עד גיל ארבעים ואחת, דבר בביוגרפיה של ירון נאור לא רמז על התפנית הדרמטית שעומדת להתרחש בחייו. שירות כקצין בצנחנים, תואר בהצטיינות מהמכון הטכנולוגי בחולון, עבודה כאנימטור בתעשיית ההיי טק המקומית, חתונה ושני ילדים. במקביל לכל אלה, ובעקבות אירוע לב קשה שעבר אביו בגיל צעיר יחסית, החליט ירון שלא לחכות לפנסיה על מנת לעשות את מה שהוא באמת אוהב, והחל להתמסר לתחביב של בניית רהיטים. חייו היו יכולים להימשך על מי מנוחות, אלא שאז, ביום הולדתו, דבק בו חיידק חדש והוא החליט ללמוד לנגן על גיטרה להנאתו.
"לקחתי גיטרה מחברים והתחלתי ללמוד באופן עצמאי מהאינטרנט, אולם הגיטרה היתה מעט גדולה למידותיי, וכמעצב תעשייתי בהכשרתי, האמון על התאמה מושלמת של המוצר למשתמש, החלטתי לבנות לעצמי גיטרה בהתאמה אישית." הוא מספר, "הכוונה הראשונית היתה לקחת את הידע הבסיסי שיש לי בנגרות, להתאים אותו למשימה הנוכחית, לבנות גיטרה אחת שתהיה לי נוחה ואז לחזור לשגרת החיים הרגילה – עבודה בהיי טק ובניית רהיטים."
אנשים אליהם פנה ירון בתחילה הרימו גבה – בחור בן 41 אשר מבקש באמצע החיים ללמוד כיצד בונים גיטרה אינו מחזה נפוץ – ובהתאמה, חלקם ניסו לרפות את ידיו. "אמרו לי שאני צריך לנסוע לשש שנים לקרמונה שבאיטליה (עיר במחוז לומברדיה שבצפון, שלה היסטוריה מוזיקלית עתירת מסורת, המפורסמת שבהן היא בניית כינורות), או לגרמניה, ולמרות שהיה בי רצון ללמוד בחו"ל הרי שהייתי אחרי גירושים ונטול ממון שיאפשר זאת".
וכך, למרות שלימודים בעירו של סטרדיווארי לא עמדו על הפרק באותו זמן, ובהתאמה להחלטה הגורפת שקיבל לאחר אירוע הלב של אביו "לא לחכות לשום דבר" רכש לעצמו ירון ספר הדרכה, החל לשוטט בפורומים ואתרים, ולבסוף גם פגש בונה וויולות ישראלי, שלאחר שהתאושש מההלם הראשוני, הסכים להדריך אותו ולסייע לו בבעיות הטכניות הצפויות. משם הדרך היתה קצרה מהמשוער – לירון, נגר אוטודידקט בהכשרתו, נדרשו ארבעה חודשים בלבד מרגע קבלת ההחלטה ועד שהגיטרה הראשונה עמדה על תילה.
"באופן אישי די נדלקתי על כל התהליך, אבל כמו שאמרתי, התכנון היה ונשאר לבנות לעצמי גיטרה אחת נוחה ואז לחזור לשגרת העבודה ותחביב בניית הרהיטים. אלא שאז אנשים באו אלי, ניגנו על הגיטרה, התלהבו וביקשו שאבנה גם להם אחת, תמורת כסף כמובן, ואז עוד אחד, ועוד אחד, ופתאום אני אומר לעצמי, וואו, מה קורה פה. התחלתי לזנוח לאט את נגרות הרהיטים ובמקום זאת התחלתי לייצר כלים, וכולם נמכרו."
אחרי תקופה מסוימת הגיע אל ירון קליינט ובפיו בקשה חדשה – עוּד ערבי. כאשר ירון ענה לו שאינו יודע כיצד לבנות עוּד ערבי, ענה לו הקליינט, יופי, גם גיטרה לא ידעת פעם איך לבנות. מדורבן על ידי האמת הפשוטה הזו החל ירון לחקור אודות מסורות בניית העוד – ספרים, פורומים, וכמובן בוני עוד מקצועיים – ותוך זמן קצר יחסית הצליח לספק את דרישות השוק החופשי – עוּד ערבי אשכנזי.
השילוב של הצבר הבלונדיני הבונה כלי נגינה ערבי מסורתי נתקל בראשית דרכו בהתנגדות טבעית מצד קהל הלקוחות, אולם הזמן ואיכות העבודה עשו את שלהם ולבסוף הקרח העדתי נשבר, ונגנים רבים החלו לרכוש ואף לתקן את כליהם אצל ירון, שכעת כבר היה בדרכו לפתיחת מחלקה חדשה בכולבו המוזיקלי הפרטי שלו – יצירת כלי מיתר עתיקים לפי שיטות בניה מסורתיות.
"עמית, בונה הוויולות שסייע לי בתחילת הדרך, פנה אלי וסיפר לי שקיים בשוק ביקוש לכלים מתקופת הבארוק והרנסנס, כמו לאוטה, גיטרת בארוק, מנדולינות עתיקות, ושכדאי לי להתחיל לבנות גם כלים כאלה, מה שאכן עשיתי, וכיום אני מאמין שאני הבנאדם היחיד במזרח התיכון שבונה העתקים של כלי מיתר עתיקים".
את העתקי הכלים בונה ירון תוך הקפדה מוחלטת על מסורות הבניה העתיקות. השרטוטים עצמם מגיעים ממוזיאונים ברחבי אירופה ("תמורת תשלום כמובן"), העץ מגיע מגרמניה, הדבק מיוצר מעצמות דגים ("כי ככה עשו ברנסנס"), המיתרים עשויים ממעיים של כבש ומיוצרים במיוחד באיטליה, הצבע מוכן מאבקה מיוחדת שמקורה אף הוא בגרמניה, ובסופו של דבר, הכלי, שיוצר כמעט אחד לאחד בשיטות המסורתיות, נמכר ליוצרים בארץ ובעולם, המנגנים באמצעותו את מוזיקת התקופה, תהיה זו הבארוק או הרנסנס.
למרות שהעסק הצדדי התחיל לצבור תאוצה ירון עדיין היה רחוק מלהתפרנס ממנו, ואז הגיע סבב פיטורים נוסף בחברת ההיי טק בה הוא עבד, ולאור גילו המבוגר (יחסית לתחום) ולמרות שהצטיין בתחומו, הוא התקשה למצוא עבודה חדשה. הסיטואציה, שהיתה שולחת את רוב האנשים להתכרבל עמוק בתוך השמיכה, הביאה את ירון לשנס מותניים ולהתחיל להריץ את העסק הצדדי כמקור פרנסה עיקרי. "הפסקתי לשלוח קורות חיים והחלטתי שמרגע זה אני עובד בייצור כלים במשרה מלאה, ובהתאמה, התחלתי להשקיע זמן רב בקידום ושיווק העסק עצמו, הייתי נוסע לפסטיבלים, פוגש נגנים, מלווה להם כלים ללא תשלום, עובד 16 שעות ביום וכך הלאה".
השנתיים הראשונות היו הכול פרט לקלות – העסק הכניס לירון פחות ממחצית מהסכום אותו היה רגיל להרוויח, ולפיכך הוא נאלץ להיעזר בחסכונותיו הצנועים. "לא יצאתי מעולם ההיי טק עם חבילת אופציות שמנה או מסודר בחיים, אבל עדיין הייתי "מפונק" והתרגלתי לחיים הנוחים. התקופה הראשונה מחוץ לחממה היתה מלווה בחרדות קשות, בלילות ללא שינה ובמחשבות קודרות, אבל לצידן גם תמיד פיעמה התחושה שהנה, סוף סוף אני עושה בדיוק את מה שנועדתי לעשות."
תחושת ייעוד ושליחות היא דבר שלא ניתן להקל בו ראש, ובמקרה של ירון, היא זו אשר דרבנה אותו להמשיך הלאה במלוא העוז. "אחרי שנתיים של עבודה קשה העסק התחיל להתאזן, מעגל הלקוחות שלי מהארץ ומהעולם התרחב וכיום הוא כולל לא מעט נגנים מפורסמים. בנוסף התחילו להזמין אותי לפסטיבלים מרכזיים בתחום, כמו פסטיבל העוּד בירושלים או פסטיבל הרנסנס, והשם שלי התחיל לעבור מפה לאוזן בתעשייה המוזיקלית."
למרות שגם כיום הוא עדיין לא מרוויח את הסכומים להם התרגל בעולם ההיי טק, ירון מאושר ואופטימי לגבי העתיד. "אני מאמין שעם השנים השם שלי יגדל, אחוז הרווח שלי יעלה ואני אצליח להוריד מעט מעומס העבודה, ואז, "הוא מחייך, "אולי אוכל להגיע לפנסיה עם משהו ביד." בכל מקרה, הוא לרגע לא מתחרט על המהלך שעשה, ואינו מסוגל לדמיין את עצמו חוזר לעבוד במשרד. " נכון שלפעמים אני מוצא את עצמי עובד יותר שעות בסדנא שלי ממה שהייתי עובד במשרד, אבל זה אחרת כשאתה עושה את מה שאתה באמת אוהב. אני לא רואה את עצמי חוזר עכשיו לענות על עשרות אם לא מאות מיילים ביום".
במקביל לבניית הכלים ירון מעביר הרצאות במסגרות שונות, "רוב האנשים שחוו את השינוי בחיי, כלומר, את המעבר מעולם ההיי טק לפתיחת עסק לבניית כלי מוזיקה, חשבו שאני לא נורמאלי, וגם לא התביישו להגיד לי את זה. אבל לצדם היה גם חבר אחד שהעביר סדנאות קואצ'ינג, והוא ביקש ממני לבוא ולהרצות על המהלך שעשיתי. הגעתי פעם אחת והתגובות היו נהדרות – הנה עומד מולם מישהו בדיוק כמוהם, לא צעיר מאוד, לא עשיר מאוד, אולי אפילו עם פחות כסף משיש להם, והוא עושה בדיוק את מה שהוא אוהב ורוצה. יש לעובדה הזאת אפקט מאוד חזק על אנשים, ואני שמח שאני יכול להרצות אודות הסיפור שלי, ולסייע בעזרתו לאחרים".
____________
__________
מכירים עוד סיפורי האטה? כתבו לנו ונשמח לפרסם אותם
__________
דוד
מקסים!
דוד
אלי טרגן
סיפור מקסים ואמיתי מסופר יפה הכי כף לשמוע שהבן אדם מתפרנס מאהבה
אלי טרגן
מאיר
כיף לקרא על מימוש עצמי, נראה כל כך קל , וכל כך מפחיד וקשה
מאיר
רועי
מה קשור להאטה עשה ביזנס אחר שנהנה בו יותר הוא עובד קשה יותר מההמוצע
לא ישן לילות ומת לעוד מזומנים כמו רובנו
רועי
עמית נויפלד
התשובה בגוף התגובה – אנחנו מאטים כדי לחשוב מחדש על מה שגורם לנו אושר וסיפוק, אם הוא נהנה עכשיו יותר, זאת ההאטה מוצלחת מאחר והוא היה עלול להמשיך לעבוד במשרד ולענות על מאות מיילים ולהיוותר אומלל. הסיפור של ירון, אגב, משמש אותי לא מעט כדי להראות לאנשים ש"עבודה בתחביב" היא לא בהכרח פתרון מושלם – כשאתה עובד במשהו שאתה הכי נהנה לעשות אתה מסתכן בכך שההנאה תלך לאיבוד מהדבר שאתה הכי אוהב לעשות… במקרה שלו אני שמח שזה לא קרה (לפחות נכון לכתיבת הפוסט)
עמית נויפלד