בתור ילד הייתי אכלן בעייתי מאוד. כל פיסת מזון שהצליחה לחדור לפי היתה מלווה בדם יזע ודמעות של אמי, שלעיתים נאלצה לשחזר קרבות אוויר שלמים ממלחמת העולם השניה באמצעות כפית וזאת בזמן שהאמא שלידה בגינה מסתפקת בלהגיד "אווירון" על מנת שבנה הפעוט יבלע את המנה ויבקש עוד. בשלב מסויים היא גילתה (אלוהים יודע איך) שבמידה והיא תעקור את כפתורי הפלסטיק של התנור במטבח ותסובב אותם במהירות על הרצפה הרי שאני אהיה מספיק נפעם על מנת לאכול ולאכול ולאכול, מה שהפך אותי די מהר לילד שמנמן.
נזכרתי בסיפור הזה לפני שבועיים כאשר נכחתי בטקס האכלת האחיינית הצעירה שלי – כלאחר כבוד גררה אחותי למטבח ארגז עמוס צעצועים, והניחה אותם אחד אחרי השני אל מול פני הזאטוטה, שהשליכה אותם בשאט נפש מעל פניה, כאשר מידי פעם היא עושה טובה ואוכלת כפית של גבינה לבנה.
בדקות הראשונות הייתי שקוע כולי בטקס הסלקציה המחמיר של הילדה, דומה היה שאין צעצוע אחד בעולם שיצליח למשוך את תשומת ליבה ליותר משלוש שניות, ואז התפנתי להביט בצעצועים עצמם. אני מודה, עבר הרבה זמן מאז שהייתי בגילה ואין לי זיכרונות ברורים דיים של הצעצועים שהקיפו אותי בילדותי, אבל אני מרשה לעצמי להיות בספק אם הם היו מעליבים כמו אלה שאיכלסו את הארגז הענקי של אחותי – עשרות צעצועי פלסטיק צבעונים, מנצנצים, רועשים ובעיקר לא מעניינים. לקח לי בדיוק חצי דקה להבין שהילדה בעצם מבקרת תרבות מהמעלה הראשונה. הוסיפו לכך את העובדה שבכמות הבטריות שנדרשו על מנת לתפעל את הארגז היה אפשר להאיר את העיר ניו יורק כולה לשעה אחת לפחות, ואת ההשערה שלפחות חלק מהצעצועים שהיבהבו בשלל אורות אחראיים לעלייה במקרי האפיליפסיה המדווחים, ותקבלו מתכון בטוח להתפתחות לקויה של ילדים.
באופן לא מפתיע, אני לא היחיד שאוחז בדעה הזאת. למעשה, לפני קצת פחות משנה חווה תיירי בורט הארה דומה, רק שבניגוד אלי, תיירי, מנכ"ל של חברת צעצועים עצמאית (ASOBI), החליט לעשות יותר מלצקצק בלשונו, לקשור את צינורית הזרע שלו ולהעלות פוסט – תיירי החליט ללכת בעקבותיו של קרלו פטריני (מייסד תנועת מזון איטי) ולהכריז בריש גלי על הקמתה של תנועת Slow Toy (צעצועים איטיים)
הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו של תיירי, היה הצעצוע הבא, אשר זכה לככב בראש רשימת הלהיטים של חג המולד שעבר
"אז המתנה האידיאלית לילדך בחג המולד הזה היא כלב פלסטיק על בטריות שמחרבן… ברצינות?" מיהר תיירי לצייץ בטוויטר שלו ואז פנה לייסד את תנועת הצעצועים האיטיים לקבוע את עקרונותיה הבסיסיים – על מנת שצעצוע יוכר כ"איטי" עליו לעמוד בקריטריונים הבאים:
1. מעודד צורות משחק מסורתיות
2. מעודד חשיבה יצירתית
3. מאיץ ומפתח את פעולת הדמיון
4. לא עשוי מפלסטיק
5. לא פועל על בטריות
6. נמכר בחנויות צעצועים עצמאיות/מיוצר על ידי יצרנים פרטיים
7. עמיד לפגעי הזמן ומשחק הילדים
אבל חשוב מהכל, הצעצוע צריך להיות, איך נאמר את זה בצורה הכי פשוטה… כיפי למשחק.
תיירי לא הסתפק בניסוח העקרונות הבסיסים של התנועה אלא גם החל לקבץ את שלל הצעצועים האיטיים לרשימה אלטרנטיבית שתתחרה ברשימת רבי המכר של רשתות הגדולות, והחל מהשנה הוא גם מממן את פרס "הצעצוע האיטי הטוב ביותר של השנה" (מועמדויות ניתן לשלוח לכתובת המייל [email protected])
_________
אז נכון, כשאנחנו היינו ילדים שיחקנו ברחוב, בשטחים הפתוחים ובשדות. אם היה לנו דוד מאמריקה וקיבלנו צעצוע אחד שמופעל על בטריה ענקית בגדול של סלון ממוצע הרי שהיינו הופכים אוטומטית לילדים הכי מקובלים בכיתה. אבל היום אנחנו לא יכולים לבוא בתלונות אל הילדים עצמם – הם גדלו אל תוך עולם שמקבל את השפע הצבעוני כמובן מאליו ומשתעמם ממנו בהתאמה אחרי דקה. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה לקחת אחריות, ובמקום לרכוש להם עוד ועוד צעצועים שנערמים במגירות וארונות כאבן שאין לה הופכין, עלינו לשבת עימם ביחד ולהמציא את המשחקים הבאים, לעודד אותם לפתח את דמיונם באמצעות כלים בסיסיים, ולהפעיל שיקול דעת ואחריות סביבתית גם בבחירה של הצעצועים שאנחנו בכל זאת רוכשים (תתחילו בלחפש את היצרנים הקטנים, והצמדו לרשימת הכללים הבסיסיים)
רעיונות לצעצועים ומשחקים איטיים בשיטת עשה זאת בעצמך יתקבלו בברכה בתגובות…
___________
באותו נושא – די לצעצועים בשקל (גם מליארד סינים יכולים לטעות)
___________
גיא לביא
לפני כמה חודשים עשינו סדר בארונות ומצאנו את כל אלבומי התמונות שאף אחד לא מסתכל בהם יותר. כשעברנו עליהם חשבנו שיהיה נחמד להפוך אותן למעין משחק זיכרון, ואז פשוט מצאנו 2 תמונות שלי, שתי תמונות של אשתי, שתיים של כל ילדה, של הסבתא, הסבא, החופשה ביוון וכו’ (התמונות לא זהות כמובן, אבל עדיין מדובר בצמדים די ברורים) עד שצברנו בערך 40 תמונות ומאז יצא לנו לשחק בזה כמה וכמה פעמים. הילדות מאוד התלהבו מהמשחק ואנחנו תמיד שמחים לערב נוסטלגיה במשחקים.
בעוד כמה שנים כבר אף אחד לא יזכור שפעם היו מצלמים תמונות ואז הולכים לפתח אותן ומחכים שבוע, אלא אם נמצא דרך לשמור את התמונות בחיים 🙂
גיא לביא
מערכת סלואו
רעיון מעולה, תודה גיא
מערכת סלואו
אחי
פוסט משובח.
אחי
ליהי
שיטוט ברשתות חברתיות שמושכות הורים (בעיקר פינרטסט ובלוגים ו-למרבה הצער- בעיקר אמהות) מעלה שהרעיונות שאתה עוסק בהם בפוסט הזה מעסיקים הורים רבים.
לרוב העיסוק מתקיים ללא אידיאולוגיה מוגדרת אלא רק על בסיס התחושה שילדים והורים כאחד סובלים משפע מופרז וצרכנות יתר. כל חיפוש מהיר יעלה שפע רעיונות למשחקים ביתיים מחומרים זמינים וממוחזרים.
ליהי
טלי
אני חייבת להגיד שהנימה הביקורתית כלפי כל דבר שהומצא אחרי שנות ה 40 של המאה הקודמת מתחילה לעייף מעט.. אותי לפחות.. יש צעצועים נהדרים ומדהימים שהומצאו בשאנים האחרונות, כן בחלקם גם יש פלסטיק, אך הם מענינים ומגרים למשחק. לעומת זאת, כשילדיי היו קטנים, היו להם כמה צעצועי עץ ובובות בד שהיו ממש יפיפיים, אך הילדים פשוט לא שיחקו איתו כי לא היו מענינים. בקיצור- אין אמת מידה אחת, ולא צריך לפסול כל דבר. בעולם שלנו יש שפע של דברים ומה שחשוב זה לראות את הילד שמולנו- מה הצורך שלו. אפשר להציף ילד במשחקי עץ בדיוק באותה מידה שמציפים אותו במשחקי פלסטיק. והכי חשוב- לשחק איתם!!!
טלי
מערכת סלואו
היי טלי,
נשמח אם תכווני אותנו אל כל אותם מקומות בהם נשמעת נימה ביקורתית כלפי כל מה שהומצא מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת. גם צעצועי העץ שמוצגים בפוסט הם פרי יצירה של המאה הנוכחית, והביקורת היא כלפי הזלזול בילדים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בצעצועים כגון דוגי דו.
ההתנגדות לפלסטיק נובעת מדרכי היצור שלו, הרעלנים שקיימים בו, והקושי למחזר אותו באופן ראוי.
תנועת ההאטה עצמה אגב היא "המצאה" של שנות השמונים המאוחרות, ובכל מקרה, אם התעייפת ההמלצה שלנו היא לנמנם.
מערכת סלואו