אלטרואיזם אפקטיבי

לפני מספר שנים נתקלתי בהרצאת טד של הפילוסוף פיטר סינגר. הנושא, אלטרואיזם אפקטיבי, לא יכול היה להגיע בזמן טוב יותר מבחינתי. באותם ימים קראתי את ספרה המטלטל של העיתונאית לינדה פולמן "תעשיית החמלה – מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי", והוא ערער לחלוטין את כל מה שחשבתי עד אותו יום על עשיית הטוב. 

פולמן העבירה שני עשורים מחייה בסיקור אזורי אסונות הומניטריים. רצח עם ברואנדה, מלחמת אזרחים בניגריה, רעב באתיופיה, צונאמי בסרי לנקה. המסקנות שהיא חזרה עמן כמעט הצליחו להרוס לנועה את ירח הדבש שלנו – העובדה שהייתי שרוע לצדה על החוף, מניד את ראשי ללא הרף, ממלמל "לא ייאמן, פשוט לא ייאמן" ואז מנסה לשתף אותה בעובדה שסיוע הומניטרי הוא שאפשר את המשך טבח העם שביצעו בני ההוטו בבני הטוטסי – ככל הנראה גרמה לה לפקפק בהחלטתה הטרייה לענות בכן.

כל ניסיון לתמצת את הספר למספר שורות או אף פסקאות יעשה לו עוול. מדובר בקריאת חובה, במיוחד לאלה מאיתנו שחיו, בנעימות יחסית, כאשר החדשות אודות אותם אירועים ריצדו על מסכי הטלוויזיה בבתים. באופן אישי נאלצתי לא אחת לסיים ארוחות לא טעימות רק בגלל קיומם של ילדים רעבים בביאפרה. לגלות תוך כדי קריאת הספר שאותם פעוטות רכים לא רעבו למוות בשל בצורת קשה (כפי שדווח בעולם), אלא בשל רודן מקומי שיצא למלחמה עצמאית במשטר המרכזי, תוך שהוא מנצל את עתודות הסיוע ההומניטרי להעצמת צבאו – זה כבר היה יותר מידי.

120 מיליארד דולרים מושקעים מידי שנה בסיוע הומניטרי. על התקציב העצום הזה מתחרים קרוב ל-40,000 ארגוני סיוע רשומים. והתחרות עזה. כה עזה עד שלעתים ארגון סיוע ימשיך בעבודתו, גם כאשר ברור לעובדיו שרבים הסיכויים שנוכחותם במקום גורמת יותר נזק מאשר תועלת. במידה ויבחרו לעזוב, ברז המימון של הארגון ייבש. 

סיוע לרודנים, הענקת מחסה ומרפא לחיילי מיליציות (רוצחים), העלמת עין משוחד ושימוש לא הולם בכספי וציוד סיוע – כל אלה מתרחשים באופן יומיומי באזורי אסון, לא מתוך כוונה רעה של עובדי ארגוני הסיוע, אלא כתוצאה מההחלטה לשמור על "ניטרליות" ולהעניק סיוע באופן שווה לכל אדם (תפיסה שגובשה עם הקמת הצלב האדום).

מאלטרואיזם פילנתרופי לאלטרואיזם אפקטיבי

כל אותם אנשים, שתרמו לארגוני הסיוע שפולמן מתארת בספרה, בוודאי לא יכלו לדעת שכספם ישמש למטרות הפוכות מאלה שהניעו אותם לבצע מחווה פילנתרופית ואלטרואיסטית של נתינה. זוהי אולי הנקודה המתסכלת ביותר בתמונה שנפרשת לעיני הקורא – כל המעורבים בסיפור הנם בעלי כוונות טובות, תורמים ועובדי סיוע כאחד, ועדיין, התוצאות איומות. בעבורי, כאמור, הקריאה הייתה לא פחות מאשר קריאת תיגר על אמונתי ביכולת לפעול בצורה מוסרית בעת שחותרים אל עבר הטוב. אם בארגוני הסיוע הגדולים בעולם נפלה שלהבת… 

רעיון האלטרואיזם האפקטיבי הצליח לצמצם במידה את הוואקום הניהיליסטי שנוצר. תוך שימוש בחשיבה רציונלית וכלים אמפיריים, האלטרואיזם האפקטיבי מבקש לייצר מדד מבוסס תועלת, הבוחן מטרות או תכניות להתערבות במטרה להעניק סיוע, וקובע אילו מהן מצליחות לייצר אפקט משמעותי, ומביאות עמן תועלת רבה יותר. דוגמה אחת מתוך הרצאת הטד של סיגנר: עלות ההכשרה של כלב נחייה שישרת אזרח אמריקאי אחד, היא שוות ערך לעלות ניתוחים שיכולים להציל את ראייתם של 200-400 תושבי העולם השלישי. מבחינת האוחזים באידאולוגיית האלטרואיזם האפקטיבי, המתמטיקה פשוטה. 

אוסף המדדים השונים מאפשר לתנועת האלטרואיזם האפקטיבי לקבוע לאילו ארגוני צדקה מומלץ לתרום – את הרשימה המלאה ניתן למצוא באתר GiveWell (ובישראל- אתר מידות) – אבל האפקטיביות אינה באה לידי ביטוי רק ביעד הסופי של התרומה, אלא גם באופן התרומה, או נכון יותר, בתורם עצמו. נניח שאני בחור צעיר בעל השכלה אקדמאית שרוצה להרבות טוב בעולם. אני יכול להצטרף לארגון סיוע קיים, או, לחלופין, אני יכול להשיג עבודה טובה בתחום הפיננסי, להרוויח שכר גבוה, ולתרום מספיק כסף שיאפשר לאותו ארגון לשכור חמישה עובדי סיוע. לטעמו של פיטר סיגנר, ברור איזו בחירה תסייע בצורה אפקטיבית יותר להרבות טוב בעולם.

בניגוד אליו, אני לא כה החלטי. מעבר לתחושת ההגשמה העצמית (ניתן להניח שעובד סיוע שכלוא בגוף של יועץ השקעות הוא מועמד טבעי לדיכאון קיומי), קיימת גם שאלת האחריות הכללית. סיגנר מביא את וורן באפט וביל גייטס כמייצגים אידאליים של פילנתרופים אפקטיביים. אמת, אי אפשר לקחת משניים אלה את העובדה שהחליטו לתרום את רוב הונם לצדקה, אך מנגד, אי אפשר שלא לזקוף לחובתם את תרומתם ליצירת המערכת הקפיטליסטית, הדורסנית, המונופוליסטית, ששמה את שורת הרווח לפני כל ממד אחר של אחריות חברתית, סביבתית או קהילתית. 

עם זאת, אני בהחלט רואה את היתרון הגדול שבשיטה. לא כולנו יכולים להתמסר באופן מוחלט למאבקים חברתיים, לסיוע הומניטרי לנזקקים, או למלחמה במשבר האקלים – אבל כולנו יכולים לסייע באופן אפקטיבי, באמצעות תרומה כספית, קטנה כגדולה, למטרות בהן אנחנו מאמינים. גישת האלטרואיזם האפקטיבי רק מבקשת לוודא שהתרומה הזאת תנוצל בצורה הכי טובה שאפשר.

 

להציל את העולם, עם כוונה

הטור האחרון שעלה באתר "תנועת ההאטה – להציל את העולם בלי כוונה", ביקש להראות כיצד רעיונות התנועה, למרות שמכוונים קודם כל להרבות את האושר של האדם, מצליחים לשרת נאמנה גם את הסביבה. הבחירה לעשות פחות מכל דבר, מסייעת לצמצום טביעת הרגל הפחמנית שלנו בעולם. ההאטה, לטעמי, היא אידאולוגיה קלה לעיכול ומהנה ליישום, שיכולה להיות מיושמת בקהלים רחבים ולהוביל לשינוי מגמה הדרגתי. עם זאת, הדוח האחרון של IPCC ומבול המידע שזרם בעקבותיו, לא משאיר מקום לספק – אנחנו במצב חירום, וזקוקים לעזרתם של מקצוענים.

במקרה אני מכיר כמה כאלה. אנשי קהילת "עץבעיר", שהקימה תמי צרי בשנת 2006 (הרבה לפני שמשבר האקלים זכה להכרה ככזה), פועלים ללא ליאות כדי להטמיע אורח חיים מקיים דווקא בערים סואנות (עתיד ההאטה והאנושות). חבורה חלוצית של אנשים שבחרו במודע לוותר על קריירה, על צריכה ראוותנית, על רביצה מול סדרות בטלוויזיה במטרה להרוג מחשבות סוררות, והחליטו להקדיש את חייהם במלוא מובן המילה למאבק בלתי מתפשר. אלה אנשים שחיים ונושמים אקולוגיה, וותיקי מאבקים סביבתיים, בעלי חזון שהחליטו לקום בכל בוקר כדי להילחם על העתיד של כולנו, כל עתיד לצורך העניין. עץבעיר ממוקם פיזית בכיכר ביאליק בתל אביב. הוא פתוח ונגיש למבקרים מזדמנים או קבועים, וכל מי שרוצה יכול להגיע לדירה, להתרשם, ללמוד, להכיר, וגם לטייל בגינה הקטנה בה הוטמנו עד כה בהצלחה לא פחות מ-5 טון אשפה (רק בשנתיים האחרונות) מבלי להותיר זכר או סימן, למעט אדמת קומפוסט עשירה. 

עץבעיר הוא רק ארגון אחד מתוך עשרות (אם לא מאות). הסיבה שאני מציין דווקא אותו, מעבר להשפעה המתמשכת שלו על חיי, היא שבשבועות האחרונים הוא נקלע למצוקה. מזה חודשים שתמי משקיעה את כל זמנה ומרצה בהתנעת הפעילות המקומית של תנועת "המרד בהכחדה" (תנועה בינלאומית שנוקטת באי-ציות אזרחי בלתי אלים במטרה לעצור את תהליך ההכחדה ולהקטין את הסיכון להתמוטטות החברה האנושית), וכתוצאה מכך עץבעיר, שפועל כעסק לכל דבר ועניין (סדנאות, קורסים, הרצאות, חנות קטנה למוצרים אקולוגיים ועוד), נקלע לקשיים כלכליים המאיימים על המשך קיומו.

הקושי הנוכחי של עץבעיר הוא הזדמנות ליישם את אידאולוגיית האלטרואיזם האפקטיבי. רוב האנשים, כאמור, לא יכולים להניח את חייהם בצד ולהתחייב למאבק במשבר האקלים במשרה מלאה, אבל הם כן יכולים לתרום ולתמוך באנשים שכן בוחרים לעשות זאת. אחריות הדדית ושיתוף פעולה במטרה לקדם מטרות משותפות – כך נוצרות קהילות. מהיכרות עם הנפשות הפועלות, אני יכול להבטיח שכל שקל שיתרם לקמפיין הגיוס של העץ יישרת בצורה הטובה ביותר את העתיד בו כולנו חפצים. אין הוצאות על ביורוקרטיה מיותרת או משכורות עתק למנכ"לים – רק חבורה של אנשים שבאמת ובתמים מוטרדים מהעתיד ובונים אלטרנטיבה שפויה ומציאותית. 

לתמיכה בקמפיין הגיוס של עץבעיר

רוצים לדעת עוד על עץבעיר – קפצו לדקה 19:00 בפרק "יוצאים מהכלל"