הסופרמרקט הוא מרושע. זו עובדה. חבר אמר לי פעם, "טום, אני חושב שזה קצת יותר מורכב מזה." אבל ככל שאני מרבה לחשוב על כך וככל שאני מעמיק לחקור בנושא, עמדותיי הולכות ונעשות פשוטות יותר. סופרמרקטים מחברים רשעויות רבות לרשעות אחת גדולה. הם רעבתניים, ולאחרונה הוסיפו את נשיכת הנשך לרשימת חטאיהם כשהתחילו להציע הלוואות וחשבונות בנק. טסקו מפעילה כמעט חמישה מיליון חשבונות בנק. הם רוצים הכול. הם רוצים לשלוט במה שאנחנו אוכלים ולהחליט היכן נקנה, ועכשיו הם רוצים להרוויח מן העוני שלנו. על פי ראיון שנערך לא מזמן עם המנכ"ל טרי ליהי, התוכנית החדשה של טסקו היא להיכנס גם לתחום החופשות, ובכך לסחוט גם את שעות הפנאי שלנו.
אחרי שיצרו המוני ערים מחורבנות, אחרי שסילקו את החנויות הקטנות מן הרחובות ויצרו מאות אלפי משרות אומללות, כעת הם רוצים להציע גם חופשות מרופטות. איפה נחיה, איפה נעבוד, איפה נהנה מזמננו הפנוי: הם רוצים הכול. הם מנצלים עובדים. הם מתחסדים ומשקרים. הם מייצרים סחורה באיכות מזעזעת. הם יקרנים. הם מספקים שירות גרוע – או למעשה אין-שירות, כיוון שאלה מחסני שלם-וקח ענקיים הגובים מחירים קמעונאיים. המזון שהם מציעים תפל ואולי גם מזיק. דוח שהוגש לאחרונה לפרלמנט הבריטי הראה שקמעונאים קטנים סוגרים את שעריהם בקצב של 2,000 מידי שנה, ושכמגזר עצמאי הם יימחקו לחלוטין עד שנת 2015.
הסופרמרקטים הם שדים חמדניים, מפלצות הבולעות את כל העומד בדרכן. הם מוציאים מיליונים מידי שנה על פרסום כדי לשכנע אותנו שהם כלל וכלל לא טורפים רעבתניים המונעים בידי רווח, אלא שירות ציבורי, מין מוסד צדקה שרק טובת הלקוח חשובה לו. המנכ"ל ליהי אפילו טען לאחרונה שבזכות נקודות המכירה הקטנות שלהם ברחובות הראשיים, טסקו ממש מחיים קהילות. "העובדים החדשים שלנו הולכים ברגל לעבודה, והם נהנים מזה", הוא אומר. אחרי שהרסו קהילות, כעת הם מפרסמים את עצמם כבוני קהילות.
הסופרמרקטים מספרים לנו שוב ושוב כמה הם נפלאים באמצעות פרסום היפנוטי, ואנחנו מאמינים להם. כשהנרי השמיני עשק את הארץ, הוא לפחות לא ניהל מסע פרסום שהסביר לעמו כמה הוא נפלא. אפילו קובט, או מוריס או רסקין – אף אחד מהם לא היה יכול לדמיין את התועבות של תרבות הסופרמרקטים. כאן לידינו, בדבון, יש חוות ירקות מצוינת בשם ריברפורד, שמפעילה שירות משלוחים. מידי שבוע אנחנו מקבלים ארגז מלא ירקות, פירות, חלב וביצים, כולם מאיכות מעולה. גאי ווטסון, שמנהל את החווה, מספר על דיונים שניהל עם אחד הסופרמרקטים הגדולים על מנת להצטרף כספק. נקבעה פגישה ליום שישי. ווטסון התקשר ושאל אם ניתן יהיה להקדים את הפגישה ליום חמישי, כיוון שהיה צריך לחזור לחווה. השיחה התנתקה. ווטסון הניח שאירעה תקלה והתקשר חזרה ואמר, "אה, אני חושב שמשהו קרה לטלפון". "תשמע", אמר הקול מעברו השני של הקו. "פה זה סיינסברי'ז. כשאנחנו צועקים, אתה קופץ". ווטסון נשבע מאז לא לעשות עסקים עם סופרמרקטים.
הנה כמה עובדות בנוגע לטסקו:
רווח לפני מס לשנת 2004-2005: 2.03 מיליארד ליש"ט
מספר חנויות בבריטניה: 1,779
מספר עובדים בבריטניה: 251,000 (פי שניים מגדול הצבא)
שווי שוק בורסאי: 24.7 מיליארד ליש"ט
מספר חשבונות הבנק בטסקו: 4.9 מיליון
שכרו השנתי של המנכ"ל: 2.97 מיליון ליש"ט
שיעור האוכלוסייה בבריטניה שקונה בטסקו מידי חודש: 66 אחוזים
גרפיטי בשכונה במזרח לונדון
טסקו נמצאת בכל מקום, היא כול יכולה, טורפת כול, ובאמצעות תוכנית כרטיסי החבר שלה, המתעדת את כל קניותיכם, גם יודעת הכול. הכמורה של ימי הביניים היתה כאין ואפס בהשוואה לטסקו. במגזין פרייבט איי התפרסם לא מזמן קומיקס עם הוראות הגעה לחנות מסוימת: "תמצאו אותנו ברחוב הראשי, בין טסקו לטסקו".
בבריטניה, טסקו גורפת אחת מכך שלוש ליש"ט המוצאות על מצרכים. העניים עובדים אצלם ומוציאים אצלם את כספם. אנחנו עובדים בפרך כל היום, ואז, אחרי העבודה, שופכים את שכרנו חזרה לתוך המערכת בסופר. צריך להפסיק עם זה עכשיו! האם כולנו כבשים? האם שכחנו את קטן זה יפה? האם שומכר מעולם לא חי? איך הנחנו לזה לקרות?
תחילה עלינו להכיר בחלקנו ביצירת התלותיות הזו. במשך עשרים שנה ערכנו שם קניות, רכשנו שם פוליסות ביטוח ונפלנו שוב ושוב בפחים שטמנו לנו, וכך נתנו לסופרמרקטים כוח עצום שכעת הם מתחילים לנצל לרעה בשיטתיות. מערכת הסופרמרקטים היא משעבדת, כיוון שהיא מונעת באופן בלעדי בידי רווחים הולכים וגואים, משום שבעלי מניות חסרי מוסר מתעניינים אך ורק בצמיחה שתאפשר להם למכור את מניותיהם במחיר גבוה יותר. פיליסטי לורנס (Lawrence) מחברת הספר מחוץ לתווית: מה באמת נכנס לאכול שעל הצלחת שלכם, מצטטת את מנהל "איגוד האדמה" – ארגון לחקלאות ומזון אורגניים הנושא הדינמיקה של הסופרמרקטים:
"מדובר ברשת פחד יותר מרשת מזון. הדירקטורים חיים בפחד שיאבדו נתח שוק ולא יוכלו לספק לבעלי המניות שלהם צמיחה אינסופית. הקניין בסופרמרקט חי בפחד שלא יעמוד ביעדים שלו, ותמיד רוצה לקנות בזול ולמכור ביוקר, בית האריזה חי בפחד מוות שיימחק מרשימת הספקים של הסופרמרקט, המגדל חי בפחד שהסחורה שלו תידחה או שמחירה ייפול מתחת למחיר הייצור. איך בונים מחדש את האמון ברשת שנשלטת בידי שחקנים ומנהגים אגרסיביים? זה מה שקורה תחת הלחץ הכפול של הגלובליזציה וריכוז הכוח. זהו משבר שמשפיע על כל חקלאי שחי מאדמתו."
ועוד לא דיברנו על החוויה המזוויעה של הקניות עצמן. אתה מסיע את העגלה הבודדה שלך בין המדפים, מאות אנשים הולכים זה בצד זה בבידוד מוחלט, בלי לדבר זה עם זה. ופרצופיהם העצובים והמובסים של הקופאים, שמבודדים זה מזה באותו האופן. אני לא מסוגל לתאר לעצמי את לחץ העבודה בקופות, את תחושת חוסר התועלת, האין אונים והשיממון. השוו את פניהם החדגוניים ונטולי ההבעה של הקופאיות עם פרצופיהם הנלהבים של הסוחרים בשוק, אותם אנשים עצמאיים שעדיין מאמינים שקטן זה יפה. הם חופשיים, ורואים זאת על פניהם. כשאני הולך בשוק לד'ר ליין בלונדון, אני רואה חריפות וחיים אצל הסוחרים, פניהם תוססים כיוון שהם שולטים בעסקיהם שלהם.
הסופרמרקטים מכרו לנו מיתוס של מחירים זולים, ונוחות ומגוון. אבל המציאות שונה מכל בחינה: הם יקרים, לא נוחים, ואתה נאלץ לקנות מתוך היצע שמישהו אחר בחר. וגרוע מכל – הם דנים אלפי בני אדם למשרות משעממות. רע, רע, רע.
כמה שונים היו הדברים פעם, כאשר הגילדות שלטו באיכות ובמחירים, והרווחים לא הוצאו על משכורות מנהלים אלא על חגיגות, שמחה, מבנים פנטסטיים, אמנות ונדבות. המקבילה העלובה של טסקו לרוח העממית הזו היא "חילוץ ילדים מסעד" בתמורה לקבלת אישור מוועדות התכנון לבנייתם של עוד סופרמרקטים.
ובכן: אל תמכרו לסופר, אל תקנו בו, אפילו על תסתכלו עליו. תשכחו מהם. הם היסטוריה, כתם מוזר בהיסטוריה החדשה, שיום אחד, כך אנו מקווים, נוכל להתבונן אליו לאחור ולנוד בראשנו ולא להבין איך אפשרנו לכוח לא טבעי כל כך להתקיים במחיצתנו. הייתי רוצה להפציץ אותם, אבל כנראה יותר יעיל להחרימם.
הדבר הנפלא הוא שהשתחררות מהסופר היא מהנה כל כך. החלופה אינה בזבוז זמן יקר וסגפני על קניות בחנויות בריאות צדקניות שמפקיעות מחירים. החלופה היא קיום עשיר של הנאה, קלות, איכות, והרבה פחות נסיעות. דחו את הסופרמרקטים והתמסרו לחיים.
קנו בחנויות אמיתיות, שבעליהן ועובדיהן גאים בדברים שהם עושים ומוכרים, ולא במקומות שבהם עובדים מנוצלים ומפיצים זבל. קל לראות את ההבדל. הם מציעים איכות טובה, הם משלבים ייצור עם קמעונאות. הבה נפנה אל חוקר תולדות המלאכה נורמן ויימר (Wymer) המצייר את תמונת העבר בספרו מלאכות כפר אנגליות:
"עד לימי המהפכה התעשייתית, ועוד זמן מה אחריה, החנויות הקמעונאיות בעיירה הממוצעת הציגו מחזה שונה בתכלית מזה שמוכר לנו היום. לא רק שרבים מן הטובין שהוצעו למכירה נעשו במקום, אלא שלרוב אפשר היה לראות את בעלי המלאכה עצמם בעבודה. לפעמים, בנסיבות המתאימות, הם ישבו ליד חלונות החנות, חשופים לחלוטין למבטם של העוברים ושבים, אבל לעיתים קרובות יותר הם היו יושבים בחדר אחורי, או אולי בחדר שעמד בראש גרם מדרגות רעוע, בדיוק מעל חנותם. מכל מקום, הם תמיד היו בקרבת מקום, זמינים לדון בדרישות מסוימות של הלקוח, ולהתאים כל פריט לדרישות אלה בדיוק. קוד העבודה שלהם, מתחילתו ועד סופו, היה תמיד לעשות את המיטב ולרצות את הלקוח, אפילו במחיר של ניסיון שני ועבודה ברווח זניח, ואולי אפילו, לעיתים, בהפסד. אפילו שלטי המסחר שנתלו מחוץ לחנות – וצוירו לעיתים קרובות בידי צייר השלטים המקומי – סיפקו כמדומה מעין ערובה לגאווה שחייבת, בוודאי, להימצא בתוכן."
סגנון זה של מסחר קמעונאי לא גווע לחלוטין. במחוז הלונדוני קלרקנוול, הסמוך למשרדי, יש שענים שיושבים ליד חלונות בתי המלאכה שלהם ועובדים. יש חייטים. יש מעדניות איטלקיות עצמאיות טובות. יש חנות קסמים שבה כל העובדים הם קוסמים מצוינים. במשך שנה עבדתי בחנות סקייטבורדינג בניהול עצמאי, שעובדיה הרכיבו את הסקייטבורדים במקום. חנויות כאלה יכולות לפעול כמרכזים חברתיים. בעיירה הקרובה למקום מגורי יש קצב יוצא מן הכלל ויש תופרת שמלות שעובדת ליד חלון ביתה. חנויות קטנות למכירת חומרי בניין ותחזוקת בית שימרו כמדומה את עצמאותן, למרות התפשטותן של רשתות הקנה ובנה הגועליות. בכפר, הנפחים נהנים היום מתחייה, ומעשי ידיהם המסורתיים יכולים להניב רווח נאה.
אכן, קטן זה יפה.
אם ברצונכם להשתחרר מן הסופרמרקטים, נסו את הצעדים הבאים:
אפו לחם בעצמכם! שפכו 5 כוסות מים פושרים לתוך קערה. הכניסו חופן שמרים, חופן סוכר, וחופן מלח. הוסיפו כקילוגרם קמח. ערבבו היטב עד שכל הקמח נרטב. השאירו בקערה למשך כמה שעות. כסו שולחן בקמח. שפכו את התערובת אל השולחן. לושו והוסיפו עוד ועוד קמח. כשהתערובת נעשית דביקה, הוסיפו עוד קמח. אל תרחצו ידיים. הוסיפו עוד קצת קמח. כעת חלקו את הבצק לשש ערימות ומלאו שש תבניות לחם עד מחצית גובהן. השאירו במקום חמים למשך כשעה עד שיתפחו. הכניסו לתנור חם למשך עשרים דקות עד חצי שעה. והנה לכם: לחם. ואם תצליחו להכין לחם, תוכלו לעשות הכול. מדהים כמה ביטחון אפשר לקבל מאפיית לחם.
התהליך כולו קל ומהנה, ובסופו אני מקבל שש כיכרות לחם טעימות שמספיקות לנו לשבועיים במחיר של כליש"ט אחת – פחות מ-20 פני לכיכר. וזה לחם אמיתי, לחם קובט, לחם מזין, ולא גועל של מפעלים.
גדלו ירקות משלכם. גידול הירקות שאנחנו אוכלים – או של חלקם לפחות – היה מבחינתי אחת התגליות הגדולות של השנים האחרונות. מעולם לא תיארתי לעצמי כמה כיף, קל ומספק יכול הדבר להיות. מדובר גם בעניין תרפויטי ביותר. כשהתחלתי לעדור חלקת אדמה לקראת הזריעה עברתי תקופה איומה עם פרויקט של הוצאה לאור. עורכי דין היו מעורבים בעניין, ובכל פעם שהטלפון צלצל הגיעו עוד חדשות רעות. ובכן, באמצע כל זה, היתה נחמה גדולה ביציאה לשעה או שעתיים של עבודה פיזית בגינה. עבודה פיזית מחוץ לבית מביאה הרמוניה לנשמה. והיתה גם העובדה המדהימה והקסומה שהזרעים באמת גדלו למשהו שיכולתי לאכול. בעוד פרויקטים בלונדון מתמוטטים, כאן היה משהו שעבד. בעלות אפסית למעשה, גידלתי באותה שנה ראשונה בצלים, שום, תפוחי אדמה, כרישה, גזר לבן, צנוניות, גזרים, סלק. בעולם שבו הנאה נרכשת לרוב בכסף, גידול ירקות משלב הנאה עם יצרנות. הוא מהנה ומועיל, ומעניק הרגשה נעימה של טיפול בעצמך.
גידול ירקות משלך הוא גם הרבה יותר יעיל מהסתמכות על הסופר. ראשית, אפשר לגדל מבחר לפי בחירתך – אולי איזו שעועית מטפסת ויקטוריאנית מוזרה, שהסופר לא יתקרב אליה כיוון שלא כלכלי לגדל אותה. יש פה אם כן חירות חדשה ופתאומית.
בנוסף, אין שום צורך לצאת לקניות, הירקות נמצאים שם על סף דלתך. נגמרו הנסיעות העירה כדי לבחור מבין כמה ירקות מבריקים, תפלים, עטופים פלסטיק, להסיע אותם לקופה ולממן שוב את מכונת העל. במקום זאת, בחירת הירקות שלך אינה אלא טיול מהנה ביותר סביב גנך. ואינך תלוי עוד באיש מלבדך, אין ספקים, אין מחסנים, אין עובדים, משאיות, חוות בניו זילנד או נסועת מזון.
הדבר הנפלא השני הוא שחלקת הירק שלך היא יחידה ומיוחדת, אין שתי חלקות זהות בעולם, כמוהן כטביעת אצבע. אתה בוחר את הירקות, את המבחר, את הסידור, את הפירות. אתה נמצא בכל שלשול ובכל רגב אדמה, בכל סרפד ובכל עשב בר.
הגינון פותח בפניך גם קהילה חדשה של גננים אחרים. אתם הולכים ומקבלים טיפים מחלקות אחרות, מחליפים זרעים, מחליפים ירקות. זו פעילות יצירתית להפליא, בניגוד לקניה בסופר שהיא בלתי יצירתית להפליא. בגן הירק אתה עושה הכול. בסופרמרקט הכול כבר נעשה עבורך. תפקידך מסתכם בהושטת כרטיס האשראי. כעת נראה מגוחך לחלוטין לקנות פירות וירקות בסופר, מדובר בבזבוז זמן, והתוצרת יקרה ואיכותה גרועה ביותר. ירקות הגדלים באדמה שעל סף דלתך אינם רק הטעימים ביותר שתאכל מעודך, אלא משמשים גם כתרופה ולא רק כמזון.
קנו באופן סיטונאי. זה אחד הסודות הכמוסים הגדולים של העידן המודרני. תודות ליוזמתו של שכן, חברנו לעוד משפחה או שתיים, ופעם בחודש בערך אנחנו עושים הזמנה סיטונאית גדולה. אנחנו קונים שקי קמח, קופסאות שימורים, פסטה, אורז; כל מצרכי היסוד. הם מציעים גם פריטים כמו אבקת כביסה ונייר טואלט. חלק מהסיטונאים קובעים מינימום להזמנה של 100 ליש"ט בלבד. לכולם יש קטלוגים , כך שאתה יושב בבית בערב, מדפדף ברשימת המחירים ומחליט מה אתה רוצה לקנות. ואז הם שולחים לך את ההזמנה. בלי שופינג! בלי תורים! בלי נהיגה! בלי חניה! עוד זמן להתבטל!
ההצטרפות הזו לאחרים מקלה את החיים ומוזילה אותם. גישה שיתופית כזו לחיים היא בדיוק מה שהחברות הגדולות רוצות להסתיר מאתנו. הן רוצות לתקשר אתכם ישירות דרך מסך הטלוויזיה. הן אינן רוצות שנתקשר בעצמנו בקבוצות קטנות. הן מתנגדות לממשל עצמי ולפדרליזם. צריך להשתחרר מאחיזתם של מוסדות ענק – סופרמרקטים וממשלות כאחד.
קנו תוצרת מקומית. נקודה זו כל כך מובנת מאליה עד שכמעט מיותר להזכירה. תמכו בקצב המקומי, בירקן המקומי, בחנות הפינתית ובדוכן השוק, ועשו זאת עכשיו או שתראו אותם נעלמים ומוחלפים בעוד חנות זוועתית מרשת טסקו. זכרו גם שכאשר אתם קונים תוצרת מקומית, הכסף נשאר בקהילה. כאשר אתם קונים בטסקו, הכסף נשאב ונכנס לכיסי המנהלים ובעלי המניות, הצוחקים עלינו, הטיפשים, בעוד הם מזמינים יינות משובחים וקונים בתים חדשים. דמיין הרסט כתב פעם מאמר לאיידלר שנקרא "למה הזונות מוכרים חרא לטיפשים", ואני חושב שזה מסכם את העניין פחות או יותר. הפתרון: אל תהיו טיפשים ואל תקנו חרא.
צריך להרוס את הסופרמרקטים – לפחות בעיני רוחנו. החרימו אותם לעד. תשכחו מהם. צריך להחריב את מצודות הדיכוי והשעבוד האלה עד היסוד, ולהחליפם בחלקות אדמה. סלקו את הכיעור והתלות והחליפו אותם ביופי ובעצמאות. עשו את הארץ ירוקה ונעימה. טפלו באדמה.
_______
הטקסט הינו פרק מתוך הספר “אין מחיר לחופש” מאת טום הודג’קינסון, והוא מתפרסם באדיבות הוצאת מטר.
_______
באותו נושא
חנות החברה הגדולה בעולם פונה אל עובדיה בבקשה לעזרה
_______