בים המיילים שמגיעים למגוון הכתובות שלי, נחו עיניי על מייל שסיקרן אותי בכותרת שלו: "עשרה סימנים לדעת שאת אמא" אחד מהם היה: כשאת קוראת לישיבה בתור לרופא "זמן איכות עם עצמי"… מצחיק, אמיתי וכואב בו זמנית.
אבל לא רק "אימות" (כמו שילדתי קוראת לזה…) סובלות מחוסר זמן. רבים מאתנו מכירים את התחושה שהחיים האלה פשוט לא שפויים בעליל. שמישהו שם למעלה, נשען על ענן, ידיו שלובות או סתם משחקות בזקן הלבן, מביט בנו מתרוצצים לכל כיוון, רודפים ורדופים. מביט ומחייך. חיוך אוהב. חיוך של אב שרואה את ילדיו מסתבכים במשחק שלא מותאם לגילם או מנסים לצעוד בנעלים של הגדולים, מועדים, נופלים וממשיכים…
מכירים את התחושה המתסכלת שאין כל הלימה בין כמות השעות שהוגדרה כיממה מול עיסה מעיקה של מיילים, פתקים, תזכורות, רשימות, מקומות להיות, מחשבות שרצות…? וכולנו כאן דביקים ונוטפים מהעיסה הזו, מנסים להישאר שפויים, פרודוקטיביים, רגועים, מיוחדים, אקולוגים, מודעים… ואם בחרנו במקצוע שכרוך בנתינה מהנשמה אז גם חובה עלינו להיות 24/7 נשמות טובות שמקשיבות, מטפלות, תומכות, עוזרות… ואז באים ימים שכאלו אשר נוגסים ברצון העז שלנו לשים נשמה ותוכן בכל היבט בחיינו. ולשם ימים שכאלו המצאתי לי את המונח זמנפש. זה זמן אשר מיועד להזנה ישירה של הנפש שלי וזה הפך לחובת הקיום שלי, אחרת אשתגע.
עבור כל אחד מאתנו המונח הזה – זמן לנפש, עשוי להתפרש בצורה שונה, אך נראה כי כולנו קולטים במה מדובר. אלה רגעים אשר בהם אנו מרגישים ניזונים, מתמלאים, שקטים, יצירתיים, עבורי אלו רגעים אשר בהם אני בהוויה טהורה ללא עשייה.
עבורי זמנפש קורה לפעמים ברכבת, כשאני בלי מחשב נייד, הטלפון על מצב שקט ואני עוצמת עיניים או בוהה בנוף. זמנפש מפתיע אותי כשאני בערסל בגינה, כשאני שוב מגלה כי עשר דקות זה ים של זמן כשהגוף לא נוגע בקרקע, או מאוחר בלילה כשעשר דקות לפני הירדמות אני מצליחה לקרוא ספר. לאחרונה גם עשרים דקות של ריצה בשדות המושב עושה לי טוב לגוף ולנשמה… והזמנפש האהוב עליי ודווקא לא מתורגל מספיק לטעמי זה השנ"צ הקדושה, חובה לנשמה ולגוף.
בקצב המסחרר שאנו חיים בו (וזה לא פוסח על מורים ליוגה) אנחנו חייבים לקחת אחריות על הנפש שלנו ופשוט לעצור. לבחון מה עיקר ומה תפל, מה מעיק ומה מזיק, מה חסר ומה בוער, להכיר בכך שעומס יוצר מתח, ומתח יוצר חולי. ואת זה אנחנו לא רוצים. עלינו ליצור לעצמנו סדרי עדיפויות. להכניס לחיינו יותר זמן בטבע. פחות מול מסכים מרצדים.
ומה עוד אפשר לעשות כדי להאט את הקצב המשוגע? לעשות יוגה איטית ורגועה אשר מלטפת לנו את מערכת העצבים הפראסימפטטית. זו האחראית על מנוחה, עיכול והאטה. לשהות הרבה במרחבים פתוחים אשר יש בהם את ההזמנה וההזדמנות לא לעשות כלום. להיות ב BEING ולא ב DOING.
כשאני חושבת על תנודות התודעה או על שטף המחשבות שעוברות בהבזקים במוחי, עולה בעיניי רוחי דימוי די "טכני": לוח הבקרה אשר בו משתמשים אנשי סאונד. עבור בחורה פשוטה שכמוני שמכירה רק ON/OFF ואת כפתור הווליום, הדבר מקסים אותי תמיד. רמת המורכבות וכמות הערוצים של הסאונד מיד מזכירה לי את כל חוטי המחשבות אשר משתרכים במוחי הקודח. הדימוי שעוזר לי להאט את הקצב הוא של הורדת כל המתגים נמוך יותר. לא כיבוי מוחלט וטוטאלי כי אם הורדת הווליום. נסו את הדימוי הזה בזמן מדיטציה.
מאחלת לנו שנדע להזין את נפשנו בכמה שיותר רגעי שקט, עצירה והתבוננות.
___________
___________
באותו נושא אבל מזווית קצת אחרת – בעקבות הזמן האבוד
וגם – היסטוריה של מהירות – פרק 7 – חופש ופנאי
___________
לכרטיס העסק של תמר עדי – צ'אנדרה יוגה
___________