לא מתאים לבלוג.
בוא אני אספר לך איך זה צריך להיות 🙂
עושים גינת ירק ותוך כדי עידור, זריעה ועישוב שמים לב לתנועות הגוף. מחזק את הזרועות, מותח את שרירי הרגליים האחוריות וכבונוס- מנפק אוכל מזין לגוף.
הולכים לשוטטות בטבע, על אדמה או חול. מחזק את הרגליים ואת היציבות, מרחיב את הנשמה והנשימה.
מגדלים ילדים ואז צריך לסחוב, להרים, לרוץ, לזחול. כבונוס, מקבלים את האהבה הגדולה בעולם.
מקבצים כמה חבר'ה למשחק כדורסל/כדורגל/כדורעף שכונתי פעם בשבוע.
"לעשות ספורט" הוא מונח לגמרי צרכני. פעילות לגוף עושים תוך כדי החיים ולא כמטלה.
דרורה
עמית נויפלד
🙂 תודה על ההבהרות, אבל עם כל הכבוד לעידור בגינה ולשוטטות (הפעילות החביבה עלי) לא מדובר בפעילות גופנית שמביאה לעצימות הנדרשת על מנת להביא לשיפור בריאותי. כדורסל, כדורעף או כדורגל בשכונה זה כבר יותר קרוב, אבל פעם בשבוע זה אולי מעט מידי. לגבי ילדים, באורח פלא הבחנתי שרוב האנשים שמביאים ילדים נוטים דווקא לגדל כרס קטנה, אבל אני בטוח שאין קשר בין הדברים.
אני מבטיח גם שאני לא מתייחס לעשיית ספורט כאל אלמנט צרכני, למעשה, הביטוי "לעשות ספורט" מופיע רק בתגובה שלך ולא בפוסט – מבחינתי זה אורח חיים שמשתלב בכל מה שאני עושה, וכפי שציינתי, במרבית הזמן הוא לא היה כרוח בשום הוצאה כספית מצידי.
בכל מקרה, הפרק הבא ינסה לאזן, אני אקדיש לך אותו.
עמית נויפלד
שירה
אני מסכימה עם דרורה. לא שיש פסול לעשות ספורט למען הספורט, אבל אותי זה לא ישכנע לצאת מהכורסא. אני מתאמנת פעמיים בשבוע בטניס שולחן ועושה הליכות ארוכות בטבע שליד הבית. אם הייתה לי גינה הייתי עובדת גם בה. כל שאר הדברים לא מפתים ונראים לי כמו שעמום מחץ ובזבוז של זמן יקר.
שירה
עמית נויפלד
במילים אחרות, את עושה פעילות גופנית באופן קבוע ולפחות פעמים בשבוע, אבל את לא קוראת לזה "לעשות ספורט" פשוט כי את נהנית מזה. העובדה ששאר הדברים (רכיבה על אופניים, ריצה, חדר כושר) לא מפתים אותך היא לגיטימית, אבל הם כנראה כן מפתים אחרים, ואני מבטיח לך שאני לפחות מעולם לא עשיתי פעילות גופנית שלא נהנתי ממנה.
הליכה אגב נחשבת לספורט בריא מאוד. בדיוק חזרתי מאחת שנמשכה כארבע שעות והיה נהדר, ובכל מקרה, וכפי שהגבתי לדרורה ולעוד חברה בפייסבוק, אני מבטיח לפצות בקרוב עם פוסט על בהייה. בסך הכל אני מאוד גאה בכיסי ההתנגדות שהפוסט הזה יוצר 😉
עמית נויפלד
מתאמן
חשוב מאוד וממלא במוטיבציה. רק ככה מצליחים, בלי ייאוש!
תודה רבה!
מתאמן
ג׳ודאס מקב
קודם כל – לא כולנו יכולים לעשות פעילות בטבע, או לזרוע וכדומה, הרבה מאיתנו עובדי צווארון לבן וכן צריכים להקדיש זמן מסוים לעשות כושר , לא אידאלי אבל בהחלט עדיף מכלום
בנוגע לטיפ של מכון כושר: גם אני כבר 17 שנים לא במכון כושר
השקעתי בהליכון מאוד איכותי והוא כבר עובד 17 שנים ללא בעיות, הייתי צריך להחליף פעמיים את הרצועה שרצים עליה , הוצאה של 500 ש״ח כל פעם
לגבי אימוני כוח : יש לי בבית משקולות ברזל שמחזיקות לעד, רצועות, מזרון, ידיות מתח ועוד : בקיצור ציוד שתופס מעט מקום ואפשר לעשות איתו המון
בחישוב כללי חסכתי כבר למעלה מ 60,000 , בניקוי ההוצאה הראשונית והציוד זה בערך 50,000 של חסכון שלא לדבר על הזמן שחסכתי מהעובדה שהציוד נמצא בבית ואני לא צריך ללכת למכון וכדומה
אני מעדיף לרוץ בבית ולא בחוץ אז לי זה מאוד מתאים
ג׳ודאס מקב
שביט
גם לי יש בבית חדר המוקדש לכושר גופני עם הליון לאיפטי, מכשיר מולטי טריינר, ספת משקולות ומעמד למוט משקולות,, משקולות חופשיות, מזרן וגומיות. כל זה טוב ויפה אם יש לך מקום וכמובן מוטיבציה לפעול לבד , מה שחסר לרבים שצריכים גירוי או השראה מהסביבה. ללא ספק פעילות במכשירים ביתיים היא הוצאה כמעט חד פעמית, והכל בסביבה ביתית נוחה ופרטית.
שביט
גיא
כמובן , כמובן שפעילות הספורט המומלצת ביותר היא פעילות בזמן העבודה
בין אם מדובר בפעילות בהיתר (*) או בפעילות בהסתר (**).
מאחר ותנועת ההאטה מכוונת אל עבר הפשטות מרצון לא נראה לי שתהיה לה בעיה
עקרונית עם [קבלת] תשלום עבור כושר הגופני. לזה אני קורא WLB!
נוסף אני גם כמובן צועד בזמני הפנוי ויכול להמליץ על מינוי לבריכה
בתור פעילות משולבת כושר גופני בהייה ,שהייה והכרת הקהילה בגקוזי וסאונה לפני ואחרי
השחייה. היי! אחרי הכל בעזרת המרחצאות ובפעילות החברתית בהן הרומאים בנו אימפריה.
(*) חדר כושר במקום העבודה.
(**) סיורי פתיחת ציר עצמאיים סביב מקום העבודה.
גיא
רינה'לה
חולת כושר שכמותי לא יכולה להתעלם מהפוסט הזה, יש מיליון דרכים להתעמל מכון כושר ועד להשתמש במדרגות ולא במעלית, רובנו הגדול לא אתלטים אבל פעילות גופנית היא דבר חשוב בכל רמה, אז תפסיקו להתעצל וצאו לטייל.
רינה'לה
מור
בדיוק לפני חודש התחלתי ללכת למכון כושר ליד הבית שלי, ובאמת ההבדל מורגש פיזית ונפשית כאחד.
לפני ההצטרפות למכון כושר, עשיתי ספורט בבית, אבל לא הייתה לי מספיק מוטיבציה להתמיד בכך, ואילו למכון כושר אני הולכת פעם ביומיים מבלי צורך 'להזכיר לעצמי'.
פוסט מצחיק, חשוב ונכון כל כך..
מור
דניאל
לטעמי כושר בעצימות גבוהה בהכרח נוגד את הפילוסופיה שבבסיס ההאטה.אני עושה קאטה של טאי-צ׳י בכל בוקר מיד לאחר הנחת תפילין ושתי הפעולות שמהוות מאין מדיטציה בתנועה משתלבות נהדר.בנוסף מקפיד לעלות במדרגות עד קומה חמישית ויוצא לשלוש הליכות של כחצי שעה בכל יום עם הכלב.לפני הפרישה המוקדמת הייתי מתפלל ומתאמן על גג הבית המשותף או בגינה ציבורית אם הייתה כזאת ליד הבית העיקר לעשות הכל בטבע,חורף וקיץ.
דניאל
ליטל
לא מבינה ככ את התגובות המתנגדות פה. כושר בעצימות גבוהה בהכרח מתקשר נפלא לתרבות ההאטה ולו רק בשל מה שהוזכר פה-היא תורמת לנו להיות הרבה יותר רגועים אך בו זמנית מלאים באנרגיה וחיוביות, לי אישית התעמלות גופנית נותנת הרבה יותר שקט נפשי שמאפשר לי להאט. תודה על הפוסט שלגמרי נותן חשק לעוד אימון
ליטל