פסק זמן

בשנת 1982, בהיותי בן שבע ותלמיד כיתה ב', נקלעתי במהלך ההפסקה הגדולה לשיחה בין שני חברים. אינני יודע כיצד היא התחילה, וכמה זמן נמשכה, הצלחתי לשמוע רק את המשפט שחתם אותה: "ברור, אבא שלי הביא לנו קופסא שלמה של פסק זמן", וגם יותר משלושים שנים אחר כך אני יכול לזכור היטב את תחושת התמיהה והבלבול – "קופסא שלמה של פסק זמן" – ניסיתי לדמיין קופסא כזו המכילה יחידות מסודרות של חורים בזמן, של הפסקות, של כלום, אך ללא הצלחה. מאחר והתביישתי לשאול על מה שוחחו השניים בכזה ביטחון, נאלצתי להעביר עוד יומיים שלמים בתהיות עד שגיליתי כי מדובר בחטיף שוקולד חדש מבית "עלית" שהושק באותו שבוע לראשונה, ובהתאמה נרשמה אכזבה קשה – המקופלת, ואפילו הטורטית, עדיין לקחו לטעמי, ובגדול.

לעצור ברגע האחרון

חטיף שוקולד עתיר סוכר ורווי שומן הוא כמובן לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לרעיון של לקיחת פסק זמן. כל מי שצפה במשחק כדורסל בחייו, יודע שפסק זמן הוא דבר מה שלוקחים רק בלית ברירה, במצבים קשים במיוחד, בכלות כל הקיצין – כמו מילותיה של תהילה בסיפורו של עגנון, גם הם נמסרים בקמצנות גדולה מתוך חשש לעתיד.

גם בחיי היום יום דומה שרעיון פסק הזמן סובל מיחסי ציבור לקויים, אנו זקוקים לו כמוצא אחרון: ממערכות יחסים כושלות, מסדר יום עמוס לעייפה, ממשרה מלחיצה: "הנשמה רוצה קצת מנוחה/לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה." כותב אריק איינשטיין בשירו "פסק זמן", ושופך אור על כל מה ששגוי באופן בו אנו תופסים את מקומו של פסק הזמן בחיינו, באמצעות מילה אחת בלבד – "בשביל" – פסק הזמן הופך כעת לעוד אביזר רציונאלי ותועלתני מבית היוצר של הנאורות, הקדמה והקפיטליזם המתועש, כזה המאפשר לנו להרים לרגע את הראש מעל המים, לקחת נשימה עמוקה, ולצלול חזרה לתוך עשייה פעלתנית ששכר כזה או אחר בצידה.

קצת כמו כוס קפה, סיגריה, ארוחה, או להבדיל, סרט, הצגה או חופשה.

הפרטת הפנאי

בלעז, המצב אינו יותר טוב, Time Out הוא כבר מזמן מגזין הפנאי הגדול והנפוץ ביותר בעולם, וכל מטרופולין המכבד את עצמו אוחז במהדורה משלו. כך גם אנו יכולים להתעדכן מידי שבוע במכלול הפעילויות, התערוכות, ההצגות, הפתיחות, המופעים, המסעדות, ההקרנות, השווקים ועוד, שיוכלו למלא בעבורנו את פסק הזמן הנכפה עלינו מידי שבוע, ומשליך אותנו מן הלו"ז הקבוע והמוכר של עבודה/לימודים/משפחה אל תוך הריק האינסופי והמאיים של הפנאי.

בשנת 1882 כתב ניטשה בספרו המדע העליז: "המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה; הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה […] הנטייה לשמחה כבר מכונה "הצורך להנפש", והיא מתחילה להתבייש מפני עצמה. "זה רק למען הבריאות" – אומר אדם כשהוא נתפס בבילויו בחיק הטבע."

במאה ומשהו השנים שחלפו, המצב רק החמיר.

בשנת 2004 הגישה ח"כ לאה נס הצעה לקיצור שבוע העבודה בישראל. במסמך רקע שהכין בעבורה אגף המחקר והמידע של הכנסת נכתב בין השאר כי היה ויעבור חוק שכזה, "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי לבין מי שייאלצו להישאר בבית ביום זה".

הרי לנו המשוואה של העת החדשה. בצידה האחד "תרבות הפנאי", ובצידה השני "תרבות הצריכה". אמת, יהיה קשה שלא להודות כי מרביתנו אכן התרגלנו לצרוך את הפנאי שלנו במטבעות קשים וסחירים: חופשות, מסעדות, בתי קפה, מופעים, סרטים, סופי שבוע בצימרים קסומים – אולם לכך יש לשים שני סייגים חשובים.

ראשית, עלינו להבין כי הצורך הבלתי פוסק שלנו ב"פעילויות פנאי" שימלאו את הפנאי, הינו חלק בלתי נפרד מתהליך אינסטרומנטאלי העובר על החברה המערבית ככלל. הרעיון של ישיבה בחוסר מעש כמוהו כהודאה בכישלון פרויקט האדם, ואלמוני שיענה לשאלת פלוני "מה עשית בסופ"ש?" בתשובה "כלום", יזכה במקרה הטוב להרמת גבה. אחרי הכול חברו לשיחה הספיק לבקר בשתי תערוכות (אחת טובה ואחת פחות), מסיבה של מגזין נחשב, סיור מפלים בצפון, שתי ארוחות משפחתיות, לרוץ עשרה ק"מ בחוף הים, לבשל ולהרים משקולות.

שנית, נשתכחה מאיתנו מסורת עתיקת ימים של בטלה גמורה: The Idler הג'נטלמן הבריטי הרובץ על כיסא נדנה עם מקטרת ביד,The flâneur המשוטט הצרפתי בעל הפנאי (שרק לפני ימים ספורים חגגנו את הווייתו), החוקר את עירו ללא כל מטרה, ולאלה ניתן להוסיף משאר העמים את קוראי הספרים, המשחקים בפארקים ובגנים, הסועדים בביתם בחברת ידידים, המנמנמים, הבוהים בחלל האוויר, השוחים בים, הרוכבים בשבילים – פנאי אמיתי יכול להיות רק כזה הנעשה לשם ההנאה עצמה, וללא כל אמצעים.

כמו הפנאי, גם רעיון פסק הזמן עבר הפרטה ברוטאלית שהפשיטה אותו מכל תועלת אמיתית לאדם – נכון להיום הוא מזכיר בעיקר ניסיון לטפל במחלה כרונית באמצעות אקמול – שיכוך רגעי של כאב מתמשך בעל שורשים חזקים. עם זאת, ברצוני לטעון כי עדיין לא מאוחר מידי להצילו, כל שנדרש מאיתנו לעשות הוא לשחרר את הרעיון, פיזית ומנטלית, מהשלשלאות הכובלות אותו לאמצעים ומטרות. לא אנסה להמעיט מהקושי הכרוך בצעד שכזה, הוא בהחלט דורש אימון, והנה לכם תרגיל ראשון – בטלו את כל התוכניות שלכם לסוף השבוע הקרוב ונצלו אותו למנוחה מוחלטת ובטלה גמורה, אם הצלחתם, יש לנו תקווה.

time-breaker

Jacek Yerva: Time Breaker

 

מפסק זמן להפסקת זמן

שיקום מעמדו של פסק הזמן הנו רק צעד ראשון במהלך רחב יותר, הנדרש מאיתנו בדרך לריפוי המחלה עצמה, לה אני מבקש לקרוא בשלב זה – שיגרון זמן – מחלה הבאה לידי ביטוי בכאבים ונוקשות במפרקי הזמן כפי שהתרגלנו לחוות אותו, ואת הדיאגנוזה הטובה ביותר שלה סיפק אחד מהאחיינים שלי במהלך ארוחת החג האחרונה:

"למה מבוגרים אוהבים לדבר וילדים אוהבים לשחק?"

שאלה פשוטה שאוצרת בתוכה, לעניות דעתי, את קיצור תולדות הזמן, במובנו החווייתי ולא הפיזיקאלי כמובן – התרגלנו לחלק את חיינו למקטעי זמן שונים, חלקם ביולוגיים: ילדות, נערות, בגרות זקנה, ואחרים תרבותיים: עבודה, פנאי, משפחה – כל אחד ממקטעי הזמן מגיע עם קידוד אחר והוראות הפעלה שונות: חיים של שובבות ומשחק מתאימים לילדים אולם לא למבוגרים מיושבים בדעתם. דאגה, חמלה ונתינה הן תכונות ראויות בהיותך בין חברים ומשפחה, אך בעולם העסקים הן עלולות להביא לאובדנך.

פערים שכאלה יכולים להיות מוסברים גם בדרכים טבעיות – הולדה של צאצאים וטרדות פרנסה, למשל, מאלצות אותנו להיות "יותר רציניים", וגם בעלי חיים נוטים לוותר על "משחקיות" ככל שהם מתבגרים, אולם דומה בעיני שבחיי האדם המצב חורג ממגבלות הטבע, ומושתת מעיקרו על תפיסות תרבותיות אותן יש לאל ידינו לעקור, פשוט על ידי ביטול החלוקה למקטעים שונים, והחלה של תפיסה הוליסטית יותר על זמן החיים.

משחק, עבודה, הגשמה, נתינה, חמלה ומוסר, כל אלה יכולים להשתרג יחדיו לכלל מערך חיים שלם שאינו מבקש "להוות בעולם" למען דבר מה אחר (יהיה זה "קריירה", "הצלחה כלכלית", "כבוד" וכדומה), כי אם למען היותו שלו עצמו שלם, מסופק, מאושר ומאוחד עם הזולת בחוויה האנושית שגדולה מכל פרט בודד.

המבקש לאחד את זמני החיים השונים לכלל חוויה אנושית אחת, זקוק יותר מהכול לפסק זמן ארוך, מתמשך ומשמעותי. מי שיוצא ל"טיול הגדול" מיד לאחר שחרורו מהצבא, חי את אותה חלוקה זמן תרבותית לה הורגל מילדות – כעת הוא הזמן להתרחק מהכול ולהתנסות בכול, רגע לפני שחוזרים ומתחילים את החיים הבוגרים – לימודים, קריירה, חתונה ילדים.

אבל מי שייבחר לדלג על המוסכמה התרבותית, וייצא לטיול הגדול רק לאחר עשור של חיים במסלול הרשמי, יגלה כי השפעתו חורגת מרעיון החוויה הנקודתית, וכי לאחריו אין הוא מסוגל עוד לחזור לחלוקת הזמן בה הורגל, וכי כעת הוא מבקש להביא את מכלול חייו לכדי אחדות ומלאות – הוא מבקש לפתע את הפסקת הזמן.

"הפסקת זמן" ממושכת, בין אם לבד ובין אם בחיק חברים או משפחה, היא ככל הנראה הנסיוב המוצלח ביותר שבנמצא לרעלנים המתעקשים לקטוע את חיינו למקטעים מקטעים. אולם לאלה מאיתנו (כמוני) שאינם רואים פסק זמן משמעותי בעתידם הקרוב, אל ייאוש – ישנן דרכים רבות וטובות להימנע ממלכודת הנוקשות, ולהאט את קצב החיים עד לעצירה כמעט סופית, המביאה לאותה אחדות נשגבת של מקטעים (אולי מטרתה העליונה של תנועת ההאטה).

לא מדובר במשימה בלתי אפשרית, זה יכול וצריך להתחיל דווקא בהחלטות קטנות ויומיומיות, למשל, בהפגנה של אותה אחריות, חמלה ומוסר שאנו חשים כלפי הקרובים לנו גם בסביבת העבודה, או בקביעה עם עשרה חברים טובים משחק של "מחבואים תופסת" בגן הציבורי למרות שעברנו את גיל 40. בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים רק לשבור את המחיצות המנטליות המחלקות את חיינו, ו"להפסיק" את הזמן, בתור התחלה לפחות לכמה דקות בכול יום.

***

מקור לתמונה Jacek Yerva: Time Breaker

 

תגובות12

  • להגיב יוני 24, 2016

    אורלין

    ממש נהניתי לקרוא. מזדהה מאוד, בעיקר עם האחיין. אני שואלת את עצמי ואת בן זוגי באופן קבוע את השאלת המשחקיות..אולי בנוסחים שונים. אני מקווה להצליח להאט כל יום לפחותהמשחקי
    תודה על הכתיבה.

      

  • להגיב יוני 24, 2016

    לאה

    פוסט מקסים
    ולדעתי יש לנו "פסק זמן" ויש לנו אפשרות "לתרגל" ולהנות ממנו כל סוף שבוע וזה במסורת שלנו וזה יום שבת.
    ואין אני מתכוונת לצד ההלכתי דתי כי אם לצד החברתי תרבותי שמבין את מהות השבת והעצירה שיש בתוכו. מזמינה אותך לבוא לשמוע עוד קצת על הרעיון של מהות השבת בהיבט תרבותי, בשבוע הבא, פרטים בפרטי
    כיף להתחיל את סוף השבוע בהתבוננות מעוד זוית על פסק זמן שבת נפלאה

      

  • להגיב יוני 24, 2016

    ravitaldar

    רעיון נהדר לחזור למשחקי הילדות. אממש אותו בקרוב. אגב, לא הזכרת מדיטציה. דרך קלאסית לחוות את הכלום.

      

  • להגיב יוני 25, 2016

    מורנה

    הפוסט הזה פשוט נהדר,
    תזכורת טובה לעצמנו לבדוק מחדש את גבולות הזמן שלנו- מתי עובדים, מתי נחים, מתי יכולים להיות "ילדים" ומתי צריך להיות בוגרים רציניים לכאורה.

      

  • אריאל
    להגיב יוני 25, 2016

    אריאל

    אכן, כתוב יפה ומרתק. לגבי משחקי ילדות, עצם הבאת ילדים לעולם מאפשרת לך להמשיך לשחק את המשחקים. זהו יתרון של ההורות.
    נגינה בלהקת רוק – מעשה משובה ילדותי שאני ממשיך בו כי זה פשוט הכיף הבטלני הכי גדול שיש.
    לגבי הטיול הגדול – עד לא מזמן חשבתי שזה אכן חלק ממשחקי הזמן הכפויים של המבוגרים. כעת אני חושב שזו הדרך היחידה של צעירים בימינו לזכות למעט פנאי אמיתי שבו לא עושים כלום, למרות שגם הטיול הגדול עצמו הוא חלק ממסגרת… אני כמובן לא עשיתי את הטיול הגדול ואני ממליץ גם לאחרים לא לעשות אותו אלא לחיות חיים שיש בהם מקום לבטלה אמיתית

    טעות קטנה שמצאתי – פיזית ומטלית במקום מנטלית.

      

  • להגיב יוני 25, 2016

    ניר

    במובן מסוים הדתיים לא עושים בשבת דבר ובכך הם מבצעים את מה שהצעת. עם זאת אני מרחם על דתיים כי השבתות שלהם נראות משעממות.

      

  • להגיב יוני 29, 2016

    רינגו

    כתוב יפה, אבל אתה חוטא מעט לאמת באמירה כי "נשתכחה מאיתנו מסורת עתיקת ימים של בטלה גמורה". בעבר, הרוב המוחץ של האוכלוסיה היו עניים עד כאב ובילו את ימיהם בעבודת פרך מצאת החמה עד צאת הנשמה – בין אם בשדה, בפס היצור או במכרות.
    פנאי ובטלה כפי שאתה מתאר- הג'נטלמן האנגלי וכו' – היו נחלתם של בודדים שהיו בני מזל להיוולד למעמד הנכון. עושרם של אלה נבנה לרוב על בסיס של קולוניאליזם, עבדות וניצול מחפיר של עמים כבושים.
    קשה לי לראות בטיפוסים האלו שאתה מהלל כדוגמה חיובית להתנהלות אנושית.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב יוני 29, 2016

      עמית נויפלד

      מקבל את הבקורת, אבל שם לב שכתבתי מסורת עתיקה ולא טענתי לרגע שהיא הקיפה את כלל הציבור. נראה לי גם שכתבתי על הנושא הזה בעבר אבל אני לא מצליח להיזכר באיזה פוסט. אתה צודק בהחלט שבעבר הפנאי היה נחלת מעטים, אבל היום הוא כן מתאפשר לרבים יותר (גם אם לא לכולם ברמה אחידה), ועדיין אנחנו מעדיפים רוב הזמן להעסיק את עצמנו בפעילויות עד מעל האוזניים.

      לגבי שאלת היותם דוגמא חיובית להתנהלות אנושית, קשה לשפוט. הקביעה הכללית שהונם תמיד היה מבוסס על ניצול היא בעייתית – אני בטוח שפה ושם היו כמה בטלנים חיוביים, ואולי אפילו מרוששים.

        

  • להגיב יולי 1, 2016

    חושב בקול

    פסק זמן לא פחות טעים ממקופלת וודאי טוב מטורטית שהוא אחד מהחטיפים הפחות טעימים שיוצרו.

      

  • להגיב יולי 2, 2016

    נעמה

    מאמר מצוין שנגע בול בהתלבטויות שלי.

    כבר מזמן מחוברת לתנועת ההאטה ולאנשים שהפסיקו לקנות, אך הגדלתי לעשות לפני כשבועיים – בגיל 57 נפטרתי מהעבודה וסיימתי את הזוגיות שלי – בשניהם מתוך תחושה שהחלה בצורך בפסק זמן.
    מתחברת לצורך לבהות, לנוח, ולהפסיק לצרוך. (למעט דברים חיוניים כגון אוכל).

    לפני כמה חודשים התחלתי לציין במחברת את הימים שבהם לא קניתי כלום. כולל הפיתוי להזמין בלי לצאת מהבית דברים מסין….

    תודה על המאמר המאלף והמעורר מחשבה.

      

  • להגיב אוגוסט 14, 2016

    שיר

    עמית נויפלד, תודה רבה על המאמר.

    מזדהה עם חלוקת החיים ליחידות ברורות, מאחר ואני בדיוק באחת מהן.

    השתחררתי מקבע לפני כשנה, והדבר הראשון ששאלו אותי היה: "אז, דרום אמריקה?".
    גרוע מכך היה כשחבר של חברה קרובה, נפרד ממנה בטענה כי הוא "חייב לנסוע לטיול אחרי צבא, ורוצה להיות משוחרר בכל מובן".

    חשוב לי להבהיר, כי תפישה זו אינה בלעדית לבני גילי. גם מבוגרים ממני התפלאו לשמוע שאינני מתכננת טיול, ולא רואה צורך בבריחה.
    בתקופת שירות החובה שלי, שהיתה אינטנסיבית להחריד, אכן רציתי לברוח, לעשן, וכל מה שמתיימר לתת תחושה של פסק זמן. לאט לאט במהלך שירות הקבע שלי, אולם, נחשפתי לתכנים של האטה וכו' , אשר איפשרו לי להבין שהכל זמין ממש עכשיו.

    מניסיוני, פסק זמן אמיתי ניתן לקחת בכל רגע, ברגע שמתחילים בתהליך של השקטת הרעש והגברת המודעות להווה.
    עברתי תהליך נהדר, שמאפשר לי לגלות רבדים באישיות שלי ואף להמשיך ב-"משחקיות", תוך כדי היום-יום. כל זאת, ללא שום טיול מיוחד.

    דבר אחרון, אני רק רוצה להדגיש שאין סתירה בין לקיחת המסלול "הידוע" לבין האטה, לטעמי. כל עוד המסלול נלקח לאחר שיקול אמיתי ואישי של האדם, כל מסלול שיבחר הוא ראוי ויכול לאפשר בטלה.
    פשוט הצורך בפסק זמן רק כשכבר אפסו כוחותינו, הוא הוא הבעיה. אם אדם נוסע לטיול (או לחילופין, מתחתן/ מביא ילדים/ הכנס כאן פעולה מקובלת חברתית) מרצון לחוות עוד ולהנות מימיו, הרי זה מבורך.

    שוב תודה, ושבוע נהדר.

      

  • להגיב ספטמבר 9, 2016

    לירון יונה

    עמית, תודה רבה.
    אני נהנית מאוד לקרוא את הפוסטים שלך, עם התובנות הכה מדויקות, והכתיבה הרהוטה.
    אני מוצאת את הקריאה באתר שלך מעוררת פליאה והשראה.
    הרבה פעמים הפוסטים באתר שלך מצליחים לבטא בצורה מאוד מדויקת ומנומקת הרבה מאוד תהיות/מחשבות/תובנות שאני בעצמי מהרהרת ומתחבטת בהן, וכך הקריאה באתר שלך עוזרת לי להבין טוב יותר את עצמי.
    אני מלאת הערכה לפועלך.

      

השאירו תגובה