מתנחלים בחלל ורובוטים בלשכת התעסוקה

לפני יומיים פורסמה באתר "הארץ" כתבה מתורגמת (במקור מה"אקונומיסט") תחת הכותרת "האם תוחלפו על ידי מחשב? הגל שמאיים להטביע את העובדים בעולם", במהלכה נסקרת מגמה הולכת וגוברת של החלפת כוח עבודה אנושי בכוח עבודה ממוכן. בפתיחה אנו זוכים לציטוט מפיו של ג'ון מיינרד קיינס, בכבודו ובעצמו, אשר כבר בשנת 1930 הביע חשש מ"אבטלה טכנולוגית", ובהמשך מובאים דבריהם של מומחים בני ימינו, החוזים כי בתוך שני עשורים ישתלטו המכונות על כ- 47% משוק התעסוקה (בין המקצועות המצויים בסכנה גבוהה: אנשי טלמרקטינג, רואי חשבון, טיסיים מסחריים וכלכלנים). הדוברים הם פרופסורים מכובדים מאוניברסיטאות מובילות, ואת הכתבה מלווה, בין השאר, תמונה של ברמן רובוטי המוזג משקה.

כאשר קראתי את הכתבה לא יכולתי שלא להיזכר בספר מוצלח במיוחד שאני שומר בין חפצי מאז ילדותי, "מושבות בחלל – הזינוק הבא" מאת פרדריק גולדן ובהוצאת עם עובד (ספרית דן חסכן). הספר, שראה אור בשנת 1977, מעניק סקירה רחבה של ההתפתחויות בתחום ההתיישבות בחלל (הכינוי למתיישבים בספר הוא אגב "מתנחלים בחלל", לידיעת "הבית היהודי" ולמקרה שמתווה קרי אכן ייחתם), והוא מתהדר במומחים בעלי שם עולמי, פיזיקאים מוכרים, ומהנדסי הסוכנות הלאומית לחקר החלל (NASA), בעזרתם מבקש הכותב להציג לוח זמנים מרתק לתהליך ההתיישבות בחלל, שיופיע בפניכם בעוד תמונות ספורות. אם להקדים את המאוחר ולהתייחס רק לשורות האחרונות, אנחנו באיחור משמעותי, לכל הרוחות.

שלא תגידו שהמצאתי (התמונות הבאות סרוקות ולפיכך באיכות פחותה)

עמוד הפתיחה המבטיח: "אפשר שעוד בימינו..."

אבי מושבות החלל, הפיזיקאי האמריקאי ג'רארד ק' אוניל - מאמין שהחיים בחלל יהיו נעימים

ולמי ששואל את עצמו איך יראו מושבות החלל

ובכן, קצת כמו בסרט אליסיום, הן יראו כמו פרבר שקט וירוק

בשנת 1977 יורופסקי היה בן 7 בלבד, ובהתאמה, לא מפתיע לגלות שגם בחלל נגדל חזירים ותרנגולות

לוח זמנים חלק ראשון

לוח זמנים חלק שני

אם להסתמך על השערותיהם של מחבר הספר והמומחים המוצגים בו, בשנת 2014 היינו אמורים להיות בעיצומה של תנופת בנייה מסיבית בחלל, אולם כיום, כאשר מעצמות העולם מקפיאות כמעט לחלוטין את הרפתקאות החלל שלהן, דומה שמעולם לא היינו יותר רחוקים מלפתור את בעיות הנדל"ן שלנו באמצעות העתקת מגורינו לדירת שלושה חדרים על מאדים. כיצד קרה, אם כן, שכל אותם מומחים (לא ניתן להאשים אף דובר בספר בסהרוריות אופטימית או שיטיון נפשי), על חישוביהם הסבוכים ותוכניותיהן הלכאורה יישימות, טעו במה שניתן להעריך כיום בזהירות בכאלף שנים תמימות, והאם באותו אופן ניתן לטעון, כי ספריהם של אותם מומחים המנבאים שבתוך כשני עשורים יוחלפו מחצית מעובדי העולם באמצעות מכונות, יופיעו בעוד חמישים שנים כאנקדוטות משעשעות בפוסטים של כותבים אחרים.

התשובה לשאלת הטעות נעוצה, לדעתי, בבחינה של שלושה נדבכים נפרדים, אשר כל אחד מהם נחוץ כתנאי הכרחי להתקיימותה של הנבואה: מוטיבציה, עלות ודרישה.

מוטיבציה – כותב הספר "מושבות בחלל" מסתמך על שני הישגים תקדימים בבואו לכתוב על ההתיישבות בחלל. הראשון, הפיתוח המהיר של המטוס – רק בשנת 1903 הצליחו האחים רייט לרחף לראשונה למשך כמה שניות, ועשרות שנים אחר כך טיסות מסחריות כבר הפכו לעניין מקובל ונפוץ. השני, המרוץ המהיר לחלל שנפרש כמעט לכל אורכה של המאה העשרים – רק בשנת 1957 שוגר לראשונה לווין מעשה ידי אדם, "ספוטניק 1", ותרייסר שנים אחר כך כבר צעד ניל ארמסטרונג את הפסיעות האנושיות הראשונות על הירח. אין ספק כי פרץ של אופטימיות קוסמית בדבר מושבות בחלל היה רק שאלה של זמן. אולם ההסתמכות על תקדימים אלה היתה מוטעה, שכן פריצות הדרך המדעיות המשמעותיות הושגו באמצעותה של המוטיביציה הגדולה מכולן – המלחמה. מלחמת העולם הראשונה, השניה, וכמובן, המלחמה הקרה. מדהים איזו תושיה ואילו תקציבים מופנים לפיתוחם של כלים חדשניים כאשר השליטה בעולם (או ביקום כולו) מונחת על הכף. בהתאמה, לא יהיה זה מופרך להעריך כי ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בתחום הרובוטיקה בעתיד, יהיו בתחום הלוחמה.

עלות – פיתוח של מכונות חדשות אשר יחליפו עובדים מיומנים (יותר או פחות) תלוי כמובן ביחסי העלות תועלת שהם יציגו בעבור הרוכשים העתידים, ולהלן, בעלי ההון. בבואו לבחון כיצד מייצר בעל ההון את רווחיו, גילה מרקס כי הרווח נוצר מן הפער שבין ערך המשכורות אותן מרוויחים העובדים, ואשר נועדו לכלכל את מחייתם, לבין הערך אותו הם מייצרים במהלך שעות העבודה הארוכות. למעשה, טען מרקס, על מנת לפרנס את משפחתו, יכול הפועל לעבוד שש שעות ביום בלבד, אולם בחותמו על הסכם עבודה עם מעסיקו, הוא מתחייב לשעות ארוכות יותר, ולפיכך יוצר ערך גבוה מזה אותו הוא מקבל, ולהלן "הרווח העודף". אולם, כאשר בעל ההון יבקש להחליף את הפועלים במכונות, הרי שהוא יאבד את מקור הרווח העיקרי שלו, שכן בעבור מכונה המייצרת ערך של 10,000 דולר, ייאלץ בעל ההון לשלם סכום כמעט זהה. בעולם הקפיטליסטי האידאילי של מרקס, דבר אינו מושג באמצעות התמקחות בלבד, ויהיה אשר יהיה שוויה של מכונה בעבור בעל ההון, הוא ישלם את ערכה המלא כבר בהתחלה. הרווח, אליבא דמרקס, מושג רק באמצעות ניצול השעות הלא משולמות של הפועלים.

גם מי שאינו מסכים עם קווי היסוד של התיאוריה המרקסיסטית, יכול להבין כי עלות הפיתוח והתחזוקה של רובוט מנקה בתים למשל (כזה שיכול לשטוף כלים, לקרצף ריצפה, לעשות אבק, לסדר ארונות בגדים וכו'), עולה לאין שיעור על היכולות לשכור כוח אדם זול לתפקיד. כך למשל מובאים הדברים בכתבה עצמה:

"לא תמיד מיכון הוא כדאי. דיוויד אוטור, כלכלן ב-MIT, כתב במחקר ב-2013 כי לא בהכרח כדאי למכן כל עבודה – חשוב לשים לב לעלות יחסית. כשניסאן מייצרת מכוניות ביפן, הוא מציין, היא נסמכת בעיקר על רובוטים. במפעל בהודו, לעומת זאת, החברה משתמשת בכוח אדם מקומי. גם כשהמכונות משתפרות אפשר למצוא לעתים כוח אדם מיומן זול יותר. מאז שנות ה-80 העובדים בארה"ב ובמקומות אחרים אינם מתחרים רק במכונות, כי אם בכוח אדם זול יותר".

כפי שכבר כתבתי בעבר, הסבירות הגבוהה יותר היא שמרביתנו נוחלף על ידי כוח עבודה זול ומיומן שיגיח מאוניברסיטאות המזרח הרחוק, ולא על ידי רובוטים חתיכים ומכונות מלוטשות.

דרישה – וכמובן, ללא דרישה מצד השוק לא תיתכן כל התקדמות אמיתית. כותב הספר "מושבות בחלל" יצא מתוך הנחה שההתיישבות בחלל תפתור מגוון של בעיות אקוטיות, כגון: צפיפות אוכלוסין, כילוי מאגרי אנרגיה ומשאבים טבעיים, בעיות סביבתיות ועוד, אולם, גם ארבע עשורים אחרי, קשה לומר שבעיות אלה יוצרות "דרישה" אמיתית להתיישבות בחלל. דומה שאנו רחוקים עוד שנות אור מהיווצרותו של צוואר בקבוק אמיתי שמצידו יגרום ללחץ שיוביל לדרישה, ומכאן שגם למוטיביצה הדרושה מהסעיף הראשון. וכעת לא נותר לנו אלא לנסות ולראות כמה מאיתנו באמת היו מעדיפים לקבל שירות מידי מכונות ולא מידי אנשים. נתחיל דווקא בעתיד הקרוב והנראה לעין – תעשיית הרכבים האוטונומיים שהולכת וקורמת גידים – הן גוגל והן ענקיות הרכב עמלות מזה שנים ספורות על פיתוחה של מכונית ללא נהג. מה שנראה כפתרון מצויין לתחבורה עירונית במהירות נמוכה, עלול להפוך לחוויה מפחידה בירידה לאיילון או לכביש שש. אני באופן אישי הייתי חש לא בנוח במושב האחורי של רכב ללא נהג השועט במהירות של 120 קמ"ש, אבל מצד שני, אני תמיד הייתי בחור מיושן. אז נחשוב על מטוסים – לא סוד שרוב הטיסות הסחירות מנוהלת על ידי טייס אוטומטי, אולם עדיין בתא מקדימה יושבים לפחות שני בחורים עם מדים וידע מסויים בתעופה, נכונים להשתלט בכל רגע על המצב במקרה של תקלה. כמה מאיתנו מוכנים היום לעלות על מטוס ללא טייס בדרכם לחופשה? אני מהמר שמעט.

אבל למה ללכת ישר לחוויות של חיים ומוות, כאשר אפשר לדבר על ערב בבר. האם אנחנו באמת רוצים שרובוט ימזוג לנו את המשקאות או שאנחנו מעדיפים שבחור או בחורה יעשו זאת? האם אנחנו לא רוצים שמנהל החשבונות שלנו יהיה אנושי? האם אנחנו לא רוצים שהכלכלנים שלנו ימשיכו לכתוב בלוגים ולעצבן אותנו עם מאמרים בשבח הקפיטליזם?

ייתכן מאוד שחלק מעובדי הטלמרקטינג, למשל, אכן יוחלפו על ידי מכונות. אלוהים יודע שכבר היום משווקים לנו ישירות לנייד הודעות מוקלטות של צדיקים המבקשים תרומות. אולם יש לזכור שהלוחות המקוונים נמצאים באוויר כבר קרוב לעשור, והמתווכים עדיין חיים ומשגשגים, סוכני הנסיעות עדיין אחראיים לחלק הארי של הזמנת הטיסות (שלי לפחות) ועוד מקצועות רבים שהוספדו ככאלה שתיכף ומיד עוברים מן העולם עדיין מפרסמים מודעות דרושים, ואין זאת אלה מסיבה פשוטה אחת – האדם הוא יצור חברתי, כפי שכתב אריסטו, והוא זקוק לחברת בני האדם, ולמגע המתמיד והמתמשך (גם אם לעיתים מעצבן) עמם. סביר להניח שה"רומבה" (רובוט שואב אבק) ימשיך להיות להיט בשנים הקרובות, ושפה ושם יחדרו לחיינו עוד ועוד מכונות מקלות חיים, אולם מרבית הרובוטים המתקדמים עליהם עמלים כעת במעבודות הסודיות של החברות הגדולות בעולם, עלולים למצוא את עצמם בעוד כמה עשורים, בהיעדר דרישה, ישובים בתור ללשכת העבודה.

____________