לחנך את אמא – 5 – איזון

כשהמוכר בפיצוציה שאל "מה זה חינוך ביתי? מדעי השלט? לומדים להפעיל את הטלויזיה?” זה היה מצחיק. במיוחד לאור התשובה של הבכור "לא, את זה אני כבר יודע. אני לומד דברים אחרים". אבל בדרך כלל זה לא כל כך פשוט ללכת בסתם יום של חול עם הילדים במקומות בהם לא מצפים להם: "מה קרה? אין בית ספר היום?” האופטימיים נוטים לכוון "יום כיף עם אמא?” והפסימיים, יותר לכוון "אתה חולה חמוד?”. להוציא את השיחה עם המוכר, אנחנו תמיד פוטרים את השואלים בחיוך שמשתמע לפחות לשתי פנים.

כשבעלי ואני דיברנו על החינוך הביתי, אף פעם לא עלתה השאלה מי מאיתנו ישאר עם הילדים בבית. היה מאוד ברור שאני אעשה את זה משתי סיבות. האחת, פוטנציאל הרווח הכלכלי שלי נמוך משלו והשניה והמכרעת היא שרציתי לעשות את זה. רציתי להיות עם הילדים שלי, לבטל את אלמנט התיווך הקיים בינינו מאז היו בני שלושה חודשים. בתחילת הדרך, כשהילדים היו צעירים יותר, היינו יחד עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. עוד לא היו חוגים, לא נשארו לבד אצל חברים.

בחודשים הראשונים, אופוריה. התגשמות החלום, אין תווך. אני נענית לכל בקשה או שאלה של הילדים באותו רגע, הרי אין להם אל מי לפנות אלא אלי ואם אני לא אענה להם, מי יעשה את זה? הלא אני בבית כדי להיות איתם. החיים שלי התחילו להתנהל סביב הילדים. מה הם אוהבים לעשות, את מי הם רוצים לפגוש, פעילויות בוקר לילדי חינוך ביתי, מוותרת על סידורים שמסורבל לעשות יחד איתם.

בהמשך אני מבינה שאם אני רוצה להמשיך בחינוך הביתי לאורך זמן, אני צריכה להפסיק לחשוב במונחים של חופש גדול ולהתחיל לחשוב אורח חיים. אני לא יכולה, כאורח חיים, לדחות את כל הסידורים למועד מתאים כי הוא לא יגיע, לא יכולה לבוא איתם לכל מפגש אצל חברים או להיות זמינה להם כל דקה במשך היום כי יש לי עוד דברים שאני רוצה וצריכה לעשות.

לא בלי חשש אני מתחילה להגיד לפעמים שאני עסוקה ולא פנויה להיענות לבקשות שלהם. התוצאה היא שבמקום שישבו חפויי ראש, עצובים ועזובים כפי שהייתי בטוחה שיקרה, הם מגלים תושיה ויצירתיות ומוצאים פתרונות בעצמם, עושים דברים לבד. מחוזקת אני עושה עוד צעד והם מתחילים לבלות לבד אצל חברים, כי לא תמיד אני יכולה להיות שם, והם מצידם מרוצים מאוד מהעצמאות החדשה הזאת.

אני מתאמת עם בעלי פעמיים בשבוע בהן אני יוצאת לספורט, הוא והילדים מרוצים מאוד מהזמן הנוסף יחד.  רק דבר אחד עד היום לא השתנה. אם אנחנו נמצאים בשעות הבוקר ברחוב, כל רחוב, סימן שיש סידורים שממש צריך לעשות. סידורים עם הילדים זה לא כיף. לא להם ולא לי.

מזל שיש אבא!

_______

לפרק הבא – אבא     לפרק הקודם – Make a connction