במהלך היום יום, ובשטף ושצף החיים, קל לנו לאבד את החיבור המיידי והבסיסי שלנו לכאן והעכשיו, ואם זה נכון לכל יום רגיל הרי שעל אחת וכמה לימים של מתח המצמיד את מרביתנו אל המסכים המרצדים. אבל בהסתגרות תיתכן גם תועלת, במידה ונדע לנצל אותה נכונה, למשל, להתנסות ראשונית בתרגילים תודעתיים פשוטים. שלושת התרגולים המדיטטיבים שאציג כעת אמורים להביא אותנו למטרה אחת: להכיר את עצמנו ואת העולם טוב יותר. הכלי שבו הם משתמשים הוא הזמין והמובן מאליו ביותר: המודעות שלנו. על ידי המודעות ניצור קשר קרוב יותר עם עצמנו ועם העולם, ועל ידי כך נכיר אותנו ואותו טוב יותר. נכיר אותנו ואותו באמת. אה, ויש הנחת מוצא אחת נוספת: הכרת האמת מובילה לאושר. בהצלחה.
ויפאסנה
הוויפאסנה ("ראייה נכונה", "תובנה") היא טכניקה של מדיטציה שפיתח הבודהה, שחי במאה החמישית לפנה"ס. בשונה ממדיטציה הינדואיסטית קלאסית (שאותה הוא למד במהלך חיפושיו הרוחניים), היא אינה מכוונת את המודט פנימה, אל תוכו, והרחק מהעולם, כלומר אינה מיועדת לנתק את המתרגל מעולם התופעות על רעשיו ורעיונותיו, אלא דווקא לפתוח אותו אליו, כלומר לאפשר מודעות אף קרובה ואינטימית יותר מהרגיל אל העולם וכל המתרחש בו.
הדרך לכך היא פשוטה: עלינו בעצם להישאר ערים ומודעים להווה וכל מה שמתרחש בו, ולהאיר כל דבר ודבר שקורה באלומה נינוחה של תשומת לב. שוב: אנחנו ממתינים בהווה כצופים, וכל דבר שעולה בתוכנו וסביבנו – כל קול, רגש, ריח, רצון,הרגשה או מחשבה – זוכה לעדות ולאישור שלנו על קיומו.
זה בעצם הכול, אבל עד כמה שזה פשוט, זה בכלל לא קל. נסו לעשות זאת במשך דקה, ותזכו לתובנה הראשונה שלכם במסגרת תרגול הוויפאסנה: כמעט שאין לנו שום שליטה על ההכרה שלנו. אכן, מה שמרחיק אותנו שוב ושוב מהכאן-ועכשיו הן על פי רוב המחשבות, שמכניסות אותנו לחלומות בהקיץ ומנתקות אותנו מהמצב המיידי. לא נורא: בכל פעם שאנחנו שמים לב לכך שאנחנו בסרט מחשבתי, נחזיר את תשומת הלב שלנו להווה. וכל פעם שאנחנו מבצעים תרגיל כזה של התקרקעות מחודשת בהווה, אנחנו מרגילים את המוח להיות קצת יותר איתנו, קצת יותר עם האמת, קצת יותר כאן ועכשיו. בסופו של דבר נגיע לקשר אמיץ ומשמח עם ההוויה.
רגע של הארה - מודט במרכז רוג'ום אל-הירי, רמת הגולן
ראייה
אני מכנה את התרגיל התודעתי הזה "ראייה", גם כי הוא מבוסס ברובו על חוש הראייה, וגם כי הוא משנה משהו בסיסי מאוד ומוחשי בראייה שלנו. בתרגיל הזה ננסה לצאת מתוך זווית הראייה הרגילה שלנו ולראות את העולם, או את המציאות, אחרת. נעשה זאת על ידי כך שנרפה מהדרך הרגילה שבה אנחנו רואים. אני רוצה לטעון שבצורה רגילה כשאנחנו מתבוננים בעולם אנחנו משתמשים לא רק בעיניים, אלא גם באגו. זאת אומרת שאנחנו רואים את העולם בתור מישהו. וזאת אומרת שלמבט שלנו נלווית מעין כוונה, מעין התאמצות מצדנו, בה אנחנו בוראים את עצמנו כ"צד" שהראייה יוצאת ממנו כביכול. אבל אפשר לראות גם בלי זה.
מה שנעשה כדי להגיע לזה, זה שננסה לראות בצורה "דו-כיוונית": נתבונן החוצה (כלומר העיניים שלנו תהיינה פקוחות ומביטות קדימה), אבל ננסה לא ללוות את המבט באותה כוונה שדיברתי עליה – במקום זה נכוון את המבט דווקא פנימה, אל תוך עצמו לכאורה. כדי לעזור לעצמנו אנחנו יכולים להרים את היד ולהצביע אל עצמנו, כלומר אל "תוך" העיניים שלנו. מה? ככה: מה שאנחנו עושים זה לעמוד בעיניים פקוחות, לראות מולנו את היד שלנו (על רקע החדר, או מה שלא יהיה) מצביעה אלינו, ולנסות "לראות" את אותו ריק שהוא המקום שממנו מגיע המבט שלנו, ואליו מצביעה אותה האצבע. כי אם ננסה לכוון את הראייה אל איפה שהאצבע מורה, נראה שאין שם כלום – והכלום הזה מכיל בתוכו את הכול, את כל המציאות שנשקפת אל מול העיניים שלנו.
בקיצור: ישנה דרך לראות את העולם שהיא לא "מכוונת מטרה", אלא רפויה, מכילה, וזאת על ידי כך שהיא מכירה בריק שממנו היא יוצאת. הראייה מכירה בראייה עצמה (כן, יש כאן מעין מודעות למודעות). הראייה כך לא משמשת "כלי" בידי האגו, שכאילו שולח אותה להתמקד בעולם, אלא היא נחה על הדברים בצורה רפויה, ועם זאת ערנית ומודעת מאוד (לעצמה ולעולם, שלא כל כך נבדלים בצורה זו של התבוננות). מה שמעניין מאוד בצורת הראייה הזאת הוא שהיא ממש נחווית אחרת מזו הרגילה – אפשר ממש להבחין בהבדל ויזואלי שמתחדש לנו מול העיניים. כל העניין הזה די טריקי, בעיקר בגלל שהוא מאוד פשוט, ודורש לא מאמץ, אלא הכרה רגועה במה שכבר ישנו. אבל הוא יכול לפתוח לנו פתח חשוב לראייה חדשה: ברורה יותר, חיה יותר, ואפילו אמיתית יותר. (ויש לציין שלמדתי את כל זה מאדם בשם דאגלס הרדינג, שבאתר שלו ניתן ללמוד עוד על כך)
לחבור אל הבזזז
הבזזז של החיים הוא ההרגשה הפשוטה של החיים בגוף. הגוף באופן טבעי מרגיש חי, ולחיוּת הזאת יש רטט מסויים, ואיזו עסיסיות, וניתן להיות מודע לה. זו פשוט ההרגשה ההיולית, הבסיסית ביותר, של החיים בגוף. הרגישו את הגוף מבפנים, את הנוכחות שלו, את ההתענגות שלו על עובדת קיומו, את הבזזז הבסיסי שמפיקים החיים בעודם עוברים דרכו – זו פשוט תחושה של תחושה בסיסית, מעין הרגשת מקור כל ההרגשות, או במילים פחות פלצניות: מעין רטט מתקתק שנמצא בגוף נון-סטופ.
האמת היא שלפעמים קשה להיות מודע לזה, וזה משתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן. נדמה לי שצריך גם רמה מסויימת של מודעות, וגם, איך נאמר, אי אילו צ'אקרות פתוחות, כדי שאותו בזזז יוכל לזרום בצורה מוחשית מספיק. אבל אם יש מינימום של תנאים, המדיטציה הזאת היא גם פשוטה וגם, לדעתי, אפקטיבית מאוד: כל שצריך לעשות הוא להיות עם הבזזז. להרגיש ת'בזזז. להנות מהבזזז. להתענג על הבזזז.
הבזזז (כלומר המודעות המתמשכת לבזזז) מחבר אותנו להווה כמובן, והיא עושה את זה דרך הגוף, כלומר אנחנו זוכים בשני עולמות במדיטציה אחת: גם בהווה, כלומר במציאות כפי שהיא, במערכת יחסים קרובה עם מה שקורה, באינטימיות עם זה; וגם בקשר עם הגוף, בהרגשת חיות ובריאות ועזוז, ובעסיסיות ומתיקות שמגישים לנו עצם בחיים, במו גולמיותם. אם אתם מרגישים את הבזזז הזה כל מה שצריך לעשות הוא לרצות להיות איתו – היו איתו, קפצו אליו מדי פעם, העמיקו את הקשר איתו, ודרכו קשרו קשר גם עם ההוויה. זה לא רק חשוב, זה כיף. (ולדעתי זה קרוב מאוד למה שניסרגדטה מהאראג' מכוון אליו בהוראותיו הרוחניות. ראו כאן)
_________
תומר פרסיקו הוא חוקר בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת ת"א, לבלוג המומלץ שלו, "לולאת האל" לחץ כאן.
_________