"היי עמית, רציתי להזמין אותך למפגש מיוחד שאני יוזם עם חברה טובה תחת הכותרת "שבת אנפלאגד". הרעיון הוא להפגיש קבוצה של אנשים לבראנץ' של שבת ולנהל שיחה טובה ומעמיקה, לשבת יחד לזמן מה עם טלפונים סגורים ובלי לרוץ לשומקום בין פגישות גב אל גב, ולחוות מפגש חברתי בטעם של פעם. כדי לוודא שיהיו שיחות עומק ולא שיחות חולין אנו מציעים שאלה/תמה לכל מפגש כשמפגש הראשון נבקש מכל משתתף לחשוב ולשתף בתשובה לשאלה: מה המשמעות של שבת עבורי. אנחנו מעוניינים לראות במפגשים הללו אנשים שאנחנו אוהבים ואין לנו לצערנו מסגרת או הזדמנות למפגש איכותי תדיר יותר איתם ואשמח מאד אם תוכל לבוא למפגש הראשון בשבת הקרובה ב-12:00. מתאים לך?"
ההודעה הנ"ל נחתה באינבוקס שלי לפני כחודשיים, ולמרות שהיא הזכירה לי מיידית את "מניפסט השבת" של קבוצת 'ריבוט', עליו כתבתי באתר בעבר, הרי שעקב התחייבויות קודמות נאלצתי לדחות את ההזמנה. למזלי, שולח ההודעה, בחור צעיר ורב מעללים בשם ליאור זלמנסון, אותו הכרתי כחודש קודם לכן בערב הקראה שיזם חבר משותף, לא ויתר כל כך בקלות, וכך יצא שמספר שבועות אחר כך קיבלתי הודעה נוספת ממנו:
"היי עמית, מנסה אותך שוב. אנו רוצים לעשות מפגש אנפלאגד נוסף בשבת (הבאה), חשבנו לשים במרכזו את נושא ההאטה כתרבות. הייתי רוצה לבדוק איתך אופציה לבוא ולדבר שם. מכיוון שזה חברי ולא ממש מקצועי, אנא תאמר לי מה אתה חושב בנידון. הקהל הוא שוב ככל הנראה 10-15 חברים וחברים של חברים (שאת חלקם אנו לא מכירים) במפגש שמנסה להכניס יותר קהילתיות לחיינו."
הפעם כבר לא יכולתי לסרב. הרצון לפטפט את עצמי לדעת בכל הזדמנות, ובכל הנוגע לתנועת סלואו, חזק אפילו מההחלטה שקיבלתי לפני כשנתיים, בה נקבע כי לעולם לא אתעורר מרצוני החופשי ביום שבת לפני השעה שתיים, וכך יצא שלפני שבוע התעוררתי בעשר לפנות בוקר, הנחתי לסנוז' לעשות את שלו עד השעה אחת עשרה, ואז התארגנתי ושמתי פעמי אל עבר הדירה בכיכר מסריק שבה נערך המפגש.
בארבע השעות הבאות הזדמן לי לפגוש ולשוחח עם כ-15 אנשים חדשים שסביר להניח שלא הייתי מכיר בנסיבות אחרות, ביניהם אנשי אקדמיה, תסריטאים, אנשי הייטק ומכירות, ואפילו חוקרת ערפדים. הכלל היחיד של השבת אנפלאגד שיזמו ליאור זלמנסון וכרמל ויסמן הוא פשוט – טלוויזיות, מכשירים סלולריים ומחשבים ניידים, נותרים בצד מכובים. התקשורת חוזרת להיות בסיסית ואנושית, אי אפשר לגגל, לסמס, להעלות סטטוסים או לצייץ'. אם יש לך משהו מצחיק להגיד אתה אומר אותו לאדם שלידך, אם אתה לא בטוח בעובדה אתה משתמש בחוכמת ההמונים שנמצאת בחדר איתך, ויותר חשוב, כשמישהו אחר מדבר, אתה מקשיב. בהתחלה כי אין לך משהו יותר טוב לעשות, ובהמשך כי אתה מגלה שהדברים באמת מעניינים.
אחרי שעה וחצי של דיבורים התיישבנו לאכול. כל אחד הביא איתו משהו שהכין והשולחן היה מלא בסלטים, קישים, פסטות ומרקים. אחרי הארוחה חזרנו למעגל בסלון והמשכנו את השיחה, ולקראת השעה ארבע אנשים התחילו להתפזר לעיסוקיהם האחרים.
מעבר לעניין שמצאתי בשיחות שהתפתחו במהלך המפגש היה משהו חזק ויפה בחוויית החברותא עצמה. אני לא אדם דתי ובדרך כלל הטכנולוגיה נוכחת בחיי בשבת בדיוק כמו בכל יום אחר, אולם אני מודע להשפעה שלה על התקשורת הבין אישית – במפגשים עם חברים, בין אם בבית הקפה, בבית או בבר, הניידים החכמים הפכו להיות חלק אינטגרלי מהשיחה, תמיד יש מה להראות, לצלם ולבדוק במהלך המפגש – והעובדה ש-15 אנשים הצליחו לשבת במשך 4 שעות שלמות ולהתרכז רק בדברים הנאמרים היא, מבחינתי וניסיוני, לא פחות מהישג מרשים.
את כל הסיפור הזה אני מביא בסופו של דבר רק כדי להמליץ לכם על רעיון השבת אנפלאגד. השבת שלכם לא חייבת להיות זהה כמובן למפגש המתואר, היא יכולה לבוא לידי ביטוי בטיול משותף בטבע, במשחק מחבואים-תופסת בפארק, בסיור רגלי בחלק מסויים של העיר או בבישול משותף של ארוחה, אבל עיקרון אחד חייב להיות משותף – התקשורת חייבת להיות מבוססת על אנשים, ולא על מכשירים.
הנה לכם החלטה ראויה לשנה האזרחית החדשה, לצור לעצמכם מעגל חברים (חדשים וישנים) ופעם בחודש (בתור התחלה) להשאיר לכמה שעות את הטכנולוגיה בצד.
__________
נדב
נפלא.
אגב, השבת המסורתית סובלת מהִתְמָכְשְרוּת (מלשון מכשיר) דומַה אצל דתיים רבים, פשוט מטעמי שגרה. אז בדר"כ העיתון הוא המכשיר להפגת הזמן והיעדר התקשורת הבין-אישית. כך שהאתגר הזה פונה לדתיים וחילונים כאחד. מקסים.
נדב
עמית נויפלד
תודה נדב
עמית נויפלד