חברים לשלום

במהלך מבצע 'עמוד ענן' הצטרפתי למספר חברים אשר עמדו לקחת חלק בסימון שביל פלסטין, יוזמה ברוכה נוספת של "לוחמים לשלום". פעם בחודש נפגשת קבוצה משותפת של ישראלים ופלסטיניאם, אשר מסמנת (בסגנון החברה להגנת הטבע) שביל טיול מקסים  העובר מסוסיא דרך יריחו לכיוון ירושלים. זאת הזדמנות טובה לפגוש מקומיים לצד טיול הנערך למטרה טובה – קצת כמו טיול לאיסוף בדלי סיגריות, אבל יותר שמאלני. למרבה הצער, ובשל מבצע עמוד עשן שהיה עדיין בעיצומו, הצד השני לא יכול היה לערוב לביטחוננו, ובמקום הטיול זכינו למפגש מרתק ועוצמתי עם משפחה פלסטינית מהעיירה בית בסימיא.

יצאנו מאדמאמא בשש וחצי בבוקר ותוך שעה היינו כבר שם. בית בסימיא, הקרובה לעיירה סמועה, נמצאת בשטח C, אשר לפי הסכם אוסלו נמצא בפלסטין העתידית, אולם ישראל עדיין אחראית לביטחון השוטף בו. המעבר דרך המחסום הצבאי לשטח C היה מהיר מאוד (לפחות מהצד שלנו) ובדרך כלל לוקח לי יותר זמן לצאת מהחניה של עזריאלי.

כשהגענו לבית המשפחה המארחת התיישבנו בחדר אירוח חיצוני. השעה היה מוקדמת והיה קר, אולם  אחרי זמן מה הגיע הקפה וגם מגש תפוחי אדמה לוהטים עם שמן זית היישר מהטבון. ישבנו עם אב המשפחה, חוסיין בן ה- 46, ושניים מששת ילדיו, בן 10 ובת 8. בהמשך פגשנו את האם, שני ילדים נוספים ואת פרחאן, איש פת"ח לשעבר שהצטרף לתנועת "לוחמים לשלום". התנועה מורכבת מפלסטינאים שלקחו חלק פעיל במאבק האלים מצד אחד, ומנגד, חיילים ישראלים לשעבר ששירתו בשטחים ולקחו חלק במעגל האלימות האזורי. הלוחמים לשעבר החליטו להניח את נשקם וכיום הם פועלים בדרכים שונות על מנת לקדם את השלום האזורי, בין אם בהרצאות, טיולים, מפגשי היכרות וארגון הפגנות ופעולות התנגדות לא אלימות. פראחן, נציג התנועה מהצד הפלסטיני שהגיע למפגש שלנו, התגלה כאיש מקסים, חכם ורך דיבור. בעקבות ההיכרות החברית איתנו, ומאחר ואיננו באים כלוחמים או לוחמות לשעבר, הציע פארחן להעניק לנו בפשטות את השם "חברים לשלום".

מתכבדים

ומדברים

במהלך המפגש דיברנו עברית. הכוונה המקורית היתה לבחור באנגלית, שפה בינלאומית וניטרלית, אולם לגברים המבוגרים היה נוח יותר עם העברית, ובפועל התגלה כי הילדים והנשים כלל לא לומדים אנגלית. במשך שעות פשוט ישבנו ודיברנו על הכול. חוסיין סיפר לנו שהוא עוד נולד במערה הסמוכה, אחרי שהוריו ברחו מאזור יתיר, והבית שבו הם גרים עכשיו טרם נבנה. אנחנו כמובן התלהבנו מהמערה ודמיינו בה צימר אותנטי וחלומי, גור מאדמאמא הציע להקים חווה אקולוגית תאומה, בה ישהו מתנדבים מכל העולם ויעבדו עם בני המקום בשיטות המסורתיות שנזנחו, וגם על פוליטיקה דיברנו, ולא מעט. הופתעתי לגלות מפארחן שתושבי המקום אינם מעוניינים בתוכניות השלום השונות הנבנות לפי מודל חילופי השטחים. הם מרגישים שהם קשרו את גורלם בגורלנו, ורוצים מדינה דו לאומית ותעודת זהות כחולה.

לאחר מכן יצאנו לטייל בעיירה הקטנה עם הילדים. איכות החיים במקום, במיוחד בתחום החינוך, מזכירה את האזורים העניים של הודו או גואטמלה. אין מחשבים או אינטרנט, הניידים (הבודדים שקיימים) הם מדור 1, לילדים עצמם אין צעצועים או ספרים. אנגלית של בת 17 לא הספיקה כדי לענות לי על שאלה בסיסית כמו how are you, בן עשר עדיין עסוק בפלוס ומינוס של שלושה מספרים. על עברית אין כמובן על מה לדבר. ישבתי עם הילדה הצעירה ולימדתי אותה כיצד לרשום את שמה באותיות עבריות. באותו הרגע, שם על הרצפה, הרגשתי שזאת הפעולה המשמעותית ביותר שעשתי אי פעם למען השלום. יותר מכל הפגנה או הצבעה – רק לשבת עם ילדה קטנה ולרשום את שמה בעברית על פיסת נייר.

סיור היכרות בהדרכת הילדים

ההזנחה ניכרת בכל פינה, ואפילו החמור נראה מבואס מהפוטנציאל הלא ממומש

במהלך שעות אחדות התוודעתי לילדים, לבית, למטבח, לחצר ולמערה שמחוץ לבית. ראיתי את עבודות היד המדהימות של האם, ראיתי את הבן הבכור טוחן חיטה, ולמדתי עוד דבר או שניים על אפייה בטבון. אין ספק כי יש לנו הרבה מאוד ללמוד אחד מהשני. אין ספק כי יש רצון עז בדיאלוג וקשר.

וזאת אולי התובנה החשובה ביותר שאני לקחתי עימי מהנסיעה – יש דבר בסיסי שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעשות על מנת לקדם את השלום באזור – לדבר עם הצד השני. מפגש אחד של כמה שעות בודדות הצליח לגרום לאפקט שגם אלף סטטוסים וויכוחים בפייסבוק לא יצליחו לעולם להשיג. כשאנחנו מדברים עם חברים בעלי אג'נדה פוליטית דומה ומסכימים על הכול זה נחמד ויפה, אבל הרבה יותר חשוב להיפגש ולדבר עם הצד השני, אותו הורגלנו לראות כאויב. מרגע שאנחנו נפסיק לחשוב במונחים של גבולות, שטחים, והסכמים דיפלומטיים כאלה ואחרים, ונתחיל לחשוב במונחים של שמות, פנים, משפחות וילדים, הדרך לפתרון באזור תראה פשוטה בהרבה. הורגלנו לחשוב ששלום הוא עניין שיש להותיר לידיהם של פוליטיקאים מנוסים, אבל נראה שאצלנו, עדיף להחזיר אותו לידיהם של האנשים הפשוטים.

"לוחמים לשלום" היא רק יוזמה אחת מיני רבות הפועלות על מנת לגשר בין הצדדים באמצעות מפגשים אישיים. ההמלצה שלי היא לאתר אחת כזאת, ולאפשר לעצמכם לחוות את החיים בצד השני, כמו גם להעניק לאחרים את האפשרות לחוות את חיינו בצד הישראלי.

__________