האמת? מאוד התלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה. אני בדרך ככל אוהבת שפוסטים נגמרים ככה! ולא ככה?
לאלה מכם שלא יודעים מה זה חינוך ביתי: הילדים לא הולכים למסגרות חינוך, הם נשארים בבית. הם לומדים בבית. יש בארץ כמה מאות משפחות המחנכות ככה את ילדיהם ומקיימות מפגשים בכל הארץ. בארה"ב התופעה הרבה הרבה יותר נרחבת ומקובלת.
החלטתי לשתף אתכם בהליך המחשבה שלי ואולי אבין משהו בסוף ההסבר ואם לא, אולי אתם תבינו ותוכלו להסביר לי.
הדיון בשלב זה הוא תיאורטי, ואנחנו יוצאים משתי נקודות הנחה דימיוניות לצורך העניין:
1. אתם יכולים להרשות לעצמכם מבחינה כלכלית לחנך את הילדים בבית.
2. אתם רוצים לחנך את הילדים בבית.
מה הקטע עם בית הספר? מה המטרה שלו? להכין לבגרות? שתהיה תעודה בסוף? להפגיש ילדים בני אותו גיל? שילמדו לתקשר אחד עם השני? נגיד.
לצערי אני יכולה להעיד מניסיוני ש12 שנה עברו עלי בבהייה. יש לי יכולת קשב אפסית כשמשהו לא מעניין אותי. מצאתי את עצמי יושבת שנים בכיסא, בוהה במורה מדברת וחושבת לי מחשבות אחרות. את כל מה שלמדתי, למדתי לבד. כשהיה צריך ללמוד למבחן, למדתי לבד מהספר. הדיבור הפרונטלי של המורה היה חסר משמעות מבחינתי. אבל לא כל הילדים כאלה. בעלי למשל, זוכר כל פיפס. הוא זוכר מה למד בחגי ומועדי ישראל ובכל שיעור מולדת, הוא זוכר מה שלמד באלגברה הוא זוכר מה שלמד בביוכימיה באוניברסיטה. יופי לו. המערכת במקרה שלו, התאימה. מבחינה לימודית לפחות.
אולי לא לכל ילד מתאימה מסגרת בית הספר? הבן שלי בסך הכל נמצא בבית ספר מחודש ספטמבר, איך זה יכול להיות שהוא אומר:"אני שונא להכין שיעורים, אני שונא שיעור חשבון?" המשפט הזה נשמע לרובנו כל כך טבעי שאנחנו לא מטילים בו ספק. כן, ילדים שונאים ללכת לבית ספר, ילדים שונאים להכין שיעורים.
מה אם ילד היה לומד בבית? לומד מתוך עניין, דברים שמעניינים אותו? לומד אחד על אחד. לומד באופן שמתאים לו. הרי כל מושג "לקויות למידה" בעצם בנוי על זה שהילד המסוים לא מצליח ללמוד כמו שמלמדים במסגרת, כמו שמלמדים את כולם. זה עדיין לא אומר שאי אפשר ללמד אותו בדרך שמתאימה רק לו.
אמא שלי שלחה אותי לראשונה לגן בגיל 3 וחצי. עד אז היא לימדה אותי בעצמה המון. ידעתי לקרוא לפני גיל בית ספר. ידעתי את כל לוח הכפל בכיתה א'. עד היום אני זוכרת את הכרטיסיות שהכינה בכתב ידה. אמא שלי לימדה אותי מתוך אמונה בעצמה שהיא יכולה ללמד אותי. ואז אמא שלי עשתה טעות. כשעליתי לכיתה ג', עברנו לחיפה. אמא שלי שמעה מחברה על בית הספר "הראלי" שחרט על דגלו "חינוך למצוינות", זה מאוד הרשים את אמא שלי, אנשים שאומרים שהם יודעים לחנך למצוינות. את מבחני הכניסה לבית הספר הפרטי עברתי בקלות ובהצלחה. אמא שלי נתנה את המושכות למישהו אחר. היא היתה בטוחה שהם יודעים מה שהם עושים, הם הבטיחו, הם לא ידעו.
אני שומרת בעיני נץ שילדיי לא יחוו את החוויה המיותרת שבית ספר היה עבורי מבחינה לימודית.
מצד שני, האם ללמוד בבית זה הפיתרון? אני יודעת שבבית אפשר להספיק הרבה יותר. אם נזקק את זמן הלימוד של ילד בכיתה א' זה יוצא בערך חצי שעה של למידה. כי המורה הרי לא מתייחסת רק לבן שלי, היא עוברת בין עוד 35 ילדים. היא לא מחכה לבן שלי לסיים לכתוב מהלוח, היא מחכה לעוד 35 ילדים. כשאני פותחת את התיק שלו ורואה שהיום הם למדו לכתוב את האות ל' בעברית, ולמדו במשך שלושה שיעורים בחשבון זוגי ואי זוגי, אני לא יכולה שלא לתהות למה זה לוקח כל כך הרבה זמן ללמוד שניים וחצי דברים. אני חוזרת, אני ידעתי לקרוא, לגמרי, לפני כיתה א'.
חברים. ומה אם ישארו בבית? איך יהיו להם חברים? אומנם קשה לקרוא ל20 דק' הפסקה זמן חברים אבל זה משהו. אני יודעת שקיימות בארץ קבוצות הורים שמחנכים בבית והילדים נפגשים באופן קבוע. זה משהו, אבל עדיין ה-חיסרון בעיניי. מצד שני, גם החברים בבית הספר לא כזו מציאה. בני חוזר עם סיפורי אלימות שאני בכלל לא בטוחה שתורמים לו במקרה הטוב, ומאוד מקווה שלא משפיעים עליו לרעה במקרה הרע. הרי ידוע כמה כוח השפעה יש לקבוצת השווים. עם זאת, אני ידעתי לשמור על עצמי בבית הספר. היה לי חוש מפותח מאוד מאיזה ילדים כדאי להתרחק. אנשים שלמדתי איתם מספרים על חויות של סיגריות וגראס בבית ספר, לי לא היה מושג. אני הסתובבתי עם חנונים כמוני, הלכתי לרכב על סוסים כמעט כל יום אחר הצהריים, לא עניין אותי מי מלכת הכיתה.
בנתיים אני לא ממש עוזרת לעצמי להחליט. בגדול נראה לי הכי הגיוני בבית. ילד, תגיד מה אתה רוצה, תגיד מה אתה אוהב, תגיד מה מעניין אותך, אמא כבר תסדר לך את המורה הכי טוב בתחום. ויאללה רוץ קדימה. מצד שני אולי עדיף להחשף להרבה הרבה מצבים בחיים, אותם בית הספר מספק. אולי זה לא הגיוני לגונן, יאללה זרקתי אותך למים, שחה. ומה עם הילדים שטובעים? מה עם אלה שזה לא מתאים להם? שזה יותר מידי עבורם? שזה מביא אותם לרמת לחץ הפוגעת ביכולת הלמידה שלהם?
כששלחתי את בני לכיתה א', הגישה שלי היתה: תלמדו אותו לקרוא ולכתוב, אני אלמד אותו את כל השאר.
כרגע, זו עדיין הגישה שלי והוא באמת לומד בבית הרבה יותר ממה שהוא לומד בבית הספר. גם רוב החברים שלו הם לא חברים מבית הספר אלא מהבניין ומהחוגים אליהם הוא הולך.
בעלי כמובן מודע לזה שאני מסתובבת סביב הנושא הזה הרבה הרבה זמן. לדעתו אין מספיק עמוד שידרה לחינוך הביתי בארץ. באמריקה למשל, יש המון תוכנות מחשב המיועדות להורים המחנכים בבית העוקבות אחרי התוכנית הלימודית של בתי הספר. יש המון קבוצות הורים מאורגנות שנפגשות באופן קבוע. אבל כרגיל, פה זה לא אמריקה.
המסקנה הזמנית אליה הגעתי כרגע ושעומדת על קרעי תרנגולת: שילכו בנתיים למסגרות, כרגע אין לי מספיק ביטחון בעצמי. קיימת תחושת היסטריה קלה מהמחשבה להתנתק מהספינה האם, גם אם היא מרגישה לפעמים כמו הטיטאניק. את תיבת נוח בנו חובבנים, את הטיטאניק, מקצוענים. הילדים נמצאים שם 5 שעות ביום, נשאר עוד המון זמן ביום להתמקד בהם, ללמד אותם, ולתקן את הנזק. להרים כל יום הפקה שללמוד זה מעניין ומסקרן ולא דבר שעושים כי המורה אמרה.
הבית שלנו יהיה המקום שהכי נעים ללמוד בו.
_________
לבלוג האישי של יפעת "אמא מקצועית"
_________