סיפורי האטה – 1 – אביבית פורת – רפדית

בדרך כלל כשהייתי שומע את המילה "רפד" האסוציאציה הראשונה שהיתה עולה בראשי היא גבר כבן חמישים או שישים, שחום מאור השמש, קמטים עמוקים חורצים את פניו, ואצבעות ברזל המסוגלות לנעוץ ולשלוף מסמרים וסיכות ללא כל מכשור נלווה מעטרות את ידיו. והאמת, קשה להאשים אותי. כמי שמתגורר כבר יותר מעשור בקרבת רחוב בעלי מלאכה לא הייתי יכול להימנע ממפגשים אקראיים עם אלברט הבולגרי שניהל את המרפדיה הקטנה שלו בבית החד קומתי במספר 7, ובשתי הזדמנויות בעבר הוא אף ביצע בעבורי עבודות ריפוד קטנות. לפני כחודשיים, ובתזמון עם מעבר הדירה, החלטתי לרפד כורסת סבתא ישנה שרכשתי לפני שנים רבות בשוק הפשפשים, ומאחר ואלברט סגר את הבאסטה, פניתי למקצוענית אחרת מהתחום, ולהלן, אביבית הרפדית.

את אביבית פגשתי לראשונה לפני מספר שנים בפגישה של 'סלואו פוד תל אביב' שנערכה בביתה של אלינוער רבין. אביבית וסיוון, בן זוגה, הגיעו בפעם הראשונה לאחר ששמעו על הקבוצה והניחו שאהבתם המשותפת לאוכל תוכל לזכות בה לעדנה, אולם הם לא ידעו שממש במקרה באותו ערב אני הגעתי לפגישה על מנת להעביר את ההרצאה שלי "היסטוריה של מהירות", וכך יצא שמשך כשעה וחצי הם זכו לתקציר של דברי ימי העולם מאז המאה השש עשרה ועד היום. מיותר לציין שמאז לא ראיתי אותם באף אחד מהמפגשים, הגם שבאחרים היו טעימות של טחינה, תפוחים, דבש, עגבניות ועוד.

אחרי אותו מפגש אני וסיוון הפכנו לחברי פייסבוק, ולפני קצת יותר משנה הבחנתי כי הוא משתף פוסטים מבלוג מצוין שעוסק בעבודות ריפוד. לקח לי עוד חמש דקות על מנת להבין שאת העבודות מבצעת אביבית, שעד לאותו רגע זכרתי כי היא עובדת מן המניין בתחום הפרסום, ושנכון לימים אלה היא אוחזת במקצוע הנחשק ביותר בקרב בולגרים בני שישים – רפדית.

על המהפך עצמו, שהביא את אביבית הענוגה לעזוב את המשרדים הממוזגים של חברות הפרסום ולעבור לסדנא שלה בדרום תל אביב, אני מותיר לה לספר, אולם קודם לכן, הצצה לכורסא שלי טרום מגע ידיה של אביבית

 

כפי שעינכם רואות, מדובר בכורסא ישנה ומרופטת, ואני אהיה הראשון להודות שבמהלך שמונה השנים האחרונות עלתה בראשי לא אחת המחשבה לזרוק אותה לרחוב ולהניח לה להאסף אל בית אחר שיידע להעניק לה יותר חום ואהבה, אולם תמיד משהו עצר מבעדי (בדרך כלל, שוב יש להודות, העצלנות. מדובר בכורסא די כבדה) וכך יצא שהיא שרדה, לא מעט בזכות הדוגמא שעיטרה את הבד הישן, ובעיקר בזכות היותה נפתחת למיטה, מה שבהחלט מעניק לה את התואר "מגניבה". יחד עם זאת, העץ היה חיוור, משענת צד ימין היתה מתנדנדת ושבורה, והבד עצמו היו מחורר, מלוכלך ומשופשף. בהחלט נדרשה עבודה רצינית על מנת להפוך אותה לדוגמנית בדים, אבל קודם, וכמובטח, סיפור המהפך הראשון – מתקציבאית לרפדית – רשות הדיבור לאביבית

________

 

"תמיד אהבתי מלאכות יד. תפרתי מילדות בזכות סבתא שלי שעבדה לפרנסתה כתופרת כפפות, ובבגרותי הלכתי לכל סדנה ומלאכת יד שמצאתי: צורפות, קדרות, עיסת נייר, רהיטי קרטון, תפירת בגדים, סריגה וכו'. תמיד היו לי "ידיים טובות" וראש יצירתי. החלום שלי היה ללכת ללמוד עיצוב אבל כל מיני מכשולים בדרך גרמו לזה לא להתממש, ובסופו של דבר טוב שכך. היום אני לחלוטין בדעה שלימודים אקדמיים, במיוחד בתחום העיצוב, הם לא יותר מאוסף כלים שאפשר לרכוש בצורה אפקטיבית יותר, זולה וקצרת טווח בהתלמדות מעשית. מי שמוכשר ובאמת רוצה, ישיג את זה גם ללא דיפלומה.

בכל מקרה, גם תחום הפרסום מאוד עניין אותי באותם ימים והתגלגלתי להיות תקציבאית. עבדתי בכמה משרדים ואח"כ במחלקות פרסום ושיווק של כמה חברות גדולות כמו עמינח ואיל מקיאג'. נהניתי וסבלתי לסירוגין, ובמקביל כל מכרי וחבריי אמרו לי שוב ושוב – את חייבת לעשות משהו עם הידיים. בדרך כלל התייחסתי לזה בביטול, והמשכתי לעבוד כמו משוגעת וללכת לחוגים.

 

לפני כמה שנים נסעתי עם בן זוגי לטיול של חצי שנה. התנתקנו מכל מה שהיה לנו: עבודות, דירה, מכונית ושגרה. זה היה טיול אחרי צבא שלנו בגיל 30. נסענו לניו זילנד, אוסטרליה, קמבודיה ותאילנד. חיינו כמו נוודים ונהנו מכל רגע. הטיול הזה שינה את חיינו, באמת. אחריו כבר לא חזרתי לעבוד בפרסום. לאט לאט (באמת לקח לזה שנים) התקרבתי לאמת שלי והבשלתי לקראתה. מתישהו באמצע התהליך מצאתי כורסא עזובה ברחוב. היא היתה הרוסה לגמרי, אבל אני זיהיתי את הפוטנציאל הטמון בה ולקחתי אותה לרפד שחידש אותה כל כך יפה, שפשוט הסתקרנתי והתאהבתי במקצוע. ועדיין כשחשבתי על לעבוד בתחום לא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל.

בסופו של דבר, עזבתי את העבודה האחרונה שלי כשכירה, היו לי פיצויים ודמי אבטלה ועברנו לגור בדרום העיר, ממש ליד כל הרפדיות של פלורנטין. הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. הפעלתי את כל מי שאני מכירה לנסות למצוא קשר לרפד כדי שלא אלך להתדפק על הדלתות – לזה כבר צריך תעצומות נפש אחרות. 

לשמחתי די מהר קושרתי למישהו והגעתי אליו. הוא לא ממש הבין מה אני רוצה ממנו ולמה לי ללכלך ולפצוע את הידיים העדינות שלי במלאכה הזו, אבל אני התעקשתי. ביקשתי לעבוד ללא תשלום והוא משך בכתפיו, נתן לי צבת גדולה ביד, הצביע על איזו כורסה ואמר לי לכי ותפרקי לה את הריפוד הקיים. וככה התחלתי, באתי מידי יום ועשיתי מה שאמרו לי – כמעט תמיד מלאכות שחורות כמו לפרק, לנקות ולעשות שליחויות שונות. אבל הייתי נחושה וסקרנית. הידיים שלי היו מלאות בחתכים ויבלות. הסתרתי אותן תחת המון פלסטרים והמשכתי. באחת ההזדמנויות גיליתי לבעל הרפדיה  שאני יודעת לתפור וכך שגרת היום שלי התעשרה בעוד מלאכה, בישיבה!

 

 

אחרי כמה חודשים הוא התחיל מיוזמתו לשלם לי שכר מינימום. ההמשכיות והזמן עשו את שלהם – התקרבנו והוא נתן בי אמון. הרפדים המבוגרים שעבדו שם מתו עליי ועל הווייב השונה שהבאתי, וגם הלקוחות שהגיעו לרפדיה הגיבו בצורה מאוד חיובית לרפדית ושאלו והתייעצו על בדים.

עבור בעל הרפדיה, והרפדים המבוגרים השכירים, הייתי סוג של חיה מוזרה – רובם התגלגלו לרפדות לפני  חמישים שנה כי היו תלמידים לא טובים בביה"ס ושלחו אותם לעבוד במשהו עם הידיים, באותה מידה יכלו להתגלגל למסגרות או למוסך – ואז אני מגיעה עם כל ההתלהבות והתשוקה למקצוע והם פשוט לא ראו דבר כזה לפניי. זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה. עד היום אנחנו בקשר טוב, אני והרפדים שעבדתי איתם, ובעזרתם גם הבנתי שבחרתי נכון ושאני מאוהבת לגמרי בעבודת הרפדות. הייתי בת מזל להגיע לרפדיה הזו, מקום גדול, מואר ומלא עבודות מעניינות וקהל לקוחות איכותי. למדתי שם המון.

אחרי כשנה שם התעייפתי. רציתי להרוויח כסף, נמאס לי לשמוע גלי צה"ל ודידי הררי כל היום ובעיקר רעבתי לעשייה עצמאית – הרגשתי מוכנה. לקח לי עוד כמה חודשים להתחיל באמת לעשות מזה עסק, בינתיים עבדתי בכל מיני פרויקטים של פרופס לקטלוגים וימי צילום, התקשקשתי עם כל מיני דברים אבל בסוף קפצתי למים ומאז אני לא מפסיקה לשחות

מלכתחילה היה לי ברור שאני מביאה משהו אחר לתחום, בראש ובראשונה אני אישה צעירה בתחום גברי ואני מלאת תשוקה לרהיטים ישנים, לסיפור שלהם, לבדים ולריפוד. הבנתי שאני רוצה לפתוח צוהר לעולם הזה והתחלתי לכתוב את הבלוג בו אני מעלה תמונות של עבודות לפני ואחרי עם הסיפור שמאחוריהן. אני רוצה לתת שירות מעולה ואדיב שכולל גם ייעוץ ואוזן קשבת, שהעסק שלי יהיה הוגן ויעצים עוד יותר את העיקרון של חידוש רהיטים כמשהו שטוב לסביבה, וטוב לצניעות".

_________

לטעמי, החלק היפה ביותר בסיפור האישי של אביבית הוא לא העובדה כי היא הצליחה להגשים את חלומם של רבים וטובים לפניה, והפכה תחביב ותשוקה לעסק מכניס, כי אם הדרך שבה עשתה זאת – על ידי הפיכתה לשוליה – צעירה הלומדת מלאכה תוך כדי עבודה אצל אמן מיומן, ממש כמו בימים עברו, עת מקצועות נלמדו תוך כדי עיסוק בפרקטיקה עצמה, ומתוך ענווה וכבוד למאלכה עצמה ולעוסקים בה.

את הידע הרב שצברה הן כשוליית הרפד והן כעצמאית בתחום, מתחילה אביבית להפיץ הלאה בימים אלה באמצעות סדנאות שהיא עורכת בסטודיו שלה, וזאת כחלק מאג'נדה מסודרת הגורסת כי ידע וכלים שימושיים נועדו להיות מופצים הלאה, והגם שהיא מלמדת את סודות המקצוע שלה (בתשלום חשוב לומר) היא מאושרת לדעת שהיא מעניקה לאנשים את היכולת לקחת חלק בתהליך חידוש הרהיטים שלהם בעצמם.

באשר לי ולכורסת הסבתא הזקנה – מאחר ובעת שהפקדתי את הכורסא בידיה של אביבית טרם נפתח המחזור הראשון, ובלי שום קשר לעובדה שנולדתי עם שתי ידיים שמאליות, הסתפקתי בהמתנה פאסיבית לטלפון שיידע אותי כי ניתן לבוא לקחת אותה, והוא לא איחר לבוא.
את בסיס העץ של הכורסא שלחה אביבית לאיש מקצוע על מנת שיעשה לו פוליטורה מקצועית, ואת הבד הישן, שהגם שאהבתי אותו אביבית הבהירה לי שלא ניתן להצילו, החלפנו בבד קורדורוי פשוט בשני צבעים, והתוצאה לפניכם.

 

מי שריפד כורסא בעבר בוודאי יודע, ולטובת אלה העומדים לרפד בעתיד מן הראוי להגיד – לא מדובר בעסק זול במיוחד. את הכורסא הפרטית שלי, שאמנם מהווה אתגר לכל רפד או רפדית ולפיכך לא בטוח שיש לראות בה מדגם מייצג, עלה 900 ש"ח לרפד (עם הנחת חבר משמעותית), אולם עדיין מדובר בהליך משתלם, ולא רק מהבחינה הסביבתית של שימוש מחדש – פשוט מדובר בפריט וינטג' ייחודי ונוח למדי, שב'גלריות' של שוק הפשפשים מחירו יכול להאמיר לכמה אלפי שקלים חדשים.

אז בפעם הבאה שאתם עומדים לזרוק מהבית כורסא ישנה, כיסא מרופט או הדום בעל רגל אחת, תרימו קודם טלפון לרפד או רפדית, תשלחו מייל עם תמונה, ורוב הסיכויים שתופתעו לטובה. ובכל מקרה, ולא משנה מה קורה, רק אל תסעו לאיקאה, למען השם.

____________

לבלוג של אביבית – סיפור כיסוי

____________

לטור הקודם ב"המקצוענים"
(מכירים בעלי מקצוע נוספים שמשלח ידם עלול להעלם מהעולם? צרו עימנו קשר ונשמח לכתוב עליהם)

____________