בכל פעם שאמא של חבר מהגן או מבית הספר שומעת שאין לנו בבית טלויזיה, היא מסתכלת עלי במבט מרוחק. אם היא מרגישה מספיק בנוח, היא גם מוסיפה :" אאה, אתם מאלה?". האמת שאנחנו לא מאלה, אבל אני יודעת לאיזה אלה היא מתכוונת. אלה שמתרגלים יוגה, מדיטציה, אוכלים נבטוטים לצהריים, אין להם ממתקים בבית, הילדים שלהם הולכים לגן אנתרופוסופי/מונטיסורי וחופשה בד"כ כוללת ויפסנה בתוכה. למרות שאני מאוד מכבדת את "אלה" ומכירה מתוך עניין את התחומים האלה, טרם אימצתי את צורת החיים הזו. עם זאת, אין לנו טלויזיה.
כשאני שואלת אמא לתינוק, כמה טלויזיה יוצא לו לראות ביום, היא בד"כ מיד מקבלת מבט אשם בעיניים מהול ב"תעזבי אותי עם השטויות הרוחניקיות האלה באמאשל'ך".
רוב האימהות יודעות שהדעה הרווחת כיום בשמי החינוך היא שצפייה בטלויזיה זה לא משהו. הן לא ממש מבינות למה ,במיוחד כשהיא כל כך עוזרת כשקשה, כשהפעוט עייף ומרוט קצת יותר מאמא שלו.
אז הנה למה כדאי להפחית את הצפייה בטלויזיה למינימום אפשרי:
1. אין לה מתחרים – הסיבה הראשונה, העיקרית והמנצחת היא: אף אחד לא יכול להתחרות בטלויזיה. שום סבתא, שום ממתק, שום צעצוע לא ישכנע את הפעוט לזוז ממקומו ברגע שמדליקים את המסך. נו אז, מה הבעיה עם זה? הבעיה עם זה היא שאחרי שמכבים את המסך, אף אחד לא יכול להשוות את רמת הגירויים הויזואלים והקוליים לזו שמייצרת הטלויזיה. לאט לאט, ככל שהתינוק/פעוט צופה יותר ויותר, הוא מצפה למופע אורקולי כמו בטלויזיה. קשה לו להעסיק את עצמו עם סתם צעצועים כי הם לא מעניקים גירוי מספק. מי אמר פוטנציאל להפרעת ריכוז ולא קיבל?
2. זהירות הצפה!- הטלויזיה מציפה את החושים של הפעוט. המערכת שלו עוד לא בנויה לווסת את כל כמות האינפורמציה שמפציצה אותו. זה כמו להתחיל להאכיל אותו בגיל חצי שנה בבננה ובטטה ,ובגיל 7 חודשים לעבור ל3 ארוחות ביום של אוכל הודי. בצפיה בטלויזיה אין הדרגתיות. בום! טראח! מיליוןצלילים, קולות, אנשים, צבעים… הקרנבל בריו כבר כאן.
צונאמי של תכנים, הצפה של מידע, ואופציה להתקפת אפילפסיה לפני עליה למיטה
3. אין תרגול מיומנות תקשורת– כשתינוק לומד לתקשר עם הסביבה, הוא לומד דו-שיח. פעם תורי פעם תורך. בהתחלה הוא לומד דרך הבעות פנים של הסובבים אותו – אני מוציא לשון, אמא צוחקת. אני מעיף את צלחת האוכל על הריצפה, אמא פחות צוחקת. בטלויזיה אין שום למידה של תקשורת. היא לא מפסיקה, אין הפוגה, אין זמן להגיב ואין קשר בין התגובה של התינוק ל"תגובה" של הטלויזיה. זה מבלבל מאוד. לראות אנשים על המסך, לחייך לעברם והם לא מסונכרנים עם התגובה כמו אנשים בחיים.
4. פתח לעיכוב התפתחותי – מי שמכיר אותי היטב, יודעת שהתשובה שלי לשאלה :"למה יש תינוקות שלא מתהפכים בגיל 10 חודשים", היא :"גם את לא היית מתהפכת אם היית יושבת בטרמפולינה רוב היום מול בייבי אינשטיין". יש אימהות שלוקחות את גישת "כולם הולכים בסוף" עד הקצה. ובאמת ובתמים חושבות שיום אחד התינוק פשוט יקום מהטרמפולינה ויתחיל ללכת. אין התפתחות תקינה בלי סביבה התפתחותית מתאימה. נקודה.
5. בלי אשמה – או מניעת תסמונת "רק עד שאתארגן". בהתחלה שמים את התינוק מול הטלויזיה "רק עד שאני מתארגנת צ'יק צ'אק", ומהר מאוד נוספים "רק עד שאכין צהריים ואעמיד מכונת כביסה", ולבסוף, " אני חייבת רגע קפה לעצמי..", ואופס! יצא שהתינוק צפה היום שעתיים בטלויזיה מתוך 10 שעות ערות.
6. ילדים זה שמחה! – ברגע שבעלי ואני הוצאנו את הטלויזיה מהבית, היינו צריכים למצוא פיתרונות לכל מיני כיסי זמן שהיו בעבר מלאים בדורה ודייגו. אז חשבנו. וחשבנו וחשבנו. והגענו לשלל פעיליות לעשות יחד עם הילדים. כן, כן, ממש יחד איתם, לא רק לחפש להם תחנות לבהות בהן כדי שלא יסתובבו בין הרגליים.זה מאמץ, אבל מאמץ נעים ומאוד מתגמל. נוסף לזה שהאשמה נעלמה, לא מנסים לעשות עוד משהו כשנמצאים עם הילדים. פשוט נמצאים איתם בפעילות שהחלטתם עליה. אותה פעילות בדרך כלל לא נמשכת יותר מחצי שעה. בזמן הזה הילדים מקבלים פרץ של אנרגיה באשר לרעיון החדש וממשיכים אותו לבד הרבה אחרי שאתם פרשתם. אותן פעילויות יהוו זכרונות ילדות נהדרים שלא כמו שום פרק של דורה.
_________
לבלוג האישי של יפעת "אמא מקצועית"
_________
אלדד
יופי.
אלדד