מהות המחלה ומהות הריפוי

מהי מחלה, והאם הרפואה הקונבנציונאלית אכן מטפלת בה? או, מה הקשר בין פריחה לאסטמה?

מחלה הינה הדרך שלנו לבטא ולהוציא החוצה טראומה שפוקדת אותנו. הטראומה יכולה להיות נפשית (פרידה, פחד, ייאוש) כמו גם גופנית (תאונה, מזון מקולקל), אולם מה שחשוב לדעת שהמחלה הינה דרכנו להביע את הטראומה ולהיחלץ ממנה. את צורת ההבעה הזו, את שסתום שחרור הלחצים הזה, אסור לנו לדכות.

כדי שטיפול במחלה לא יהא טיפול שמדכא וחוסם את דרכי ההבעה של הגוף, צריך הטיפול להיות מופנה לרגישויות של האדם שבגינן הביאה אותו הטראומה לפתח מחלה שכזאת. אדם, למשל, שבעקבות אירוע מפחיד שחווה פיתח בעיות במערכת הדם (האדם כמובן בד"כ לא מודע לכך שהאירוע המפחיד בגללו התחילה המחלה, את זה אמור ההומיאופת לנסות ולהבין במהלך הפגישה), צריך לטפל ברגישויות הספציפיות שלו לפחד ובהקשרן למערכת הדם שלו. טיפול אחר, קונבנציונאלי, אשר יכוון לטפל רק בתוצר הסופי (בעיות במערכת הדם) לא רק שלא ייגע בעומק הבעיה אלא יותר מזה, הוא עלול לדכות את יכולת הגוף להגיב ואף להחמיר את הפתלוגיה. טיפול אשר לא נוגע ברגישויות הספציפיות שבגינן באה המחלה דומה למעין פלסטר על דרכי ההבעה של הגוף  אשר חוסם ומדכא את יכולתו של הגוף לשחרר לחצים.

נאמר שנער מסוים סובל מפריחה עורית, הנער הולך לרופא עור ואכן לאחר כמה טיפולים בעיית העור לא חוזרת על עצמה, בעיית העור עברה. אולם האם המחלה עברה? בראיה קונבנציונאלית ברור שהבעיה נפתרה, אין כבר פריחה על העור. אולם מבחינה הומיאופתית המחלה איננה הפריחה אלא רגישויותיו הספציפיות של הנער שבגינן פיתח את מחלת העור, ומחלה זו כפי שנתפסת ע"י ההומיאופת וודאי שלא טופלה, כלומר הרגישויות נשארות בעינן אלא שכרגע האפשרויות שלהן להביע את עצמן דרך העור חסומות ומדוכאות. מאחר וכח החיים, שתמיד שואף להביע את המחלה החוצה במינימום פגיעה בגופנו, לא יכול כרגע להביע אותה דרך הרמה העורית אין לו ברירה אלא להביע אותה ברמה שמחירה גבוה ומשמעותי יותר, למשל דרך מערכת הנשימה, ואכן, אחרי כמה זמן הילד מפתח אסטמה.

כעת, לפי הרפואה הקונבנציונאלית אין שום קשר בין תלונתו הראשונה של הילד על הפריחה ובין האסטמה, להפך מבחינתם הנער טופל בהצלחה שהרי הפריחה נעלמה. הרפואה המערבית אינה רואה את האדם כמכלול אלא רופא רופא והסוג המאוד ספציפי של מומחיותו והבעיות שאותן אמור לפתור. אולם כהומיאופתים אנו עדים להמון מקרים בהם דיכוי האפשרות של הגוף להביע מחלה ע"י תרופה קונבינציונאלית מביא בסופו את האדם לחלות במחלה קשה ומורכבת יותר.

בראייה הומיאופתית "התקדמות" הרפואה המערבית אינה אלא התרחקות מתמדת מהאפשרות לראות את האדם כמכלול שלם. ההתמקצעות האינסופית הזו אל תוך עולם המיקרו, המוני ההתמחויות האלה בסוגי פתולוגיות רק מרחיקים את הרופא מהאפשרות לטפל באדם השלם ולהעניק לו את אותה ברכה חכמה וצנועה, "רפואה שלמה".

את הדיכוי אשר יוצרת הרפואה הקונבנציונאלית אנו רואים במהופך במהלך ההחלמה ההומיאופתית.  אותו נער שהגיע חולה באסטמה לטיפול הומיאופתי, מהלך ההחלמה שלו יהיה כזה כך שלאחר חלוף האסטמה תופיע שוב הפריחה העורית (בד"כ ברמת חומרה נמוכה יותר ולזמן קצר) עד חזרה אל מצב הבריאות הראשוני. כלומר מהלך ההחלמה ההומיאופתי דומה למען השלת שכבות דיכוי ומחלות אשר נוצרו במהלך השנים עד לחזרה אל אותו מצב בריאות ראשוני.

____________

באותו נושא: הומיאופתיה, חפץ ומשמעות

____________

לכרטיס העסק של יוסי תגורי באתר לחץ כאן

____________

היה ראשון להגיב