מערכת סלואו מרכינה את ראשה ומודיעה בתדהמה על פספוס חסר תקדים של אחד החגים החשובים ביותר לתנועה, הלא הוא חג השיטוט הבינלאומי (World Sauntering Day) שחל בתשעה עשר ליוני. לפי הערך בויקיפדיה, האירוע נחגג לראשונה אי שם בשנות השבעים של המאה שעברה, בגרנד הוטל במישגן, אשר מתהדר במרפסת הארוכה ביותר בעולם (כ 201 מטרים). היוזם של החג החדש היה ברנש העונה לשם W.T. Rabe, אשר ביקש למצוא תגובה הולמת לפופולריות ההולכת וגואה של הג'וגינג באותה תקופה, והאירוע עצמו, במהלכו שוטטו אנשים על המרפסת הלוך ושוב, נועד לעודד אנשים בכל רחבי העולם לקחת את החיים יותר בקלות, להאט את הקצב, וליהנות מהסביבה המקיפה אותם.
השוטטות, יש לציין, שונה מהליכה רגילה, והמשוטט העירוני הוא בן דמותו של ה- Flâneur – כינוי שהוטבע בצרפת כבר במאה השש עשרה וטמן בחובו משמעויות מגוונות: האיש בעל הפנאי, הבטלן, החוקר/מגלה העולמות העירוני, והמומחה לענייני הרחובות. המשוטט העירוני הוא שילוב מנצח, אם כי אמביוולנטי, של סקרנות ועצלנות, והוא מהווה דמות מפתח בחשיבה האורבנית המודרנית, כמו גם בכתיבה ובאמנות.
משוטטים ברחובות פריז (צייר:Gustave Caillebotte)
כעונש על המחדל המערכתי אנו מבטיחים לתרגם עד השנה הבאה את הערך הויקיפדי המרתק שעוסק באותו ג'נטלמן צרפתי, ועד אז, אנו שמחים לתרום את חלקנו המאוחר לחגיגות באמצעות פרסום מחודש ומקוצר של פרק 11 בטור "101 דרכים להאט את החיים" שעסק בהליכה עירונית.
_______
הולכים.
אחרי שבפרק הקודם כיבינו את הטלוויזיה והתנתקנו מהכבלים, אנחנו צריכים עכשיו לנסות להבין מה אנחנו עושים עם כל הזמן שהתפנה לנו בחיים (בממוצע שלוש שעות וארבעים וארבע דקות בכל יום) ולפיכך הפרקים הקרובים יעסקו בדרכים בהן ניתן למלא את החלל הרגשי והפער הרוחני שנוצרו כעת משהפסקנו לצפות בשידורים חוזרים של סיינפלד וחברים, והפרק הראשון מוקדש לאחת הפעילויות הפשוטות ביותר והמתגמלות ביותר שגילינו אי שם בגיל תשעה חודשים עד שנה וקצת, ובמהלך החיים איבדה מעט מקסמה – ההליכה.
במקום לסיים את ארוחת הערב הקלה ואז להתפזר איש איש לעיסוקו (ההורים לסלון לצפות בטלוויזיה, הילדים לחדרים לצפות בטלוויזיה) אנחנו ממליצים לאסוף את כל המשפחה ולצאת לצעידה של שעה בשכונה. להליכות המשותפות ישנן יתרונות רבים מספור ואנחנו נשתדל לעמוד כעת בקצרה על מרביתם, כאשר הראשון שבהם הוא זמן איכות אמיתי עם האנשים הקרובים ללבך. ללא הסחות דעת, ללא מסכים מהבהבים, פשוט אתם, ביחד, ברחוב, צועדים. לא צריך ללכת לשום מקום מיוחד, אם כי בהחלט אפשר – אתם יכולים להחליט שבכל ערב צועדים לאיזור אחר של השכונה/עיר, ואף לעשות סבב במהלכו כל אחד מבני הבית בתורו מכין סיפור קצר, או אנקדוטה משעשעת שקשורה לנתיב בו אתם פוסעים.
לדוגמא, בעיר תל אביב ישנן שתי סמטאות מקבילות "סמטה פלונית" ו"סמטה אלמונית", והסיפור שעומד מאחוריהן הנו כדלהלן – את שני הרחובות הקטנים בנה היזם מאיר שפירא, אשר ביקש לקרוא להם על שמו ועל שם אישתו, ובכך עורר את התנגדותו של מאיר דיזינגוף, ראש העיר דאז. באותם ימים זכו רק שנים מתושבי העיר להתגורר ברחובות אשר נקראו על שמם בעודם בחיים, ואלה היו ביאליק ואחד העם. שפירא כמובן זעם ובינו ובין דיזינגוף התגלע קרע עמוק. מאחר ולא ניתן היה לגשר על הפערים החליט שפירא שאם הרחובות לא יקראו על שמו ועל שם אישתו, הרי שהם לא יקראו על שם אף אחד אחר, ולהלן, סמטה פלונית וסמטה אלמונית.
מתי בפעם האחרונה ליטפתם אריה?
לא משנה איפה אתם גרים, סביר להניח שבטווח של חמישה קילומטרים בקו אווירי מהמקום שבו פעם עמדה הטלוויזיה שלכם מסתתרים אין ספור סיפורים מעניינים, אתרים היסטוריים, גלריות, מוזאונים נשכחים, או סתם גינות קטנות ונחבאות אל הכלים. בשנים האחרונות התווספו אל כל אלה גם עשרות יצירות גרפיטי המעטרות את רחובות הערים, החל בציורי קיר מרהיבים וכלה במשפטים קטנים ומשעשעים (בשביל המחבר בין סמטה פלונית לאלמונית, למשל, מישהו ריסס את הכתובת "מעבר תמהונית", ואתם מוזמנים להתחיל בפרוייקט תיעוד אמנותי). ההליכות בשעות הערב יאפשרו לכם אם כך לא רק להתקרב אחד לשני, אלא גם להתחבר בצורה טובה יותר אל המרחב בו אתם חיים.
__________