קהילות אקולוגיות פורחות

משהו טוב קורה בארץ הזו. המחאה חיברה הרבה אנשים ונתנה פוש להמון יוזמות מקסימות, אקולוגיות וחברתיות. החל ב"בר קיימא" וכלה בקואופרטיב "שלנו", כל מי שעוצר לרגע ולוקח נשימה יכול לחוש בזרם התת קרקעי של העשייה. אבל גם לעצור ולנשום זה לא מובן מאליו כאשר אנחנו חיים בסביבה עירונית, עמוסה, תזזיתית ומלאת גירויים, וכדי לעזור לעצמי להגיע לאותה שלווה ברוכה, הצטרפתי במהלך החג לשתי קהילות אקולוגיות, אחת חדשה מהשקית (המתכלה) והשניה מוכרת וותיקה.

הקהילה הראשונה ממוקמת בארסוף. איש מקסים בשם אמיר קיבל מהוריו שטח אדמה יפה ויחד עם כמה חברים הקים שם צלייה. תוך ארבע חודשים יש שם גינת ירקות מניבה, בנייה מקסימה בבוץ, מטבח משופצר בו מבשלים ארוחות לקהילה, מיני-מערכת של מים אפורים, קומפוסט, מקלחת, ציורי קיר…

כמה אנשים גרים שם, אחרים באים והולכים. "הצלייה" גם הפכה למקום מפגש של פעילי מחאה מזרמים שונים שמנסים להתאחד במפלגה (העם למען העם). בנוסף למעגלי שיחה העוסקים בענייני היומיום והקהילה, יש גם מעגלים רחבים יותר שמנסים להבין איך אפשר לתעל את כל האנרגיות הנפלאות שהתגלו בשנה האחרונה למשהו ממשי ומשנה מציאות.

הגעתי לשם ביום שבת בשעות הבוקר המאוחרות ומיד פתחתי ברביצה נמרצת על מחצלת גדולה. הגור הסתובב באופן חופשי ואני הייתי פנויה להכיר אנשים חדשים. מאחר ומדובר בקהילה היפית למדי לא חסרו כלי נגינה בהישג יד, ובשלב מסוים התפתח ג'אם בלתי נמנע, ואני והילדון הצטרפנו למתופפים בשמחה. האווירה הרגועה והלא מחייבת מחלחלת עמוק אל מחזור הדם ופעולות והחלטות מתקבלות באופן אינטואיטיבי  – פתאום התחשק לי אז הצטרפתי לפיות המתוקות שציירו על הקיר, ומעט אחר כך חשתי צורך לעסוק במדיטציה של שטיפת כלים במטבח… בין לבין היו שיחות טובות ונעימות, והילד נרדם.

מתישהו התיישבנו יחד לארוחת צהריים טבעונית וטעימה. גשם ראשון טפטף על הצלייה ועשה רעש נעים. שכבתי על הגב והקשבתי לו. אחר כך עשיתי טיול קטן לראות קצת ים. איכשהו פתאום נהיה חמש אחרי הצהריים והשמש התחילה להתכנס.

היה לי מרגש וכיפי לגלות כמה הגור היה מאושר להיות בסביבה כזאת. בהתחלה הוא נצמד אלי, אבל אז הוא יצא לזחילה חופשית. בהמשך היום הוא גילה שאם הוא מחייך ומושיט את הידיים למעלה, כל מיני בנות יפיפיות מרימות אותו ולוקחות אותו לסיבוב. התרנגולות הקסימו אותו, האוכל היה לו טעים והוא נרדם בקלות על איזה מזרון. חשבתי כמה נעים לאפשר לו ולעצמי חוויה כזו, וכמה הייתי רוצה שנצבור יחד עוד שעות טבע, קהילה וחוויות טובות.

אז זה בדיוק מה שעשיתי. אחד מהאנשים שהיו ב"צלייה", סיפר על חווה אקולוגית בצפון הנגב שהוא גר בה והזמין לביקור. ניצלתי את ערב החג כדי לנסוע לשם עם הגור הקטן. הגעתי עם אנרגיות של מהירות תל אביבית ושל נסיעה במאה עשרים קמ"ש. תוך חצי שעה הייתי כולי עטופה בנחת ושלווה, מסתובבת יחפה בשבילים.

אדמאמא היא קהילה יותר קבועה ויותר מסודרת. המקום עצמו נמצא בחצר של משק ופועל מזה שלוש עשרה שנים כחוות הדרכה לאקולוגיה, קיימות, בנייה בבוץ ופראמה-קלצ'ר. בעלי המשק חיים שם עם משפחתם, וכל פעם מגיעים אנשים לכמה שבועות או כמה חודשים ויוצרים שם קהילה. השטח הענקי מכיל בתי בוץ, דומים (Dome, כיפות מגורים), מקלחת מקסימה עם גג פתוח לשמיים ולעץ. מי שנמצא שם עובד קצת בגינת ירק, מבשל במטבח המשותף, עוזר בבנייה ובשיפוץ של בתי הבוץ ומקדם פרויקטים שונים.

היה ערב מקסים ואיטי. הרבה שיחות עם אנשים טובים והרבה שקט. הכנו צ'אפטי על הסאג', מעכנו שעועית לממרח טעים וישבנו בשלווה לאכול. בנוסף לכל הפלאים היה גם ירח מלא. הלכנו לישון מוקדם יחסית, בתיאום סביר עם החושך. התעוררנו מוקדם, טיפסנו על גג אחד מבתי הבוץ עם קפה שחור וסיגריה לראות קצת אופק. הגור שוב הסתובב מאושר על מחצלות, ליטף כלב ענקי ותופף על תוף מרים שמצא. קצת פירות לארוחת בוקר, הרבה אוויר נקי.

בשעות הצהרים המוקדמות כבר יצאתי חזרה לכיוון תל אביב על מנת לעמוד בהתחייבויות משפחתיות. פחות מעשרים וארבע שעות ביליתי בכל אחת מהקהילות, אבל משתיהן חזרתי טעונה בשלווה ובאנרגיות חיוביות שמחזיקות כמו בטרייה של מכשיר נוקיה ישן, כלומר, נצח במונחים של אדם ממוצע.

אז בין אם אתם מנהלי תיקים בחברת השקעות או פעילים חברתיים המתכננים את ההפגנות הבאות – בפעם הבאה שאתם מרגישים את עומס החיים על כתפיכם, מומלץ לברוח לכמה שעות מעצמכם. צאו מהעיר (או לפחות תמצאו פארק גדול מספיק) תתחברו לאדמה, לטבע, לזולת, ואז תזכרו למה בכלל שווה כל המאמץ.

__________