אם יש משהו שאנחנו כבר לא עושים זה 'טו טייק איט איזי'. אנחנו כל כך עסוקים כל הזמן, עד שכל פעולה, גם פשוטה ורגועה לכאורה, הפכה להצגת תכלית של 'מולטי טאסקינג'. פעם, כשהייתי לוקח מונית, הייתי יושב בשלווה במושב האחורי, מביט החוצה מהחלון על העיר, ואם היתה נחה עלי הרוח הייתי מפטפט קצת עם הנהג. ראשי היה זקוף, ידי נינוחות ותודעתי פתוחה לקלוט את העולם מסביבי. היום, כשאני במונית, הידיים שלי מתקתקות ללא הרף וראשי מורכן אל עבר המסך הארור. העיר בה אני חי, אני בקושי זוכר איך היא נראית. ואם הנהג מנסה לפצוח בשיחה אני מגיב במילה פה ושם שנזרקת בין סמס לסטטוס למייל. זוכרים שפעם היינו מדברים במשפטים שלמים?LOL
זה לא רק הטלפונים החכמים, המוכשרים והיפים שלנו. זה הרבה יותר מזה. אנחנו חיים את חיינו באטרף מסויים, רודפים אחרי אינפורמציה שרודפת אותנו ומאלפים את עצמנו לעשות שלושה דברים בו-זמנית כי למי יש כיום זמן (או כישורים) לעשות רק דבר אחד בזמן נתון? בזמן כתיבת המשפט האחרון, למשל, פתרתי משוואה בשלושה נעלמים ועשיתי העברה בנקאית לשני ספקים.
אז זהו, שאני מחשיב את עצמי בר מזל כי אני כן מוצא את הזמן להעביר להילוך של 'סינגל טאסקינג'. לתת לרקע להיטשטש. רק אני, הידיים שלי והפרודוקטים שמולי בפוקוס. 'סלואו דרינק', כך זה מרגיש. זו הנאה ענקית, הרגעים האלה שבהם אני כל כולי שקוע בעשייה, שם לב לכל תנועה, חיתוך, זילוף, וזו המודעות לאותם אקטים שמשדרגת את החוויה. כי כשאתה עובר תהליך, תהליך שהיית נוכח בו לחלוטין, אז יש לו אימפקט עליך. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר, ממהר קדימה ממש כמו שאני אומר שאני לא…
התהליך מתחיל עוד הרבה לפני שהאורח מזמין את הדרינק, וההנאה צריכה להמשיך גם הרבה אחרי שאני סיימתי את מלאכתי. כמו מלאכת הבישול הקושרת את המבשלים עם האוכלים, כאילו מלאכתו של האחד אינה שלמה בלי הנאתו של האחר, כך רקיחת קוקטייל מכילה בתוכה מלאכה, ומערכת יחסים. אני מצידי משתדל להפיק את המיטב מהמלאכה, גם מבחינת העשייה שלי וגם מבחינת פוטנציאל ההנאה של הלוגם. והם תמיד תואמים, שני המשתנים האלה: ככל שאני אדייק יותר הלוגם ייהנה יותר. ודיוק בשבילי אומר להשתמש בפרודוקטים טריים, לא משומרים, כי טעם משומר הוא ממש לא מדוייק, הוא מטושטש, הוא מוגזם וילדותי. ומאז שקיבלתי את ההחלטה ללכת על טרי זה גרם לי להיות קשוב יותר לעונות, למה זמין ומה לא זמין, וזה חידד לי מאוד את ההבנה שלי של טעמים, ושל איך הם משתלבים יחדיו, וכיצד מזג האוויר משפיע על החוויה. כנראה שלא סתם אין אבטיח בחורף. זה פשוט לא מתאים.
ערמה של קוקטיילים על הבר (צולם ב 223)
היתרון הנוסף בלהשתמש בפרודוקטים טריים הוא שזה 'מכריח' אותך להאט, להקדיש את הזמן שצריך על מנת לרקוח מחית אפרסקים טרייה, או לזקק תמצית למונגרס, או אפילו ככה סתם בשביל לסחוט חצי תפוז טרי ישר לתוך השייקר ולא להשתמש במיץ תפוזים 'סחוט טרי' ממיכל פלסטיק. וזה כיף. זה כיף להכין מחית אפרסקים לבד, בידיים, וזה הרבה הרבה יותר טעים, ואז הדרינק שלך גם הרבה יותר טעים. ואז האור שנוצר אצלך בלב הוא עושה לך נוח להישען אחורה ולהנות מהחוויה. ואולי גם לחלוק אותה: "בואנה אתה חייב לטעום את זה!" כמו שאמרו החלוצים, בחברותא יותר נעים.
אבל לגימה של קוקטיילים טומנת בחובה הנאה נוספת הנובעת מהמסורת, מההיסטוריה ומהתרבות הסובבת את המשקה. פרנץ' 75, למשל, קוקטייל על בסיס ג'ין, שמפניה, מיץ לימון וסוכר, נרקח לראשונה בפריז בשנת 1915 וקיבל את שמו לאחר שמספר לקוחות טענו שהאפקט שלו דומה להדף שיוצר תותח 75 מ"מ שהיה אז בשימוש הצבא הצרפתי. עכשיו תנסו לספר את זה על שליש גולדסטאר וצ'ייסר של סטולי.
המשקה
ההשראה
הקוקטייל הוא הזדמנות להנות ולהתענג מתהליך ההכנה כמו גם מתהליך הצריכה, לשים לב, לדייק, להתחשב בפרודוקטים ולחלוק את החוויה וההיסטוריה של המשקה. אז בפעם הבאה שאתם יוצאים לבר, תניחו את הסמארטפון בצד ותפרגנו לעצמכם קוקטייל נחמד.
_____________
לאלה מכם שעדיין חוששים להיתפס עם קוקטייל צבעוני ביד - עמוד הפתיחה מהספר The Gentlman Companion שפורסם בשנת 1939 - גברים אמיתיים שותים קוקטיילים, מאז ולתמיד.
____________
לבלוג של אריאל לייזגולדMixing Life
____________