מניפסט ההורה הבטלן

עכשיו, אחרי שספרנו שלושה עננים בשמיים, אפשר להתחיל לסכם: היה קיץ קשה. באזורים מסוימים בארץ לא ניתן היה לצעוד 100 מטרים מבלי להזיע שניים או שלושה קילוגרמים, ורק מזל היה שאחוזי הלחות הבטיחו שאותם נוזלים חיוניים יישארו צמודים אלינו ולא ילכו לגמרי לאיבוד. עם זאת, עם החום עוד הייתי יכול להתמודד (טיפ: אל תעשו כלום, שבו בצל). מה שבאמת שובר אותי בכל קיץ מחדש, ודומה שמחמיר משנה לשנה, היא תדירות התלונות מצד הורים שלא יודעים "מה לעשות" עם הילדים.

וילדים, זאת הלא תדעו, חייבים תעסוקה תמידית. סרטים, הצגות, חוגים, פעילויות, מופעים, מסעות שופינג בקניונים, אירועים – אם נשאיר אותם רגע אחד לבד הם עלולים להשתעמם, ואנחנו יודעים מה קורה כשילדים משתעממים, הם יוצאים לרחובות מחופשים לליצנים ומטילים מורא על אזרחים תמימים. אסור לתת לזה לקרות.

"בהלת הליצנים" (לדעתי האישית תעלול יח"צני שיצא מכלל שליטה) היא מקרה מבחן מצוין לאורו ניתן לשפוט את היחס הכללי לבני נוער כיום – שילוב של חוסר אמון ביכולתם להציב לעצמם גבולות, וניסיון עקבי למנוע מהם לבחון את הגבולות בעצמם – מעגל זדוני המותיר אותם כחומר ביד היוצר של הוריהם. לכאורה זה אינו דבר רע – אם רק ההורים לא היו עסוקים כל היום בעבודה.

באופן אישי אני לא שותף לתחושה הציבורית של פיחות הדורות. בתור ילד בקיבוץ נהגנו לפרוץ לכלבו בלילות החמים של הקיץ ולפלח גלידות וקרטיבים. למעשה, אני בטוח שכמעט כל אחד מאתנו, אם יפשפש בילדותו, יוכל להיזכר לפחות במעשה משובה אחד שגבל בפלילים. כאשר תפסו אותנו לבסוף, לא הזמינו משטרה וכלי התקשורת לא דיווחו על "כנופיות של ילדים המכורים לסוכר שמטילים את חתם על בתי עסק באזור הצפון". שוחחו אתנו, הסבירו לנו את משמעות המעשים, ואנחנו הבנו וחדלנו מהם. מבחינתנו זה היה משחק, בחינה של גבולות, של תעוזה. היום אני יכול לחוש בושה כאשר אני נזכר בכך, אבל באותה מידה להבין מדוע היתה ל'חטא ועונשו' חשיבות בגיבוש זהותי כאדם.

אם כבר משהו הולך ופוחת עם הדורות, האצבע צריכה להיות מופנית אלינו, ההורים.

***

מלבד האפשרות להישאר ערים עד מאוחר ולפרוץ לכלבו על מנת להתפטם בסוכר, הקיץ בקיבוץ סיפק לנו כילדים את הדבר אליו השתוקקנו יותר מכל – זמן חופשי וחסר לוחות זמנים. אני וחבריי כמעט אף פעם לא טרחנו לתכנן מה נעשה למחרת (למעט נסיעות לים שהצריכו ליווי של מבוגר), ובכל יום היינו נפגשים ומחליטים מחדש כיצד למלא את זמננו במשחקים והרפתקאות.

פה ושם בוודאי גם השתעממנו. המבוגרים אפשרו לנו זאת. איש מהם לא חשב לרגע שתפקידו להיות צוות הווי ובידור, ולא רק שלא התרחש שום אסון, זה אפילו עבד לטובה – כאשר מותירים ילדים לבד לנפשם, הם בסופו של דבר ימצאו או ימציאו לעצמם תעסוקה מלהיבה. הדמיון, אחד הכלים החשובים ביותר בארגז האנושי, לא יכול להתפתח אם לא מציבים בפניו אתגרים. ועדיין, דומה בעיני כי הורים כיום לא מפספסים הזדמנות להחמיץ הזדמנות, ומרבית אלה שאני פוגש במהלך החופש הגדול משוכנעים שתפקידם עלי אדמות הוא לייצר לצאצאיהם לו"ז אינסופי שיבטיח שהם לרגע לא ישתעממו. אין פלא שלימים האחרונים של הקיץ הם מגיעים במצב של התמוטטות עצבים.

ואל תבינו אותי לא נכון: חופשת הקיץ ארוכה מדי, אני מסכים. במקביל, החופש שניתן להורים עובדים קצר מדי, והפער מוביל לאינספור להטוטים אקרובטיים המערבים את כל העץ המשפחתי שעודו בחיים על מנת לצלוח בשלום את הימים האחרונים. אבל יש גם גישה אלטרנטיבית להורות בזמן חופשה: במקום להוסיף לילדים פעילויות, הבה נפחית אותן! עכשיו ניקח את זה צעד אחד קדימה – במקום לוודא שבכל רגע נתון הם מוקפים ומוגנים לפחות באמצעות מבוגר אחד – הבה נניח להם להיות לבד, לשחק לבד ולמצוא לעצמם תעסוקה, לבד!

ייתכן וחלקכם המומים כעת. ילדים, לבד, איפה אני חי? בשנות השמונים? אבל רגע, מה בעצם השתנה מאז? גם ילדים עירוניים היו מבלים עד לפני כמה עשורים את מרבית הקיץ ברחוב עם חברים, משחקים בחולות ובגינות וממציאים חבורות סודיות. הגישה שאומרת שכיום "לא ניתן להניח לילדים להסתובב לבד ברחובות" נובעת בעיקר מן העובדה שהפכנו להורים חרדתיים. אנחנו מעדיפים להצמיד אותם למסכים ולהניח להם להשמין רק כדי שלא יסתובבו לבד או עם חברים בשטחים ציבוריים. ה"בחוץ", שהיה מגרש המשחקים הכי גדול של ילדים במשך מאות ואלפי שנים, הפך לשטח אסור, או מגודר במקרה הטוב, ויחד עמו נלקח מרחב שלם של אפשרויות, בדיקות, בחינות והתנסויות עצמיות שבעבר סייעו לכונן אישיות וזהות.

Asgrimur Jonsson: Children at Play, 1920

Asgrimur Jonsson: Children at Play, 1920

***

ההורות האיטית, בניגוד לזאת המהירה והחרדתית, גורסת כי ילדים נתרמים בצורה הטובה ביותר כשעוזבים אותם לנפשם. אין מדובר בגישה חדשה. כבר בשנת 1918 כתב דיויד הרברט לורנס בספרו "חינוך לעם" את הדברים הבאים: "כיצד להתחיל בחינוכו של ילד. חוק ראשון: הנח לו לנפשו. חוק שני: הנח לו לנפשו. חוק שלישי: הנח לו לנפשו. זאת כל ההתחלה."

הורים כמובן רואים אף הם נחת בגישה האיטית. פחות עבודה, פחות זמן המתבזבז בארגונים וסידורים, וכמובן פחות כסף שיוצא על פעילויות בידור מיותרות ויקרות. ההורה המפורסם ביותר, ככל הנראה, שנוקט בגישה זאת נכון להיום הוא טום "הבטלן" הודג'קינסון, עיתונאי וסופר בריטי (ועורך מגזין הבטלנות The Idler) שכתב ספר שלם בזכות ההורות האיטית, וניסח את "מניפסט ההורה הבטלן" בעבור דור שלם של הורים על סף התמוטטות. הרי הוא לפניכם בתרגום חופשי שלי.

מניפסט ההורה הבטלן

אנחנו מתנגדים לקביעה כי הורות היא עבודה קשה

אנחנו שואפים לעזוב את ילדינו לנפשם

מה שאומר שגם הם יעזבו אותנו לנפשנו

אנחנו מתנגדים לתרבות הצרכנית האלימה שפולשת לחיי ילדינו מהרגע שבו הם נולדים

אנחנו מקריאים להם – או נותנים להם לקרוא – שירה וסיפורים נפלאים ללא מוסר השכל, תקינות פוליטית או הטפות לערכים

אנחנו שותים אלכוהול ללא רגשות אשם

אנחנו דוחים את השמרנות הפנימית

אנחנו ממלאים את הבית במוזיקה, צחוקים ושטויות

אנחנו לא מבזבזים כסף על חופשות משפחתיות ואירועים מיותרים

אנחנו שוכבים במיטה ונחים ככל הניתן

אנחנו מנסים לא להתערב – גם כן ככל הניתן

אנחנו דוחפים אותם החוצה שישקו את הצמחים או ישחקו מונופול כדי שנוכל לנקות את הבית, בעיקר מתחת לתנור ולמקרר

אנחנו משתדלים לעבוד כמה שפחות – בעיקר כאשר הילדים קטנים

זמן חשוב יותר מכסף

בלגן שמח עדיף על סדר מדכא

בית הספר אינו הדבר הכי חשוב בחיים

***

הקיץ הוא לא הזדמנות טובה לעשיית הצעדים הראשונים בהורות האיטית. אני מניח שאם הייתי מפרסם פוסט זה לפני חודשיים, בעודכם בעיצומו של תכנון המבצע הצבאי הגדול, הייתם מבטלים את ההרשמה לעדכוני האתר במקרה הטוב. דווקא החורף הקרב ובא מספק לאלה מאתנו שיבחרו בכך את האפשרות לשחרר מעט את הרסן, לצמצם את ההפעלות היזומות, להניח לילדים להשתעמם ואז, לחכות ולראות מה יקרה.

***

אריאל קרס הוא הוא עיתונאי, מוזיקאי, אב לשלושה וכותב הספר "הורות איטית". לפוסטים נוספים שלו באתר לחצו כאן.

תגובות13

  • להגיב אוקטובר 25, 2017

    לירון

    אבל מה לעשות שלילדים היום יש כבר סלולרי וטלויזיה, וכל שניה של שעמום הופכת מייד לזמן מסך שהולך לאבדון?

      

    • להגיב אוקטובר 26, 2017

      הורה איטי בלי להכיר במה מדובר

      פשוט מאוד: מבטלים זמן זכוכית.
      מבטלים כבלים.
      מחשב (שלא לצורכי לימודים) מותר רק בסוף שבוע.
      סלולרי מותר X זמן ביום (נגיד 30 דקות בשני מקטעים של 15 דקות).
      זהו. זה עובד. בדוק.

      * לא מכיר את האתר ומה זה הורות איטית. אבל תורידו לילדים שלכם זמן מסך והחיים יהיו ורודים.

      "/אבל משעמם לי!"
      "\אז תקרא, צייר, תבנה, שחק כדורסל או משחק קופסה."
      "/אבל לא בא לי…"
      "\אז תשתעמם. זה בריא." ==> תוך ימים בודדים יש לו/לה המון עיסוקים "טובים".

        

      • מערכת סלואו
        להגיב אוקטובר 26, 2017

        מערכת סלואו

        אתה לא מכיר את האתר אבל אתה לגמרי חלק מהתנועה 😉

          

  • להגיב אוקטובר 25, 2017

    גיל

    זה היה אחד הספרים המטלטלים שקראתי בנושא הורות. נראה לי שארענן את זכרוני לאור המניפסט 😉
    תודה על התזכורת!

      

  • להגיב אוקטובר 25, 2017

    גיא

    יפה. אהבתי מאד.
    אחרי שלושת החוקים של ההתחלה:

    חוק ראשון: הנח לו לנפשו. חוק שני: הנח לו לנפשו. חוק שלישי: הנח לו לנפשו. 🙂

    הייתי אולי מוסיף להורות האיטית או למניפסט ההורה הבטלן את ההמלצה לאפשר לילד בסיום תהליך החיברות שהוא "רע הכרחי" את הכלים למצוא תרופה ולהשתחרר בעצמו מההשפעות המזיקות של התהליך.

    ההמלצה במקור של אלן ווטס :

    "All of us need to be liberated from our culture to a certain extent. largely becase education is a necessary evil. When the process of education or acculturation has been completed, we need a cure for it. Education is like salting meat in order to preserve it; when we are actually ready to cook the meat and eat it, we need to soak some of the salt out. In the process of being brought up by parents and teachers, we are made tolerable to live with on the one hand, but on the other we are unavoidably damaged. As a result, in our culture,
    it is increasingly popular to undergo psychoanalysis after we complete our education, to work out all the damage and traumatic shocks we experienced in the process. In sophisticated circles psychoanalysis has become something one goes through not because one suffers from a specific mental sickness but because it is considered generally beneficial to mental health. Here we can see our fumbling attempt to find a cure for our own culture." – Zen Tales

      

  • להגיב אוקטובר 25, 2017

    נדב

    לירון, בשביל להתחיל גמילת ילדים ממסכים, ולו חלקית, הייתי ממליץ לעשות יום גמילה שבועי. היתרון של לעשות את ההפסקה הזו דוקא בשישבת הוא שיש סיכוי טוב שחלק ניכר של החברים גם גמולים ביום הזה, וזה עשוי לעזור להם להשתחרר מהלפיתת החנק של המסכים. רק באופן חברתי אפשר להשתחרר מהמחלה האנטי-חברתית הממארת. מומלץ גם להורים לעשות כן. למעשה אם ההורים ישארו צמודי-מסכים ביום הגמילה השבועי, יש סיכוי נמוך שזה יצליח.

      

  • להגיב אוקטובר 25, 2017

    נדב

    תודה לאריאל על טור מענין. אישית, אני חושב שלא הייתי לוקח את זה לקיצוניות, סטלנות זה נחמד אבל ילדים צריכים גם נוכחות הורית, ונוכחות אנושית בכלל. הכל ענין של מידה. למגיב/ה לירון לעיל, הייתי ממליץ לך על יום גמילה שבועי ממסכים. היתרון של לעשות אותו בשישבת הוא שיש סיכוי גבוה שהחברים, או חלק גדול מהם, גם ינוחו ביום הזה, ואז הרבה יותר קל להתנתק ללא סינדרום הFOMO. ממחלה אנטי חברתית קשה אפשר כנראה להגמל רק באופן חברתי. כדאי גם שההורים יתנו דוגמה אישית, אחרת יש סכוי נמוך שזה יעבוד.

      

    • אריאל קרס
      להגיב נובמבר 1, 2017

      אריאל קרס

      היי נדב, סטלנות רחוקה ממני כמזרח ממערב. אני מקווה שרוב הקוראים לא חושבים שאני סטלן…

      🙂

      יש נוכחות הורית – כמובן. אבל היא לא אקטיבית.
      פעמים רבות היא פסיבית. ישחקו הנערים וכו' וכו'.
      לשאר דבריך אני מסכים ללא סייג – יום ללא מסכים זה מצוין – הילדים יכולים לבחור את היום. איסורים על מסכים גם טוב. דוגמה אישית – מובן מאליו. אם אנו המבוגרים כל היום במסכים, גם ילדינו יהיו. אם אנחנו קוראים או מציירים או מטיילים, גם הם יעשו זאת.
      סינדרום ה-FOMO חלש כאן אצלנו בפריפריה, מסתבר כי זוהי תופעה די עירונית

        

  • להגיב אוקטובר 25, 2017

    דנה

    פעם אחרונה שנתתי לילד שלי להסתובב לבד עם חבר ברחוב הביאו עליי עובדת סוציאלית של העירייה דתסביר לי שזה אסור כי מסתובבים פדופילים וחוטפי ילדים. וגם פתחו נגדי תלונה במשטרה על הזנחת ילד בגלל זה.

      

    • להגיב אוקטובר 26, 2017

      תמר

      עולם הפוך. שיכלאו את הפדופילים וחוטפי הילדים!

        

    • להגיב נובמבר 6, 2017

      המוח הגברי

      זה נשמע מוזר מאד.
      הבנות שלי מסתובבות מדי פעם מחוץ לבית ואין עם זה שום בעיה.

      אלא אם הילד שלך מתחת לגיל 6 – אז זה בניגוד לחוק

        

  • להגיב אוקטובר 26, 2017

    קרן

    מקסים! תודה!

      

  • להגיב אוקטובר 26, 2017

    דורין

    ממש אהבתי, מאמצת!
    כאמא צעירה בכלל לא חשבתי על הנושא ופעלתי על אוטומט שלא ברור מי המכוון שלו ומתי זה קרה שהפעוט שלי בן השנתיים חוזר כל יום מהגן ומדליק לעצמו את המחשב והיוטיוב וצופה בסרטונים (חינוכיים אמנם ובאנגלית), אוכל מול המחשב ואם יכל גם מתקלח מול המחשב.
    הפעילות היחידה שמוציאה אותו מזה היא ג'ימבורי בקניון שתמיד מלווה במקדונלדס שזה גם הכי נוח ומוכר, הוא יודע את התפריט וההזמנה האוטומטית יותר טוב מאיתנו…

      

השאירו תגובה