מינימליזם מחשבתי, או, מדוע וכיצד להשתעמם

ייתכן וכבר נתקלתם בעבר בתמונה זאת. היא רצה שנים ברשת כ"מם" כשעליה הכיתוב "איך אנשים התעלמו אחד מהשני לפני הסמארטפונים". אני באופן אישי מקבל אותה למייל, או מתויג בה אחת לכמה חודשים. בדרך כלל בסמיכות ל"יום לא דיגיטלי" שאנחנו מציינים אחת לשנה, ונועד לעורר מודעות להתמכרות לניידים. לא מעט אנשים רואים בתמונה הזאת הוכחה לכך שהסמארטפונים לא שינו כלום. תמיד היינו מיזנטרופיים והתעלמנו מאחרים.

איך אנשים התעלמו אחד מהשני לפני הסמארטפונים

המם הזה משעשע אותי משלוש סיבות:
ראשונה, אף אחד לא פותח עיתון בדייט ראשון, כשהוא יושב על הבר עם חברים, בארוחה משפחתית או באולם קולנוע מלא אנשים.
שניה, כשאנחנו קוראים עיתון אנחנו לא מגיעים לעמוד האחרון, הופכים אותו ומגלים שהכותרות התחלפו והתחדשו. עיתון, בניגוד לטלפון חכם, הוא יחידת מידע סופית.
שלישית, סמארטפונים לא גורמים לנו "להתעלם מאחרים". כדי להתעלם ממשהו אנחנו צריכים קודם כל להבחין בקיומו. הסמארטפונים הופכים אנשים לשקופים.

ויש גם סיבה רביעית, משעשעת פחות. התמונה מקבעת את הרעיון שהבעיה המרכזית עם הטלפונים החכמים היא העובדה שהם גורמים לנתק בין אנשים, לפגימה בכישורים החברותיים שלנו. זה כמובן נכון, הסמארטפונים מאיימים על הממשי, על הכאן ועכשיו. הצליל של ההתראה בנייד יכול להיות כל דבר, והוא תמיד יהיה יותר מסקרן מהרגע הנתון. עם זאת, תשומת הלב צריכה להיות נתונה דווקא לאופן שבו הטלפונים החכמים פוגעים בקשר שלנו עם עצמנו – תהליך שהחל פחות או יותר ברגע שהנייד הפך מאמצעי תקשורת לספק המידע המרכזי.

אמת, היה זה האינטרנט שהוביל למהפכת המידע, אבל הנייד הוא שהבטיח שהמהפכה הזאת תהיה תמיד במרחק נגיעה, בתיק או בכיס המכנס. בכל רגע נתון אנחנו מוצפים בתוכן שמתעדכן בתדירות גבוהה, ולראשונה אנחנו יכולים לצרוך אותו כמעט בכל מצב, כל עוד אנחנו בהכרה. אנחנו צורכים תוכן תוך כדי עבודה, הליכה, ריצה, נסיעה, רכיבה על אופניים, קיפול כביסה, שטיפת כלים, הכנת ארוחה….

מהבחינה הזאת, וייתכן ואני עומד להרגיז כמה אנשים, הפודקאסט הוא יחידת התוכן הבזויה ביותר, תוצר מובהק של ההתמכרות שלנו למידע – הוא פורח ומשגשג בדיוק בגלל העובדה שאנחנו יכולים לצרוך אותו תוך כדי שאנחנו עושים משהו אחר. הרי למה לבזבז רגעים יקרים בעשיית דבר אחד, כשאפשר באותה נשימה להקשיב למיטב המוחות והרעיונות שרוחשים בעולם, והבונוס – אנחנו לא צריכים להישאר לבד עם המחשבות שלנו, זה הרי עלול להיות משעמם.

מדוע להשתעמם

התרגלנו לברוח מהשעמום בכל הזדמנות, וזאת טעות. השעמום חשוב מטעמים רבים, והצפת חיינו בתוכן מובילה להכחדתו בטרם עת. אותו אחד שהיה מאז ומעולם מנוע הצמיחה של הרעיונות הכי גדולים וההרפתקאות הכי מסעירות. לולא ניוטון היה שוכב משועמם תחת עץ תפוח ייתכן וכולנו היינו עדיין מרחפים בצורה מסוכנת עשרה סנטימטרים מעל האדמה. לולא איינשטיין היה נוהג לצאת להליכות ארוכות ומשעממות מחוץ למעבדה שלו, ייתכן ולא היינו יודעים לעולם שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, ואיך היו נראים חיינו אז? ולולא היינו שמוליק ואני משועממים בגיל 12 לעולם לא היינו מקימים את החבורה הכי סודית שאי פעם התקיימה, שמפאת חשאיותה גם כיום לא ניתן לחשוף פרטים על אופי פעילותה.

וברצינות, לשעמום יש חשיבות רבה. שורה של מחקרים  (וספרים) שנכתבו בנושא מצאו כי שעמום הוא המפתח לחיים של פרודוקטיביות ויצירתיות. במאמר שזכה לתפוצה רחבה "מדוע השעמום טוב לילדים", נטען כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית של ילדים. הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה הירגעות, ומסייע לפיתוח הכישורים היצירתיים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות, נכתב בו, עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.

הערך הויקיפדי שמוקדש לשעמום מתקף טענות אלה: “השערה מקובלת היא שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום היא יצירת דחף להכרת הסביבה, לשיפור התנאים המאפשרים הישרדות ולמניעת סטגנציה. פסיכולוגים וחוקרים טוענים כי שעמום מאפשר לאדם לחפש ולגלות מה מעניין אותו ומהנה עבורו, ובכך מתאפשר גם פיתוח של דמיון ויצירתיות, תחושת אוטונומיה, ויכולת להסתמכות עצמית”. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להתפתח מהמצב האנושי הנחות בו אנחנו מצויים, כדאי מאוד שנתחיל להקדיש זמן איכות לשעמום.

עומס המידע אינו מאפשר לנו את האיים ההכרחיים של השעמום (שתורם ליצירתיות), של החלומות בהקיץ (שמאפשרים למחשבות לנדוד באופן חופשי), ושל הרפלקסיה – חשיבה אודות חשיבה (במהלכה אנחנו מנתחים רעיונות, יוצרים מחשבות מקוריות ומוצאים פתרונות לבעיות). אנחנו במרדף בלתי פוסק אחר input, מה שמוביל לפגיעה בתוצר שאנחנו מפיקים, ה- output. רעיונות חדשים, מקוריים, חשובים או משעשעים, דורשים זמן, רוגע ומחשבה מעמיקה כדי להתפתח, ולכל אלה אנחנו כבר כמעט שלא נותנים צ'אנס. לשבת ולחשוב עם עצמנו זה לא סתם משעמם, זה מסוכן – נסו לשבת מהורהרים בחברה למשך חמש דקות, וספרו לי אחר כך כמה אנשים הגיעו לדרוש בשלומכם והמליצו על נטילת ציפרלקס, חצי כדור פעמיים ביום.

בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו, טסו בלי מערכת בידור, ישבו בסלון בלי טלוויזיה, יצאו לרוץ בלי נגנים, בילו בבתי קפה בלי סמארטפונים והלכו לישון בלי שעונים חכמים. אם שאלתם מישהו איך הוא ישן בלילה קיבלתם תשובה ולא קובץ נתונים. ייתכן והחיים של אותם אנשים היו יותר משעממים (רק ייתכן) אבל בוודאות הם אפשרו יותר איים של חשיבה עצמאית. לכאורה, גם אנחנו יכולים להיות אותם אנשים. אנחנו יכולים לבחור לכבות את הטלוויזיה, את הרדיו, את המחשב ואת הנייד ולבהות כמה שרק נרצה. זה נכון, אנחנו יכולים, אבל זה לא כל כך פשוט.

זה לא פשוט משתי סיבות: הראשונה, המכשירים הניידים מתוכננים ומעוצבים במטרה אחת – לגרום לנו לבלות בחברתם כמה שיותר זמן. הסיבות להתמכרות רבות: אי יכולת לדחות סיפוקים, נטייה לסקרנות, רצון להיות מעודכנים, פחד מהחמצה, הורמונים המופרשים במוח בעת השימוש (דופמין ואוקסיטוצין) שגורמים לתחושה של אופוריה, חרדה המתעוררת באופן טבעי עם כל צליל התראה (כתוצאה מהפרשה של קורטיזול) – אלה משרתים את חברות המובייל, האפליקציות והרשתות החברתיות, שהזמן שלנו שווה הרבה כסף בעבורן.

סיבה שניה היא שמדובר בהתניה תרבותית. הצורך שלנו למלא כל רגע פנוי בעשייה הוא חלק מתהליך אינסטרומנטלי שעובר על החברה המערבית. בכל רגע נתון אנחנו עסוקים בהתאמת זמנים ליעדים, אמצעים למטרות ובאופן כללי מצויים במרדף אינסופי אחר הפגנת שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. עצם המחשבה על ישיבה בחוסר מעש, בבטלה גמורה, כמוה כהודאה בכישלון פרויקט האדם. תנועת ההאטה, בין השאר, שמה לעצמה מטרה להיאבק בהתניה תרבותית זאת, באמצעות עידוד של פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון בהייה או שוטטות.

בשנים האחרונות המינימליזם הולך ותופס מקום מרכזי בתרבות המערבית. יותר ויותר אנשים מבינים שעוד ועוד חפצים לא בהכרח יגרמו להם להיות מאושרים, ובסבירות גבוהה אף ההפך מכך. כמסקנה מתבקשת הם מפחיתים צריכה ומשילים מעל עצמם שכבות של רכוש מיותר. כעת הוא הזמן להכיר בכך שכפי שחפצים יכולים לצור עומס, כך גם מחשבות ורעיונות של אחרים (מעניינים ככל שיהיו), עלולים ליצור סתימה במערכת אם לא נעניק להם זמן ראוי לחלחל ולהתעכל, בטרם נמהר לרוץ ולספוג אחרים.

בעידן של עומס מידע, אנחנו זקוקים למינימליזם מסוג חדש – מינימליזם מחשבתי. אנחנו צריכים לייצר לעצמנו איים של התנתקות, בטלה, בהייה ושעמום. בלעדיהם, התוכן שאנחנו סופגים יתקשה לייצר ערך, השראה או משמעות אמיתית.

Childe Hassam, Idle Hours

כיצד להשתעמם

ההמלצות מטה הן רשימה חלקית ולא מחייבת, כל אחד יכול למצוא את הטכניקה המתאימה בעבורו, כל עוד היא מובילה אותו בבטחה לאי עשייה:

להתנתק לגמרי. לקבוע שעות ספציפיות במהלך השבוע בהם מתנתקים לחלוטין מכל אמצעי לקליטת מידע, ומנצלים אותן לבהייה וחלימה בהקיץ. קראתי לא מעט טקסטים של כותבים שטוענים שהשיטה הזאת עובדת בשבילם, אני באופן אישי מעדיף לייצר לעצמי את האיים בצורה יומיומית וטבעית יותר, פשוט על ידי כך שאני בוחר

לעשות בכל פעם רק דבר אחד. כשאני שוטף כלים אני רק שוטף כלים. כשאני רץ אני רק רץ. כשאני מקלף 2 קילו שום כדי להכין קונפי, אני רק מקלף שני קילו שום. באופן הזה אני מאפשר מספר פעמים ביום למחשבות שלי לנדוד באופן חופשי.

למחוק אפליקציות. אם ההתראות לא נותנת לכם מנוחה, ואתם יודעים שהן יגרמו לכם תמיד לשלוח יד לנייד, מחקו את האפליקציות, או לפחות בטלו את ההתראות. קבעו לעצמכם זמנים בהם אתם נכנסים לאפליקציות, ואל תתנו להן לגרור אתכם בכל שלב אליהן.

לחיות במוד ספרייה. עד כמה שאפשר, נסו פשוט להשתיק את הנייד לפרקי זמן קצרים במהלך היום, ואז, בהדרגה, נסו להאריך אותם. 

לעשות שימוש בתוספים שמגבילים גלישה. אם אתם לא מצליחים להגביל את עצמכם, תנו לטכנולוגיה לעשות זאת בעבורכם. קיימים לא מעט תוספים שיאפשרו לכם להגביל את שעות הגלישה, או למנוע אותה לחלוטין לפרקי זמן שתקבעו, ולעשות זאת ללא שימוש באלימות.

לצמצם מקורות תוכן. אין לי טלוויזיה. אין לי טוויטר, אין לי אינסטגרם, אין לי לינקאדין, אין לי אפליקציות של אתרי חדשות או רשתות חברתיות אחרות. יש לי פייסבוק, ואני משתדל להיות נוכח בו כמה שפחות. זה מצמצם את החשיפה של תכני ההאטה שאני מקדם, אבל זה בסדר, יש יותר מידי תוכן בעולם, וגם הפוסט הזה גוזל מכם זמן שהייתם יכולים לנצל כדי להשתעמם.

להפוך לנודיסטים. עד כמה שאפשר, צאו מהבית בלי טלפונים ניידים. בהתחלה זה אולי ירגיש כאילו יצאתם בלי בגדים, אבל עד מהרה תתרגלו לחופש שזה מעניק. טיול עם הכלב, הליכה למכולת, יציאה לריצה – ישנן פעילויות רבות שלא באמת מצדיקות נשיאת נייד חכם, ואלה בדיוק ההזדמנויות לתרגל חיים בלעדיו. אחרי כמה פרידות קצרות ומוצלחות כבר תוכלו לצאת לערב שלם עם חברים ולא תרגישו דבר פרט להנאה מחברתם.

לחבק את הטיפשות. רכשו לעצמכם טלפון טיפש. הוא יאפשר לכם להיות זמינים למקרי חירום ועדיין ימנע מכם מלהיעלם לתוך מסכים מהבהבים אם יצאתם לבר השכונתי לפגוש חברים. גם שעון מעורר טיפש יכול לעזור להוציא את הניידים מחדר השינה, וכך להבטיח עוד כמה דקות של שלווה נטולת גירויים. מומלץ לנצל אותם כדי לפתוח את הבוקר בחיבוק ארוך עם מי שאוהבים.

להיות אמיצים. כשהשעמום מגיע, להישיר כלפיו מבט. זה לא פשוט. הוא אפל ומאיים. עדיין, אל תברחו. אני לא מבטיח שכבר בפעם הראשונה תחשבו על רעיון מבריק לסרט קצר, או תגיעו לפריצת דרך בבעיה מתמטית עתיקה. רוב הסיכויים שסתם יהיה לכם משעמם. אבל ככל שנרגיל את המוח לפעול על ריק, נגלה לאט כיצד הוא משיב לעצמו את היכולת לייצר רעיונות מעניינים ומחשבות חדשות. אז אנא מכם, סבלנות.

***

למקרה שפספסתם, מהדורה מחודשת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.

תגובות15

  • הגב מאי 11, 2019

    רואי

    מעניין ומקסים וממש לא משעמם!
    הרשתות החברתיות והאפליקציות פועלות ממש כמו סם ממכר, עידו הרטוגזון כתב על זה: https://bit.ly/2VyWn9R

      

  • הגב מאי 12, 2019

    עידן

    עכשיו אני משתעמם במקום עבודתי…נחמד:)

      

  • הגב מאי 12, 2019

    עמית לרום

    אהבתי (כרגיל)

      

  • הגב מאי 18, 2019

    מיטל

    מעניין מאוד אם כי אינני חושבת שאתה עוסק פה בשיעמום ליתר דיוק, אלא ליכולת להתנתק, להאיט, לתת תשומת לב ל"רגע" בלי יותר מדיי אטרקציות- שזה באמת חשוב ונדיר בתקופתנו. אבל השיעמום, לא סתם נצבע בשליליות. שיעמום אמיתי הוא קשה, מדכדך, חסר חיות, חשק וסקרנות. מתסכל מאוד. נורא. חשוב מאוד שנמצא לנו שקט אבל הדבר האחרון שאני מאחלת למישהו הוא השיעמום. מציאת עניין אמיתי בתוכן והתמסרות אליו ול"רגע", מיינדפולנס אם תרצה, שוטטות כפי שציינת וכו- אלו מאבני היסוד בעיניי. "שיעמום" אולי הוא כותרת טובה כדי למשוך אנשים לקריאת הצעתך אבל הוא הקיצון שלא נרצה לראות בו את סובבינו. הכל במידה, כרגיל..

      

  • הגב מאי 20, 2019

    נועה

    איך אפשר להשתעמם עם האתר הזה?!?

      

  • הגב מאי 24, 2019

    לירון

    מציעה משהו נוסף – מדיטציה!!! לא קל בהתחלה אבל בהחלט נותנת מנוחה למוח ומסייעת להאטה.

      

  • הגב יוני 5, 2019

    יעל ר.

    אני מסכימה כמעט עם כל משפט, וגם מיישמת את העצות מבלי שממש ניסיתי, אני פשוט תמיד הערכתי שעמום ושקט מטכנולוגיה מטבעי.
    אני כן חושבת שדווקא ההערה על הפודקאסטים לגמרי לא נכונה, לטעמי – לא שאני צרכנית מכורה שלהם, רחוק מזה שנות אור (מעדיפה בדרך כלל לשמוע מוזיקה). אבל הפודקאסטים הם תכלס סוג של רדיו. נכון שאפשר לשמוע אותם תוך כדי משהו אחר כמו בישול, שטיפת כלים, ניקוי הבית, הליכה רגלית, אבל כל אלו נכונים גם לטרנזיסטור של שנות ה-80. אני לא כל כך רואה את ההבדל.

      

    • עמית נויפלד
      הגב יוני 6, 2019

      עמית נויפלד

      היי יעל, תודה,
      יש הבדל משמעותי לטעמי בין הטרנזיסטור של שנות השמונים לפודקאסט של היום. ראשית, יש את העניין הכמותי – ברדיו היו שתיים שלוש תחנות להאזין להן, וגם הן שדרו לרוב מוזיקה, פודקאסטים יש עד האופק, וכל אחד מהם מרתק וחשוב ומשכיל מקודמו. כלומר, הצפת המידע היא הבדל משמעותי אחד.
      שנית, אין דין האזנה למוזיקה כדין האזנה לפודקאסט. מוזיקה בהחלט מאפשרת למחשבות לנדוד בנחת, בעוד שפודקאסט דורש את מלוא תשומת הלב.

      תחשבי על זה במדיה אחרת – הטלוויזיה. אני גדלתי עם ערוץ אחד. גם אם ממש רציתי לא באמת היה יותר מידי מה לראות בטלוויזיה. היום יש עשרות ערוצים, ונטפליקס, ואמאזון, ואפל TV ועוד ועוד – אדם שיבחר יכול לבלות את שארית חייו מול המסך בלי להשתעמם ולו פעם אחת.

        

  • הגב יוני 7, 2019

    יעל ר.

    כן, אבל עושר כמותי יש בהרבה דברים. מאה שנה אחורה היו פחות ספרים מודפסים מהיום, היו כמו שאמרת הרבה פחות תחנות רדיו מהיום – זה לא הופך את המדיום עצמו לרע ככלל.
    גם בשנות השמונים שמעתי הרבה תוכניות לא מוזיקליות ברדיו. גם בשנות התשעים. היו את היפות והאמיצות, מה יש של ארז ואברי, ציפורי לילה, כילדים את המקהלה העליזה, הסדרה של קוטנר על תולדות המוזיקה העברית ועוד ועוד. גם כיום יש הרבה רדיו שהוא תוכניות מלל. במקביל, יש הרבה פודקאסטים של מוזיקה. לכן אני לא רואה את ההבדל בין רדיו לבין פודקאסט, שהוא פשוט רדיו שאתה בוחר מתי להאזין לו. מבחינת כמויות, גם זה וגם זה יש היום בשפע רב, כשהגבול מטשטש מאוד כי כיום גם תוכניות רדיו רבות מופיעות גם בתצורת פודקאסט למי שפספס את השידור המקורי.

      

    • עמית נויפלד
      הגב יוני 7, 2019

      עמית נויפלד

      ספרים זאת לא דוגמה טובה, אי אפשר לקרוא ספר בזמן שאת שוטפת כלים, מקפלת כביסה או נוהגת במכונית. לגבי השאר, אפשר להסכים שלא להסכים, ואפשר להסתכל על הנתון הפשוט – יותר משני שלישים מהאנשים שמאזינים לפודקאסטים מדווחים שהם עושים זאת בזמן שהם עושים משהו אחר, כלומר, הפודקאסט הוא הסחת דעת במהותו. נכון שהרדיו כיום לא רחוק ממנו (וכן, אני מודע לכך שכל תכנית רדיו עולה היום להאזנה כפודקאסט), אבל בתגובה הראשונה שלך השווית את את הפודקאסטים לטרנזיסטורים של שנות השמונים… אני כאמור חולק עליך בהשוואה זאת. כמות המידע שהם הציעו רחוקה שנות אור מעומס התכנים שיש היום לכל אחד בכיס.

        

  • הגב יוני 14, 2019

    תומר

    מאמר מרתק ומעשיר. ועם זאת, הטיעונים בנויים בדיוק בצורה של אותם הטיעונים אשר אתה מנסה לתקוף; כלומר, אם שיעמום הוא צורת ביטוי ל"מרד" ב bigger faster stronger המערבי, הרי שהבטחות לתמורה (יצירתיות ורוגע) בעבור ה"אגרה" (שיעמום חונק) הופכות את השיעמום למוצר קפיטליסטי כשלעצמו, בדיוק כמו סדנאות ה-mindfullness שתאגידי הייטק נותנים לעובדיהם כדי לגרום להם להיות מאוזנים יותר-> יעילים יותר-> ולבסוף להפיק מהם את התפוקה המקסימלית. הייתי שמח לוותר על אותן הבטחות, ובמקום זאת לקרוא לילד בשמו- השיעמום הוא משעמם, ותו לא. וגם החיים הם משעממים לפעמים, וזה לא רע- זה טבעי. על כן, אעדיף בהקשר זה להתייחס לשיעמום באופן טלאולוגי, כלומר לראות בשיעמום את תכלית עצמו.
    שבת שקטה ורגועה לחברים המאיטים 🙂

      

    • עמית נויפלד
      הגב יוני 14, 2019

      עמית נויפלד

      היי תומר, תודה על התגובה הזאת,
      אני חושב שכל עוד לא מעורב "הון" במהלך אז לא ניתן להדביק לו את התווית הקפיטליסטית (כלומר, אני לא ממליץ לאנשים להירשם לסדנה בתשלום שתלמד אותם כיצד להשתעמם במטרה להשיג עור פנים חלק יותר), אבל אני מודה שיש משהו ברעיון התמורה שהופך את ההצגה של השעמום למוצר. זאת כמובן לא הכוונה. פשוט במציאות בה השעמום הפך לאיום אני מרגיש שיש צורך להעניק קונטרה שמדגישה את הצדדים החיוביים שבו.

      שבת שלום

        

      • הגב יוני 15, 2019

        גיא

        היי עמית, אציין מראש שאני לגמרי בעד ומבין את כוונת הקונטרה שלך.
        אולי משום שעדיין לא הפנמתי אותה לעומק אז כשישעמם לי קודם נכנסתי לכל הקישורים שלך בפוסט
        ובשורה שכתבת
        "וברצינות, לשעמום יש חשיבות רבה. שורה של מחקרים (וספרים) שנכתבו בנושא מצאו כי שעמום הוא המפתח לחיים של פרודוקטיביות ויצירתיות."
        יש בקישור של [(וספרים)] https://journals.aom.org/doi/10.5465/amd.2017.0033

        יש שם סרטון למטה שב15 השניות הראשונות שלו מסבירים ששיעמום יכול לתרום ליצרתיות…. [במקום העבודה] אבל לא אצל כל בני האדם לכן כדאי לארגונים למצוא את העובדים האלו ולהשקיע ולשעמם רק אותם 🙂

        לדעתי , (שאני יודע ששונה מדעתך) אני חושב שאי אפשר(ולא כדאי) להפריד היום הון משום מהלך
        כי בכל זאת גם משועממים וגם עצלנים צריכים להתפרנס ועל הקונה להשתדל להיות מודע ולהיזהר
        מלקנות מה שהוא לא רוצה.

          

  • הגב יוני 14, 2019

    ביולוג ירושלמי

    פוסט מעולה כרגיל!
    אני נוטה לנקוט בשעמום מחשבתי לא מעט פעמים.
    מנסה לרוקן את המוח מהמידע ולחשוב. פשוט לחשוב.

    יש פה תובנה מעניינת מאוד – הצפת המידע ומה עושים איתה.
    לפעמים בא לי לזרוק את הכל לאלף עזאזלים ולהתנתק גם משצף המידע.
    אני לא זקוק לכל כך הרבה מידע. ספגתי כבר די ממנו ולעיתים כל מה שנדרש הוא רק להתעדכן.
    האם שמתם לב כמה פעמים אתם חוזרים לאותו המידע פעמים רבות מאינספור?…
    (וזה בסדר כי זה חלק מתהליך החיזוק של המידע בלמידה).
    כדי לחיות אני זקוק מלמעט מאוד דברים באופן יחסי מאוד, והעולם הזה החליט מתישהוא, בצורה גלובלית, שמידע הוא כוח וכמובן שאם מידע הוא כוח אז הוא שווה כסף ולכן מידע שווה כסף כי כוח שווה כסף כבר היה לנו.
    אז הנה עולם שרובו סוחר במידע, מייצר מידע (הרבה פעמים לצורך ייצור המידע עצמו) וחוזר על עצמו מליוני פעמים בצורי צורות שונות.
    זה מעייף. מידע כבר מעייף. אפילו שהוא כיף.

    נתת פה רעיונות מעולים למינימליזם מחשבתי.
    אני הולך בהחלט לאמץ כמה מהם.
    תודה 🙂

      

  • הגב יולי 1, 2019

    לב

    מעניין לגמרי !

      

השאירו תגובה