פחים מבפנים

כבר שש שנים שאני משוטטת במיץ של הזבל, פיזית ורוחנית, וזאת במסגרת עבודתי כרכזת תרבות במרכז לחינוך סביבתי בחירייה. את פני המבקרים במרכז מקבלת תחנת המעבר של חירייה, אליה יוצאים לסיור. אני מתרגשת כל פעם מחדש מהבעות הפנים של המבקרים ברגע בו הם נפגשים, בחוויה רב חושית, עם 3,000 טון אשפה טריים למחצה.

אפשר לתאר זאת בין סלידה להשתאות, אין אדם שנשאר אדיש למחזה. המסה, הריחות, הפועלים העמלים, המשאיות השועטות והדחפורים האימתניים בתחנת המעבר של חירייה מעידים יותר מהכול, כי מה שאנחנו זורקים לא נעלם מהעולם אלא רק מהתודעה.

חירייה – לא תוכלו להישאר אדישים

הסיפור לא מתחיל בתחנת המעבר של חירייה. הוא מתחיל במנועי הייצור, בתפיסות תרבותיות, ובערך שאנחנו נותנים לחפצים ולאנשים. אך אל לנו להרגיש חסרי אונים מול הכוחות הגדולים האלה, כי הפעולה מתחילה, או יותר נכון מסתכמת, במעשים יומיומיים, בפחים הקטנים שיש לנו בבית.

זאת הסיבה שהחלטתי לצאת ולשוטט גם בין הפחים בעיר, במסגרת הסיורים 'פחים מבפנים'. זה נשמע מבהיל, אני יודעת, ואולי קצת משונה. לפעמים זה גם מצחין, אני מודה, אבל בעיקר זה מרתק, מרגש ואפילו אסתטי. אני יוצאת לשוטט בין פחים לא בשם החטטנות או הלקטות אלא בשם השוטטות, ההתבוננות והמחשבה.

סיור בתוך עצמנו

המעבר מבור הפסולת הגדול לסיור הפחים היה עבורי טבעי. רציתי לבדוק מה מסתתר בתוך בליל הפסולת המעורבת, בתוך הגוש הצבעוני הזה. הרצון להשלים את התמונה בפרטים הוליד את סיורי הפחים מבפנים.

הסיור מותאם לכל אדם, לכל מקום ולכל פח. וכשמו כן הוא: שיטוט וחיטוט בהרכב הפסולת, בפחי האשפה ובמה שמתרחש סביבם, אבל בעצם זה סיור בעצמנו.

השיטוט מבקש להוציא מהקשר את המובן מאליו, להבחין בהבדל התהומי שבין "לראות" ובין "להתבונן" בזרם האינסופי של הפסולת ובכוח האינרציה של הקיום. להבדיל בין הידע לבין המחשבה בהרגלי הצריכה וההשלכה שלנו. להסתכל על מה שאנחנו זורקים כדי להבין טוב יותר איך אנו חיים.

הרי אנחנו משליכים את מה שאיננו רוצים באותה קלות שיכולנו להשיג אותם. אריזות נבראות לא בשביל להגן על המוצר אלא בשביל למכור אשליה בעטיפה. אנו יודעים שאנחנו שרויים במרדף אינסופי אחר המוצר החדש שיחליף את הישן, בזים לוותיק ומקדשים את הזמני.

תיק בשקל, ועוד מגוון סוגי פסולת

במרחב כזה האזרח היצרן הופך לצרכן והמרחב הציבורי מומר במרחב צרכני. העיר שהייתה אמורה להפגיש בין זרים ולהציע מגוון של פעילויות מרחביות – ציבוריות, אינה ממלאת עוד את תפקידה, ופעילות גומלין מתחלפת בפעילות תועלתנית מנוכרת.

מול כל אלה השוטטות וסיורי הפחים מציעים תשובה, ובמובן זה מהווים ביקורת לתרבות הצריכה. כשמשוטטים בין הפחים, ניתן להתבונן עליהם מחדש, ממש כמו שהמשוטט מביט בעיר באותה ראשוניות כשהוא מגלה אותה.

ארבעים איש בפחים

בסיור הפחים האחרון, במסגרת אירועי "בתים מבפנים" בתל אביב, הגיעו כארבעים איש לחטט איתי בפחים. מצוידים בכפפות יצאנו למסלול כמעט קלישאתי, שמתחיל בעיר השחורה, מזדחל במעלה העיר האפורה ומקנח בפחי העיר הלבנה. או במילים אחרות – מגינת לוינסקי, דרך גן החשמל בואך שדרות רוטשילד.
מה שהתחיל אצל רבים מהמשתתפים כקוריוז הפך לשיטוט בחצר האחורית של התודעה. שינויים בהרכב הפסולת שמצאנו סיפרו את הסיפור של הסביבה.

אישה בעבודה

קצרה היריעה מלספר על הגילויים, אבל אין צורך לחפש הפתעות גדולות או סודות כמוסים, כי דווקא הרגיל, הפשוט והמובן מאליו הם אלה שדורשים בחינה מחדש.

בשינויים שמצאנו בהרכב הפסולת, בכמות הפחים, בסביבת הפח, בצורתו ואפילו בסוג השקיות המושלכות אליו. בחנו מחדש את שאריות הבמיה מליל אמש, את האריזה המיותרת שגדולה פי כמה ממדיו של המוצר, מה שעורר פתאום תחושת אבסורד.

כמו שאמא היתה אומרת, לא לדאוג, יש הרבה דגים בפח

מצאנו בגדים משומשים במקומות לא צפויים, עומתנו מול תרבות החד-פעמיות שאינה מסתכמת רק בכלים חד-פעמיים אלא בכל המוצרים הלא עמידים. וכמובן ראינו הרבה מאוד פלסטיק ועוד פלסטיק שמציף אותנו בכל תחומי החיים.

בשלב זה חלקכם וודאי שואלים את עצמכם למה לכם לבלות את זמנכם בקריאה על זבל או בחיטוט בו. אבל בדיוק במקום הזה הסיפור הופך למעניין. מה יש בו בזבל שמעורר בנו כזאת סלידה?

חלק מהותי מהזהות

החברה מתאמצת ללא הרף להרחיק מעצמה את הדברים הטמאים והמזהמים, את הזבל. נדמה שאנחנו מעדיפים להאמין שהמציאות יפה, נקייה ומטוהרת כפי שתמיד ייחלנו לעצמנו. כאילו היעדר נוכחותם הפיסית של כל אותם מזהמים תשליך גם על נוכחותם המנטלית, התרבותית והרוחנית. או במילים פשוטות "שגר ושכח", כשהזבל רחוק מהעין הוא רחוק מהלב.

אבל אותה הפסולת ממנה אנו כה נרתעים הייתה עד לפני רגע חלק מהותי בבית, בזהות שלי. צלחת אוכל אסתטית שלפני רגע הייתה מקור לגאווה בצילום לרשת חברתית הופכת ברגע השני לשאריות, ללכלוך.

מרתק איך ברגע שאנחנו "מוציאים את הזבל" כל מה שהיה כל-כך שלי, אפילו אינטימי, הופך ביעף לחלק מפח קולקטיבי אליו אין לי כבר כל זיקה, מפונה על ידי אלמונים, יש שיגידו שקופים, הופך מופקר למחטטי הפחים ולאספני הבקבוקים.

מתי הדברים הופכים להיות זבל עבורנו? האם כשאנחנו משליכים אותם, או שעצם השלכתם ויציאתם ממקומם הטבעי והרצוי הופכת אותם לזבל.

דוגמא שאנו אוהבים להשתמש בה היא שיער. הרי שיערת הראש תטופל, תוברש ותמורק, תשמר יפה וזוהרת כל עוד היא נותרת במקומה הטבעי. אך ברגע שתנשור לחור הניקוז של המקלחת היא הופכת באחת ללכלוך שאיש לא רוצה לגעת בו.

עד לפני כמה רגעים הפריט הכי יקר שלבשתי עלי

פסולת, כך אמרה האנתרופולוגית מרי דאגלס, היא מה שאינו מתמיין, ואם זה לא מתמיין, זה וודאי מעניין. עבורי, העיסוק במה שנחשב כטמא והשוטטות בו, הם הליכה נגד התועלתנות והסטריליות של התודעה. מבחינת אנומליות, הם נוגדים את רוח הזמן.

הכחשת אשפה

האשפואטיקן חיים נגיד כתב, כי "הקרבה אל הזוועה משחררת וגואלת. היא חושפת כוחה של התודעה להתגבר על הלם המציאות". מוזר שדווקא פעולה כה שכיחה, מראה כה מוכר, חלק ממרקם חיינו ומהטופוגרפיה העירונית הופך לדבר כה מנוכר.

נראה כי מרוב הלם המציאות, ואולי דווקא מרוב נוחות, אנו שרויים בהכחשת אשפה. מנוכרים לזבל, מפרידים בין התוצאה למעשה. זאת סיבה מעולה לחטט בפחים, כי דווקא בהתבוננות בפחים, בקרבה אל הזוועה, ניתן להתגבר על הלם המציאות ולצאת מן הנוחות המרדימה לאי-נחת מעורר.

השיטוט במיץ של הזבל הפך עבורי לתמצית הסיפור אליו מתנקזים כל שלבי הייצור והצריכה, הכלכלה, התרבות ותפיסת העצמי. בפחים מצויה כמות כבירה של מידע, כזו שאינה מתיימרת להסתיר כלום, היא נאמנה למקור. גם אם עבור אחרים מדובר רק בערימה מסריחה שצריך לעקוף, חייבים להסכים שהזבל הוא מקור מידע מצוין.

השיטוט בפחים הוא חיטוט בתודעה קולקטיבית ולא רק בסיפור האישי, זהו שיטוט בנרטיב רחב דרך פרטים קטנים שנגלים בזבל ובכוחם להעיד על סיפורים גדולים. זה גילוי מרתק, כמו בור ניקוז לרוח הזמן.

סיור "פחים מבפנים" – הרתיעה הראשונית מתחלפת בהרהורים מחלחלים

"היא הקלידוסקופ המכיל את שלילת השקר הקוסמטי ואת אריזת השקר הזוהר, כשהם מעורבבים ונטושים בקצה השדה", כותב נגיד, ואכן, הזבל והשוטטות מביאים אותי לקצה השדה, ואין זה משנה אם הוא במרכז העיר או בשוליה. הם גורמים לי להתבונן במה שנדמה כמובן מאליו, בבנלי, מכריחים אותי להאט, להתנער מהחספוס, ולהתבונן בקלידוסקופ בעין רגישה.

חג השוטטות אמנם מאחורינו, אולם שוטטות אינה באמת זקוקה לתירוץ, צאו עוד היום, או לכל המאוחר מחר בשנית אל הרחובות, תורו אותם בסקרנות כבפעם הראשונה שהבחנתם בם, ואם יוצא לכם אולי תגיעו גם לפחים, תרימו את המכסה, תסתכלו לזבל בעיניים, על כל הזוועות והיופי שהוא טומן בחובו.

________

 לפרטים נוספים והזמנת סיור "פחים מבפנים" ניתן לפנות אלי במייל [email protected]

________