ביום כזה, האור בקצה הוא דווקא השקיעה המסמלת את סופו.
היום התחיל מוקדם מהרגיל עם בקשת עזרה דחופה מאוד, כיאה למקרי חרום בבמשחק הלגו, והמשיך עם בקשות שונות ומשונות שאני מניחה שאני שומעת כל יום אבל היום הן נשמעות חזק ותכוף יותר. זה עוד אחד מהימים האלה בהם אי הסדר בבית כאילו עובר את גבול הרצפה ונכנס לי לראש, קולות הילדים סביבי נשמעים כמו רעש, אני לא מוצאת רגע לעצמי, רגע לעשות משהו בשקט.
בימים כאלה אני שמה לב שאני לבד עם הילדים כל היום. שהם פונים רק אלי, מבקשים רק ממני. אני מאוד שמחה בערב שאבא חוזר מהעבודה ואפשר לחלוק איתו את סוף היום. כשהוא חוזר השמחה גדולה. הילדים רצים אליו, מדברים ומשחקים איתו, הוא שומע על חוויות היום מהם וממני.
בעבר, גם ברגעים כאלה, אם הם היו צריכים משהו הם שוב פנו אלי, אבל אבא ממש שם! למה שלא תפנו אליו?? אני לא מספקת דוגמא אישית מספיק טובה? הרי מהרגע שהוא נכנס הביתה לא הפסקתי לתעל אליו ילדים, משימות ואל תשאל איזה יום עבר עלי.
המציאות החדשה בה אני עם הילדים כל הזמן, מלווה אותם במשך היום, שומעת ומשתתפת בשיחות ביניהם, מכירה את החברים שלהם שהוא עוד לא הספיק להכיר, הפרה את השוויון ביננו בכל הנוגע לילדים.
מצאתי את עצמי מנסה לפתור לבד סוגיות שקשורות לחינוך ולמידה כי אני שם כשהצרכים מתעוררים ואני זאת שתצטרך ליישם את ההחלטות ביומיום. דיווחתי לו מה היה, מה החלטתי ואיך מעכשיו אנחנו מגיבים בסיטואציות מסויימות.
ההורות התחילה להרגיש לי כמו נטל, וזה היה האות לשינוי. כשהתבוננתי במצב גיליתי שאני מתערבת לפחות באותה מידה שאני מעורבת. אם לפני כן חשבתי שכל הזמן פונים אלי, עכשיו הבנתי שאני לא מאפשרת אחרת מתוך אמונה שאני איתם כל הזמן ולכן יודעת יותר טוב. כשכפיר ואני דיברנו על זה, הסתבר שגם הוא האמין בזה. הסתבר גם ששנינו מתגעגעים לשיתוף הפעולה.
גם היום, אין ספק שאני מעורבת יותר בחיים של הילדים אבל זה לא פוסל את העובדה שאבא ואני יחד מקבלים החלטות שנוגעות להם, שאבא הוא כתובת לשאלות ובקשות כשהוא בבית. נחמד לי, ומאוד נחמד לילדים, לשמוע עוד גישה, לפעול בעוד דרך. הילדים למדו לזהות מתי הם מעדיפים את הגישה שלו ויש דברים שהם דוחים לסוף היום כדי לשאול אותו.
שיתוף הפעולה המחודש ביננו, הסיר ממני את תחושת הנטל. הימים בהם קולות הילדים נשמעים לי כמו רעש התמעטו ושמתי לב שאפילו חסר פה עוד קול וגם שעדיין אין לי בת.
שנה לאחר מכן, היא נולדה.
_______
לפרק הבא – שיחה טיפוסית לפרק הקודם – איזון
אירית שבח
מחכה בקוצר רוח לפרק 7 – לקרוא על החיים המרתקים שלי לעולם לא יכלו לקרות.
כאמא עם קריירה – מוצלחת ככל שתהיה – אני מעריצה את הנחישות, התעוזה, רוחב הלב, פתיחות המחשבה, הויתורים והאמונה בדרך. אגב, הילדה שנולדה כבר יודעת הרבה יותר מזה שתפוז הוא פרי הדר…………..
אירית שבח
אמיליאנה
הייתי שמחה לפירוט על איך נוצר שיתוף הפעולה הזה, איך נוצר השינוי. מה, עושים דיונים בערב על כל אירוע?
אמיליאנה
רני ארז
כפיר ואני לא מדברים על כל אירוע במהלך היום אלא על המסגרת, קוים מנחים. האירועים במהלך היום הם רבים אבל אם ננסה לחלק אותם לנושאים, נגלה שאין הרבה. לפתור כל נושא בעצמי ולהחליט מה המסגרת בתוכה אני פועלת, זה לא פשוט ומאלץ אותי להיות קשובה כל הזמן, גם כשכפיר בסביבה, למען העקביות. להחליט יחד איך פועלים בכל נושא יוצר אחידות שלנו בפני הילדים ומקל מאוד על ההתנהלות היומיומית. עניתי?
רני ארז
אמיליאנה
ענית, רוב תודות!
אמיליאנה