לחנך את אמא – 9 – על סליחות ואבירי ג'די

צבע הגלימה של אובי וואן קנובי.

בעוד שרוב האנשים צריכים לקרוא שוב את השם כדי לברר אם קראו נכון ולשאול את עצמם מי זה, עבור הילדים שלי העניין הוא קריטי ועניינים מהותיים, שווה לריב בגללם. הרי חום או בז' (ואולי לבן במועצת הג'דיים), יכולים לשנות לחלוטין את המשחק.

מתחילים נחמד, מנסים להזכיר אחד לשני תמונה כזאת או אחרת וכשאף אחד לא שוכנע, מעלים קצת את הקול, אולי אם הוא ישמע את זה חזק יותר הוא יזכר מהר יותר.

בהמשך, המשחק מושבת, העולם עומד מלכת, חרבות אור נשלפות, מוסיקת רקע שרגע אחרי זה נעלמת בקולות הבכי של אחד מהם. כן הם התכוונו לשכנע אחד את השני, כן הם נסחפו לקרב על האמת שלהם, לא הוא לא התכוון להרביץ לו באמת, כן זה כן כואב. ולא, הוא לא מבקש סליחה. אני לא יכולה לתאר את הרגע הזה טוב יותר מיהודה אטלס:

אני מוכן

לא לאכול שוקולד,

אני מוכן

שלא יקנו לי צעצועים,

אני מוכן

שלא ירשו לי לצאת לשחק,

אני מוכן

אפילו לקבל מכות,

העיקר – לא לבקש

סליחה.

למה לא לבקש סליחה? פשוט תגיד את זה וכולנו נמשיך הלאה.

כולנו? איך בדיוק זה נהיה גם ענייני? מבחינתי אובי וואן יכול ללבוש ורוד עם נקודות והוא עדיין יראה טוב, אולי קצת פחות רשמי.

בעבר הייתי כמעט מיד מתערבת, מונעת על ידי המחשבה שכדי לחיות יחד באינטראקציה בלתי פוסקת, 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, השקט והשלום חייבים להישמר. המטען הזה שהבאתי איתי, הצורך בפתרון שיכול להיות מושג מיידית אם רק אחד מהם יבקש סליחה, היה שונה מאוד משלהם וכך הצלחתי להפוך גם ריבים קטנים לויכוחים גדולים.

עם הזמן שמתי לב שהילדים רבים על נושא שרלוונטי לרגע הנוכחי. יכול להיות שבעוד דקה הרוח תנשוב לכוון אחר והריב הופך להיות נחלת העבר, לא משהו לנטור ולנצור. הגוף שלהם לא ממשיך להכיל בתוכו את הכעס, הראש לא עוסק עוד במה היו צריכים להגיד או לעשות. היה ונגמר.

היום אני מאפשרת להם לפתור את ענייניהם בעצמם, וכשהם עושים את זה כל אחד מהם מוצא את הדרך שלו לסליחה, לא באופן מילולי אלא בעשייה, בתגובה, ברצון טוב, בנכונות. המילה סליחה לא נאמרת, אבל אוירת הסליחה מורגשת היטב.

אני מודעת לכך שהצורך שלי לשמוע את המילה נאמרת, שוחק אותה, נוטל ממנה כל משמעות, אבל יש לי נסיבות מקלות. יקח קצת זמן לפרט אותן וגם אין צורך כי לכולן יש קו מקשר שמשתרך עד יום כיפור.

הסליחה כל כך חשובה לנו, אנחנו צריכים לקבל אותה, צריכים לדעת שסלחו לנו, אנחנו מוכנים לענות את עצמנו עבורה

ואחרי שנעשה את זה, נוכל לשם הכל מאחורינו, חתימה טובה, התחלה חדשה.

אני מסכימה שהסליחה היא חשובה. רגשות בעלי מטען שלילי כלפי אחרים או של אחרים כלפינו עוד לא הפכו אף אחד לאדם בריא יותר ולא שיפרו את חיינו כחברה. העיסוק המתמשך באירוע אחד נוטל מאיתנו משאבים, מסיח את דעתנו מהרגע הנוכחי, מונע מאיתנו להינות ממנו. לכן, גם כאן, אני נותנת לילדים שלי לחנך אותי.

לחוות את הסליחה, למצוא את הדרך אליה, להחליף את המילה בפעולה. גם להגיד סליחה, אבל בעיקר להרגיש ולנהוג בסלחנות.

____________

לפרק הבא – לא לפני הילדים?           לפרק הקודם – לכבוד השנה שבפתח