עולם חדש ומופלא (של צרכנים) – פוסט בשלושה תשלומים – חלק שני – חירות והצלחה

דיווחים ראשונים באתר Ynet מיום שישי השחור בארצות הברית (יום ללא קניות): תורים אינסופיים בחנויות, אנשים ישנים באוהלים ועל מדרכות, סניף נפתחים בחצות על מנת למקסם את הרווחים, לקוחה היסטרית בוול מארט מרססת 20 קונים אחרים בתרסיס פלפל (ככל הנראה כדי להשיג את המילקי האחרון), ואדם אחד מודה שאכל את ארוחת חג ההודיה מחוץ לחנות האלקטרוניקה כדי להשיג את הדיל הכי טוב ומסכם במילים: "היה שווה" –  אמריקה ממשיכה לרדת מהפסים ודיזינגוף סנטר שותק.

ועל רקע טירוף הקניות, אתר סלואו ממשיך בשלו – עולם חדש ומופלא (של צרכנים) – חלק שני –  (רק 9.99 ₪ עכשיו בהוט VOD, צומת ספרים, מגה בעיר…) נו, לקרוא, לקרוא עוד…

________

בחלק הראשון, "לידה", סקרנו את רעיון "רמת החיים" שהוטמע בקרב החברה המערבית באופן כה מוצלח עד שכולנו נגררנו למרוץ האינסופי אחרי "הדבר הגדול הבא (שנוכל להרשות לעצמנו)". אבל כפי שציינו בסוף החלק הראשון, רעיון העלייה המתמדת ברמת החיים, אשר פרץ לזירה כמו מטאדור המנפנף בסדין אדום אל מול פני שוורים המחזיקים בכרטיסי אשראי ומזומנים, עדיין היה זקוק לעזרתם של עוד כמה ליצנים על מנת שיוכל להכניע את ההתנגדות מולה הוא ניצב, ולנעוץ את חרבו מספיק עמוק על מנת למוטט את האדם סופית ולפלח את בלוטת החיסכון שלו – בחלק זה נכיר שניים מהם – רעיון הצריכה כאמצעי להגדרה עצמית ולהפגנת הצלחה, ורעיון הצריכה כהחצנת החירות האמיתית של האזרח. נתחיל בשני:

רעיון החירות תמיד היה מורכב. חירות יכולה להתבטא בדרך שלילית – חירות מ… (הצקות, רדיפות, איומים, חוסר צדק, פגיעה גופנית, חדירה לפרטיות וכדומה), או בדרך חיובית – חירות ל… (התבטאות, לעבודת אלוהים, עיסוק במקצוע, בחירת מקום מגורים וכדומה) במערך חיינו, מרבית ההתנהלות היומיומית מתרחשת ברמת החירות השלילית, כאשר אנו בעבודה, בנסיעה, בלימודים ואפילו בחופשה, החירות שלנו מוגבלת על ידי הזולת ועל ידי החירות שלו עצמו, במרחב העבודה שלו, בנתיב הנסיעה שלו, ביכולת ההבנה שלו, וברצונו לעשות סיבוב נוסף על מצוף הבננה שנגרר על ידי הסירה. החירות השלילית מקיפה אותנו מכל עבר, מגוננת עלינו ובולמת אותנו באותה נשימה. מעטים הם התחומים בהן ניתנה לאדם חירות אמיתית ובלתי מוגבלת, כפי שמעניק לו מנגנון הצריכה – חירות ללא תנאי – כל עוד הצ'קים לא יחזרו והאשראי לא יבוטל.

Home of the Brave and Land of the Free

למדנו להאמין כי זוהי זכותנו הטבעית לקנות כל דבר שבו אנחנו חושקים, כל עוד יש לנו את הכסף לשלם בעבורו. פעילים סביבתיים אשר היו מגנים את רוכשי הג'יפים המזהמים, או פעילים חברתיים אשר היו מוקיעים אנשים המתגוררים בבית עם 25 חדרים בעוד שאחרים ישנים על ספסלים, היו זוכים להיות מושמצים ככאלה המתערבים בזכויותיהם של אזרחים בני חורין, ואולי אף בזכותם המשמעותית ביותר לאחר חופש הדיבור והמשפט ההוגן – זכות הקניין – אחרי הכול, אנחנו חיים במדינה חופשית, והיכולת שלי לקנות על אפך ועל חמתך היא ההוכחה הטובה ביותר לכך.

זכות קדושה זו כמובן לא תשרוד לעד. כבר בימינו אנו זוכים לראות כיצד העולם מפנה עורף לחירות הצרכנית ומגביל אותה, אם כי, בשלב זה, בעיקר באמצעות דעת הקהל אשר הפנתה את מבטה לנושאי זכויות האדם, הסחר החופשי, והתדלדלות המשאבים בעולם, ולא באמצעות חקיקה מקיפה. כך או אחרת, דומה שתרבות הצריכה משוללת הרסן עומדת לסיים את תפקידה כמייצגת העליונה של חירות האדם במערב. וטוב שכך.

אם כן, תחושת החופש שהעניקו לנו כרטיסי האשראי, בשילוב עם בתי הכולבו הגדולים והקניונים, נתנה דחיפה משמעותית להיווצרותה של החברה הצרכנית, אולם חירות זו תמיד היתה בת לוויה לכוח עצום וקדום ממנה – ההצלחה.

מאחר והאדם התמכר לרעיון שיפור רמת החיים, הרי שכעת היה עליו להתמכר גם לעבודתו, שכן העבודה, והרווח הכספי שבצידה, היא שאפשרה את השיפור המתמיד ברמת המחייה. ומאחר והאדם החל לבלות שעות ארוכות יותר ויותר במפעל או במשרד, הרי שהעבודה הפכה להיות המוטיב המרכזי בחייו, קודמת אף למשפחה ולילדיו. אם בעבר נהוג היה לומר באנגלית Making a Living כדי לתאר את העבודה היומיומית כאמצעי לחיים, הרי שכעת נראה שהמצב התהפך – אלה החיים שמספקים אמצעי לעבודה – האדם, הלכה למעשה, הפך להיות מזוהה עם תחום עיסוקו.

___________

"תכיר, זה יואב",

(נעימאוד נעימאוד)

"מאיפה אתה מכיר את תמי?"

(מהביתספרמהתיכוןמהצבאמהעבודהמהקורסצלילה…)

"וואלה. ומה אתה עושה?"

 __________

רוב בני האדם יענו על השאלה בתיאור העיסוק שלהם (עורדיןשחקןסוכןביטוחזמרמתכנת…), למרות שהשאלה היתה "מה אתה עושה", ולא "במה אתה עובד" – עד כדי כך חזק הזיהוי שנוצר בינינו ובין מקצוענו, עד שרבים מאיתנו ממהרים לשפוט את אופיים של בני האדם לפי תחום העבודה שבו הם מרוויחים את לחמם.

אבל אם העבודה אכן הפכה למרכז חיינו, כיצד נצליח להחצין את העובדה שאנחנו מצליחים בה? כיצד נראה לעולם עד כמה אנחנו טובים במה שאנחנו עושים? נכון, באמצעות צריכה של עוד ועוד חפצים ומוצרים. אם יש לנו מספיק כסף כדי לקנות מכונית חדשה כל שלוש שנים, לעבור לבית גדול יותר, ולטוס לשתי חופשות בשנה, אז אנחנו מוצלחים בעבודה שלנו – עובדה, משלמים לנו מלא כסף בעבורה – ואם אנחנו מוצלחים בעבודה שלנו, והעבודה שלנו היא החיים שלנו, הרי שמכאן נובע כי אנחנו מצליחים בחיים שלנו. (מ.ש.ל)

ההצלחה, והצורך שלנו להחצין אותה, מהווה כאמור זרז משמעותי לתרבות הצריכה, ובמיוחד של צריכת מותגי היוקרה. השעון שאנחנו עונדים כבר לא אמור רק להורות לנו את השעה, אלא ליידע את כל העולם כמה אנחנו מרווחים לשעה, הרכב שלנו לא נועד רק להוביל אותנו מנקודה א' לנקודה ב', אלא לזעוק את ההצלחה שלנו בכל פעם שאנחנו נעצרים ברמזור אדום. טלוויזיות גדולות, מחשבים דקים, טלפונים אינטליגנטים, בגדים חדשים – גם אלה מאיתנו שידם לא מגעת לרכוש את המותגים הנמצאים במדפים העליונים, עדיין מוצאים את הדרך הצנועה יותר לבצע את הריקוד הטווסי עם סביבתם הקרובה – מי קנה יותר גבוה, מי קנה יותר מהר.

תחושת החירות והנטייה להחצין ההצלחה – הכלכלה שלנו הסתמכה לא מעט על הטבע האנושי שייסע בידה להתרחב עוד ועוד, עמוק ככל שהכיס שלנו מרשה והלאה, באמצעות אשראי והלוואות, אבל הטבע האנושי הפכפך הוא, ויהיה זה טירוף להסתמך עליו לטווח הרחוק. כדי להבטיח שהשיטה תעבוד, לא היה די בהברקת "רמת החיים" והחדרת תחושת החירות ומשוואת ה"צריכה שווה הצלחה", לא, בשביל להבטיח שנהפוך לצרכנים ממושמעים, עקביים ואדוקים, היה צורך באכיפה הרבה יותר נוקשה…

 _________

פרק שלישי, מחר (אם לא ניתקע בתור לקופה)

_________