השבוע, במהלך שיטוט אקראי בפיד הפייסבוק שלי, נתקלתי באלבום תמונות חדש שהועלה תחת השם "ארוחה בזיקה", ובו לא התקשיתי לזהות מספר חברים, ביניהם נעמה ריבה, אדריכלית ועיתונאית, יואב לרמן מהבלוג "עוד בלוג תל אביבי" ואחרים, כאשר הם שרועים על מחצלת או ישובים ואוכלים, במקום שלא היה ניתן לטעות בו מהתמונות – רחבת הכניסה למגדל פרישמן דיזינגוף. מאחר ומדובר באנשים שלא ניתן להאשים אותם בחיבה יתרה למגדלי היוקרה הפזורים בעיר, מיהרתי לכתוב לנעמה על מנת לרדת לשורש הזיקה.
"כדי להבין למה החלטנו להעביר את ארוחות צהריי השישי שלנו למרגלות מגדלים ברחבי העיר, צריך קודם כל ללכת צעד אחורה ולדבר על הרחוב," מתחילה נעמה בהסבר שטומן בחובו הבטחה. "בעשורים האחרונים, הרחובות בישראל הולכים ונעלמים. פשוט הפסיקו לבנות אותם. במקום זאת בונים שכונות חדשות המורכבות מבניינים וכבישים בלבד. אפשר לראות דוגמא לכך בתוכנית המתאר של השכונות החדשות שעומדות להיבנות בעיר מודיעין, בהן התגאה שר האוצר לפיד רק לאחרונה. למרות שבשכונות האלה ייקבעו שמות לרחובות, הם לא באמת יתפקדו ככאלה – כשאנחנו מדברים על רחוב אנחנו בעצם מדברים על שטח ציבורי שיש בו עירוב שימושים: הולכי רגל, שבילי אופניים, ספסלים, עסקים קטנים – מגוון רחב של אפשרויות שימוש שהופכות את הרחוב לשוקק חיים והומה אדם."
קשה שלא להודות כי מרבית השכונות החדשות הנבנות ברחבי הארץ אכן עונות לתיאור הנ"ל, ולא מעט בשל התכנון הלקוי הן מזכות את הערים בהן הן נבנות בכינוי "ערי שינה". מי מאיתנו שיקלע לאחת השכונות הללו בשעת ערב יזכה ככל הנראה לשוטט בה לבד, ואולי לדרכו ייקלע תושב אשר הוריד את הכלב לסיבוב קצר, או נער מתבגר העושה את דרכו לפארק הקרוב על מנת לשתות וודקה עם חבריו. יואב לרמן כתב על כך את הפוסט הפרובוקטיבי "רצח על רקע תכנוני", אבל כעת אני סוטה מהנושא המרכזי. חזרה לנעמה.
"מעט הרחובות האמיתיים שעוד נותרו לנו מתרכזים במרכזי הערים הוותיקות – תל אביב, ירושלים וחיפה. גם בערים בינוניות עדיין ניתן למצוא מעט רחובות היסטוריים עם עירוב שימושים מובהק, כמו אחוזה ברעננה, או רחובות דומים בכפר סבא, רחובות וכו'. מכיוון שהפסיקו לבנות רחובות, הלחץ על מרכזי הערים, ביניהן בולטת תל אביב, הוא אדיר."
עד כאן הכול מדכא ויפה, עכשיו לא נותר לנו אלא להתקדם הלאה לעבר פתרון תעלומת ה"ארוחה בזיקה" למרגלות המגדל.
"בעשורים האחרונים, ובעיקר בעשרים שנה האחרונות, החלו לצוץ בתל אביב עשרות מגדלים. יש שיגידו מטעמי צפיפות, אני אומרת שבעיקר מסיבות כלכליות, שכן המגדלים בתל אביב (ובכלל בישראל) לא פותרים את בעיות הדיור ואת יוקר המחייה, בגלל התכנון הלקוי שלהם. בתל אביב, רבים מן המגדלים נטועים בתוך רקמה קיימת. ניתן לזהות מגדלים מתקופות שונות – מגדל דיזינגוף שבנוי מעל לקניון לא מפריע לרשת הרחובות. כך גם מגדל גן העיר. לעומתם, מגדל נחושתן בנווה צדק מנותק לחלוטין מהרקמה ההיסטורית שבו הוא נמצא, ומגדלי אקירוב הם מתחם מבודד. עוד שני מגדלים מעניינים הם מגדל פרישמן דיזינגוף ומגדל השופטים. שניהם מתרוממים מן הקרקע ובמקביל אליהם קופסה מסחרית, שממשיכה לכאורה את הקוד של הרחובות – אבן גבירול, או דיזינגוף."
מגדל שמצליח לשמר את הקוד הגנטי של הרחוב בו הוא הוקם נשמע כמו הצלחה, אולם בטרם נמהר לחגוג את ההיטמעות המוצלחת של דירות הרפאים העצומות במרחב העירוני והציבורי כדאי להמשיך ולקרוא.
"המגדלים ברחבי העיר "מקבלים" זכויות בנייה מופלגות, רבות יותר מהבניינים שלצדם. במסגרת ה"פיצוי" על זכויות היתר, מחויבים היזמים להעניק מתנה לעיר. זה יכול להיות בניין לשימור, למשל, או חניון. הבניינים לשימור בדרך כלל יוותרו נעולים בפני הציבור או יהפכו למוזיאון של בנק, אולם מה שמטריד אותי אף יותר הם המקומות שזכו לכינוי "זיקות הנאה". אלו הם שפ"פים – שטחים פרטיים פתוחים (אם כי לא כל שפ"פ הוא גם זיקת הנאה). זוהי שיטה שמקובלת בכל העולם. היזם בונה מגדל, והוא אחראי לשטח בקומת הקרקע – הוא אמור לתכנן שם גינה נעימה, או רחבה אחרת לשימוש הציבור. בפועל, השטחים האלה מעוצבים באופן לא מזמין, ובחומרים לא נעימים – כמו ספסלי בטון או דק עץ מפונפן."
מי שעובר למרגלות המגדלים המדוברים אכן יכול להתרשם כי היזמים לא באמת ניסו לצור שטחים שימשכו אליהם קהל, ומירב תשומת הלב בתכנון הופנתה לדאגה לבעלי הדירות עצמם, אשר בוודאי אינם מעוניינים כי מתחת לחלונות הכפולים שלהם יתאספו משפחות צעירות ועשרות ילדים צווחניים, בוודאי ובוודאי לא במגדל G, שם מסתבר כי לחלונות יש נטייה אובדנית. למעשה, המרחב הפתוח לציבור במרבית מגדלי היוקרה ממשיך את הקו הנקי, הסטרילי, היוקרתי והלא מזמין של לובי הבניין. שטח שהוא לנוי בלבד.
כשאני שואל את נעמה מה צופן העתיד לשפ"פים הבאים עלינו לטובה היא שומרת על אופטימיות זהירה.
"כנראה שבלתי אפשרי להילחם בכוחות הכלכליים שפועלים במרכזי הערים בכלל, ובתל אביב בפרט. אבל כן אפשר להיאבק נגד ההרס של רשת הרחובות התל אביבית, זו שאנחנו אוהבים, זו שמולידה את החיים התוססים בעיר, זו שגם הביאה למחאה החברתית להתעורר דווקא כאן. בערים רבות בעולם יש קוד תכנון ברור לשטחים האלו. בישראל אין. והיזמים מנצלים זאת. נראה שגם האדריכלים הסירו את האחריות שלהם מהעניין."
מאחר והיזמים והאדריכלים הסירו אחריות לעניין, וככל הנראה ימשיכו לתכנן את השטחים הציבורים באופן שישרת את דיירי המגדלים ולא את תושבי הערים, נעמה מאמינה שאנחנו, האזרחים מן השורה, הם אלה שצריכים להיאבק על המרחב הציבורי המוענק לנו במשורה.
"בעקבות האובססיה והדאגה שלי, ערכתי מחקר, וספרתי את מספר הולכי הרגל והמשתמשים שנמצאים בזיקות ההנאה. המספרים היו נמוכים מאוד. התחקיר הפך כמובן לכתבה. אני וחבריי (בין היתר יואב לרמן, שגם הוא מוטרד מאוד מן אותם מרחבים, ועורך בהם סיורים), החלטנו להעביר את ארוחות שישי שאנחנו מקיימים בכל מקרה לאותם מרחבים פרטיים/ציבוריים, וזאת משתי סיבות. ראשית, כדי שהציבור יבין שהשטח הזה שייך לו. זהו לא שטח פרטי של תושבי המגדלים כפי שאולי המתכננים רצו שנחשוב ונרגיש. ושנית, על מנת לעורר מודעות בקרב פקידי העירייה, המתכננים והציבור כולו לחשיבות של המרחב הציבורי שהולך ונעלם."
אז זהו זה, ביום שישי הקרוב תתקיים ארוחה בזיקה מס' 2 למרגלות מגדל G באבן גבירול. הקהל הרחב מוזמן להצטרף ולהשיב לעצמו את המרחב הציבורי שנגזל.
***עריכה***
ביום שבת הקרוב 03.06.17 נערוך שחזור של פיקניק שכזה בשעה 11:00 בבוקר בזיקת ההנאה של מגדל G ברחוב השופטים בתל אביב (לטובת צילומים לתוכנית טלוויזיה דנית), וכולכם מוזמנים להצטרף (פרטים נוספים כאן בלינק http://bit.ly/2rstImO).
___________
___________
אשכר
אהבתי. זה מדויק ונחוץ לא רק בתל אביב. מדהימים. תצליחו
אשכר