מבורך חג הפסח ומבורך חול המועד ומבורכת אני שאפשרתי לעצמי לעצור, לבטל את כל הלו"ז ולהתמסר לאי-עשייה פשוטה; להיות עם האהובים שלי. לבשל בנחת ולאכול. להתחבק. לסדר את המרפסת ולהכין אותה לקיץ. להתנדנד בערסל. להריח.
לא טיילתי למקומות אקזוטיים, לא השתתפתי באף סדנאת יוגה וגם לא בשום פסטיבל. וסוף סוף אני לא חווה אפילו שמץ של תחושת החמצה. להיפך, אני מרגישה שבעה, מוזנת, רווייה ומחודשת לקראת תקופה חדשה של עשייה אינטנסיבית.
דברים טובים קורים כשאנחנו לוקחים את הזמן. כמו בטבע, כל מערכות הגוף זקוקות לזמן מנוחה כדי להתחדש, להתנקות ולמלא מאגרים לעתיד. אז למה כל כך קשה לנו לעצור? למה בסוף היום כשאנחנו חוזרים מיום ארוך של עבודה אנחנו בוחרים להמשיך ולהעמיס את המערכת עם צפייה בטלויזיה, גלישה באינטרנט או שיחות בטלפון? איך זה שגם כשאנחנו כבר זוכים לימי חופשה "חוקיים" אנחנו חייבים "לעשות" בהם משהו, למלא אותם בפירוטכניקה של טיולים מסיבות ושאר ירקות?
אחד הדברים שקורים כשאנחנו עוצרים ומאטים הוא שמערכת העצבים שלנו יכולה להתחיל להעביר מסרים מעודנים וסמויים יותר מהרגיל. פתאום, בנוסף למוח שלנו, שחושב ומנהל את ההצגה ביד רמה, מתווסף גם קולו של הלב. השפה של הלב איננה שפת המילים. היא שפה של רגשות. כל זמן שמדובר ברגשות כמו שמחה, התרגשות, סקרנות או אהבה, כולנו אוהבים להרגיש. הצרה היא שאין דרך להרגיש שמחה מבלי שנרגיש מהו צער. ואין דרך לחוות התרגשות מבלי שנחווה שעמום. ובטח שאין דרך להרגיש אהבה מבלי שנרגיש גם פחד. אז כדי לא להרגיש, אנחנו מפתחים יכולת מופלאה למלא את עצמנו בהסחות דעת עד מעל האוזניים ועד מעל יכולת ההכלה של מערכת העצבים שלנו ומתפלאים שאנחנו מרגישים תשושים במקרה הטוב, נוירוטים במקרה הרע או אדישים לחלוטין במקרה הגרוע מאד.
באמצעות הקשבה לגוף כולו מגיעים לדרגת התבונה הגבוהה ביותר (kevala Jnana of Mahavira)
לא רק קולו של הלב מתחיל להישמע כשאנחנו מאטים ומתמסרים ליכולת האורגנית שלנו לחוש את עצמנו ואת הסביבה. גם קולה של הבטן, (כן, זו מה"תחושות בטן") מתחיל להישמע. בבטן שלנו חבוי מוח נוסף, תרתי משמע. בתוך מערכת העיכול ישנה רשת סבוכה של תאי עצב, בכמות העולה על כמות העצבים הנמצאים בחוט השדרה. זוהי מערכת העצבים הפרימיטיבית של הגוף שמחוברת אל המוח דרך העצב הנודד, עצב הואגוס. זו המערכת שבעבר, כשחיינו עם ובתוך הטבע, העבירה למוח את המסר הראשון על סכנה מתקרבת בדמות חיה גדולה או מפולת שלגים; (האיברים הפנימיים והחללים של הבטן מלאים בנוזלים המסוגלים להרגיש ולהעביר תדרים של קול ותנועה. הבטן שלנו מסוגלת להרגיש סכנה הרבה לפני שהמוח מבין את המתרחש). זו המערכת שמפרישה ניורוטרנסמיטורים כמו סרוטונין ודופאמין בכמות גדולה מזו המופרשת במוח. זהו מושב האינטואיציה. זה החלק בנו שיודע. שיודע שכבר מזמן היה צריך לסיים את מערכת היחסים הזו שאינה מיטיבה ואינה תומכת יותר. שיודע שהגיע הזמן לשנות כיוון ולהחליף מקצוע. או שיודע לזהות האם בדירה הזו שמוצעת להשכרה ארגיש בטחון ובית. וזה החלק שרבים מאיתנו מעדיפים להשתיק, להסיח ממנו את הדעת, להתעלם מקולו בנפנוף יד. ואז אנחנו מתפלאים שאנחנו מרגישים תשושים במקרה הטוב, עם מעי רגיז במקרה הרע או עם עצירות כרונית ותחושה של תקיעות במקרה הגרוע מאד.
לכל אחד מהקולות חשיבות ומשמעות עצומה לwell being שלנו. יש בינהם מערכות יחסים מרתקות החל משלב ההתפתחות העוברית (תאי הלב נמצאים בשלב הראשון מעל תאי המוח ומתקפלים אל מקומם הנוכחי לקראת השבוע השלישי להפרייה) ועד היכולת שלהם להעביר אינפורמציה לאורך המסלול הפתלתל של הואגוס.
מכלול הקולות, של המוח, הלב והבטן הוא מה שיוצר בתוכנו את חוויית התבונה. תאמרו לעצמכם את המילה "חכמה" ונסו להבחין היכן אתם מרגישים אותה בגוף. עכשיו תאמרו לעצמכם את המילה "תבונה" ושימו לב היכן היא מורגשת בגוף. חכמה מחוברת ליידע, תבונה מחוברת לידיעה. התבונה היא מה שמאפשר לנו ברגע האמת לבחור נכון. התבונה היא מה ששם גבול לאלימות הקיימת בנו באופן טבעי. התבונה היא מה שמאפשר לנו לא לקחת את עצמנו כל כך ברצינות. חוויית התבונה מאפשרת לנו לראות שגם ולמרות החולי או הכאב הגדולים ביותר שלנו יש בנו גם מהשלם, גם מהעונג. היא קיימת בכולנו. כל שהיא מבקשת הוא שנאט, שנעיז להרגיש וניתן אמון בגוף ובטבע.
לסיום. אני קוראת ספר מושלם שנקרא "אלגנטיות של קיפוד". הקטע הבא מדבר על טקס תה שעורכות לעצמן גיבורת הספר (שוערת בבניין מגורים צרפתי) וחברתה (העוזרת שמנקה את הדירות):
"הרגעים האלה, שבהם נחשף לפנינו מארג קיומנו בזכות הטקס שאנחנו עורכות בעונג רב יותר דווקא מפני שהופר, הרגעים האלה הם סוגריים מופלאים שמניחים את הלב על סף הנשמה, מפני שלהרף עין, אבל במלוא העוז, יורדת פיסת נצח להפרות את הזמן. העולם שבחוץ נוהם או ישן, מלחמות ניטשות, אנשים חיים ומתים, אומות נכחדות וצצות אחרות שיכלו עד מהרה, ובתוך כל הרעש והמהומה האלה, בתוך ההתפרצויות והנחשולים האלה, בזמן שהעולם מסתובב, מתלקח, נקרע ונולד מחדש, רוחשים חיי אנוש".