בשבח הבטלה / ברטראנד ראסל

כמו רוב בני דורי, חונכתי על ברכי האימרה "הבטלה היא אם כל חטאת". בהיותי ילד בעל מידות טובות האמנתי לכל מה שנאמר לי, ופיתחתי קוד מוסרי לפיו אני עובד קשה עד היום. אבל למרות שמצפוני הכתיב את מעשיי, דיעותי עברו מהפכה. אני חושב שיש יותר מדי עבודה בעולם, שנזק כביר נגרם בשל האמונה כי העבודה היא מידה טובה, ומה שצריך להטיף לו במדינות מתועשות מודרניות שונה בתכלית ממה שהוטף לו קודם. כולם מכירים את האנקדוטה על הנוסע לנאפולי שנתקל בדרכו בתריסר פושטי יד שרועים בשמש (זה היה לפני ימי מוסוליני), והציע לירה למי מהם העצל ביותר. אחד-עשר קפצו לקראת המטבע, אז הוא נתן אותו לזה שנותר. הנוסע היה בכיוון הנכון. אבל בארצות בהן אין אור שמש מזרח-תיכוני הבטלה יותר מסובכת, ותעמולה ציבורית רחבה תידרש כדי להחדיר אותה. אני מקווה שלאחר קריאת הדפים הבאים, ראשי "הנוער הצעיר" יתחילו במסע לשדל נערים צעירים וטובים לעשות שום דבר. אם כך יקרה, חיי אינם לשווא.

לפני שאמשיך בטיעוניי לעצלנות, אני חייב להיפטר מטיעון אחד שאיני יכול לקבל. כל אימת שאדם, אשר כבר יש לו מספיק על מנת לחיות, מציע לעסוק בעבודה מהסוג היום-יומי כמו הוראה בבית-ספר או קלדנות, נאמר לו או לה שפעולה כזו לוקחת את הלחם מפיותיהם של אנשים אחרים, ולכן היא מרושעת. אם הטיעון הזה היה תקף, כל מה שהיה נחוץ לכולנו זה להתבטל על מנת למלא את פינו לחם. מה שאנשים שאומרים דברים כגון אלו שוכחים, זה שאדם שמכניס לרוב מוציא, ובהוצאה הוא נותן תעסוקה. כל עוד האדם מוציא את הכנסתו, הוא שם את אותה כמות לחם בפיותיהם של אנשים על ידי ההוצאה, כמו שהוא לוקח מפיותיהם על ידי ההכנסה. הרשע האמיתי, מנקודת ראות זו, הוא החוסך. אם הוא פשוט שם את הכסף מתחת לבלטות, ברי שהוא לא נותן תעסוקה. במידה והוא משקיע את חסכונותיו המקרה פחות חד-משמעי, ושם עולים תרחישים אחרים.

אחד הדברים הנפוצים ביותר לעשות בחסכונות הוא להלוות אותם לאיזו ממשלה. לאור העובדה שחלק הארי של ההוצאה הציבורית שעושות רוב הממשלות המתורבתות הולך אל תשלומים על מלחמות קודמות או הכנה לקראת מלחמות עתידיות, אדם המלווה כספו לממשלה שם עצמו באותו המקום כמו בני הבליעל בשייקספיר השוכרים מרצחים. התוצאה הסופית של הרגליו הכלכליים של האדם היא חיזוק הכוחות המזויינים של המדינה לה הוא מלווה כספים. כמובן שהיה עדיף לו היה מוציא את הכסף, גם אם היה מבזבז אותו על שתייה והימורים.

ברם, יאמרו לי, המקרה הוא כבר שונה כאשר החסכונות מושקעים במפעלים תעשייתים. כשמפעל כזה מצליח, ומייצר משהו שימושי, ניתן להודות בכך. אולם לא ניתן להכחיש שבימינו רוב המפעלים נכשלים. המשמעות היא שכמות גדולה של שעות עבודה, אשר הייתה יכולה להיות מוקדשת לייצור משהו שאפשר היה להנות ממנו, נוצלה לייצור מכונות אשר, לאחר שנוצרו, שוכבות בחוסר מעש מבלי להועיל לאיש. אדם אשר משקיע את חסכונותיו בקונצרן מזיק לכן לאחרים כמו גם לעצמו. אילו היה מוציא את הכסף, נגיד, על מסיבות לחבריו, הם (אנו יכולים לקוות) היו נהנים, כמו גם האחרים עליהם הוציא את הכסף כגון הקצב, האופה, וספק האלכוהול. אבל אם היה מוציא אותו (בוא נאמר) על הנחת מסילות לחשמלית, במקום בו מתברר שחשמליות אינן רצויות, הוא הסיט כמות גדולה של עבודה לערוצים בהם אף אחד לא נהנה. אף על פי כן, כאשר הוא יורד מנכסיו עקב כשלון השקעתו, יראו בו קורבן לא מוצדק של הנסיבות, בעוד אותו פזרן עליז, שבזבז את כספו בצורה פילנטרופית, יבוזה כשוטה וקל-דעת.

כל זה זו רק ההקדמה. אני רוצה לומר, בכל הרצינות, שמידה רבה של נזק נגרמת בעולם המודרני עקב האמונה במוסריות העבודה, ושהדרך לאושר ולשגשוג נמצאת בהפחתה מאורגנת של העבודה.

ראשית: מה היא עבודה? לעבודה שני סוגים: הראשון, שינוי מצב חומר על או קרוב לפני האדמה יחסית לחומר אחר; והשני להורות לאנשים אחרים לעשות זאת. הראשון הוא בלתי נעים ושכרו מועט; השני נוח ושכרו גבוה. הסוג השני ניתן להרחבה אינסופית: אין רק את אלה שנותנים הוראות, אלא גם אלה שנותנים עיצות בדבר אילו הוראות צריך לתת. לרוב קורה שניתנות בו-זמנית שתי חוות דעת מנוגדות על ידי שני גופים מאורגנים של אנשים; לזה קוראים פוליטיקה. המיומנות הנדרשת לסוג זה של עבודה היא לא ידיעה של התחומים עליהם ניתנת חוות הדעת, אלה השליטה באמנות השכנוע באמצעות דיבור וכתיבה, כלומר תעמולה.

ברחבי אירופה, אך לא באמריקה, יש מעמד שלישי של אנשים, יותר מכובד משני מעמדות העובדים. אלו האנשים אשר, באמצעות בעלות על אדמות, מסוגלים לאלץ אחרים לשלם עבור הזכות להיות מורשים להתקיים ולעבוד. בעלי האדמות נמצאים במצב בטלה, ולכן ייתכן ומצופה ממני להלל אותם. לרוע המזל, בטלתם מתאפשרת רק בגלל תעשיית האחרים; אכן, שאיפתם לבטלה נוחה היא המקור ההיסטורי לכל בשורת העבודה. הדבר האחרון שהם אי פעם היו רוצים הוא שאחרים יעשו כדוגמאתם.

Pierre_Puvis_de_Chavannes,_1863,_Le_Travail,_Musée_de_Picardie

Le Travail (work) – Pierre Puvis de Chavannes

משחר התרבות ועד למהפכה התעשייתית האדם היה מסוגל, ככלל, לייצר בעזרת עבודה קשה קצת יותר ממה שהיה נחוץ לקיומו וקיום משפחתו, אם כי אשתו עבדה לפחות קשה כמוהו, וילדיו נתנו כתף בעבודה ברגע שבגרו מספיק. אותו עודף קטן מעל לצרכים הבסיסיים לא נותר אצל אלו שעבדו בשבילו, אלא הופקע על ידי לוחמים ואנשי דת. בזמן רעב לא היו עודפים; הלוחמים ואנשי הדת, למרות זאת, הצליחו לשריין את אותה הכמות כמו בעיתות רגילות, וכפועל יוצא מתו רבים מהעובדים ברעב. מנגנון זה נמשך ברוסיה עד ל-1917 (מאז חברי המפלגה הקומוניסטית החליפו את הלוחמים ואנשי הדת באחזקת זכות זו) ועדיין ממשיך במזרח; באנגליה, למרות המהפכה התעשייתית, הוא נשאר על כנו לאורך מלחמות נפוליאון, ועד ללפני מאה שנה, כשמעמד היצרנים עלה לכוח. באמריקה מנגנון זה הגיע לסופו עם המהפכה, חוץ מהדרום בו הוא נשאר בתוקף עד למלחמת האזרחים. מנגנון ששרד שנים רבות כל כך והגיע לסיומו רק לאחרונה השאיר באופן טבעי חותם עמוק על מחשבותיו ודיעותיו של העם. הרבה ממה שאנו לוקחים כמובן מאליו לגבי נחיצותה של העבודה נגזר מאותו מנגנון, ובהיותו קודם לתיעוש הוא אינו מותאם לעולם המודרני. טכניקות מודרניות מאפשרות לזמן הפנאי להפוך, עם סייגים, משמור למעמד קטן נשגב מעם, לזכות החלוקה בצורה שווה בקרב הקהילה. מוסר העבודה הוא מוסר העבדים, ולעולם המודרני אין כל צורך בעבדים.

מובן שבקהילות הפרימיטיביות, האיכרים, לו הונחו לנפשם, לא היו מוותרים על העודף הזעום עליו התקיימו הלוחמים ואנשי הדת, אלא היו מייצרים פחות או צורכים יותר. תחילה, היה זה כוח גרידא שהכריח אותם לייצר ולוותר על העודף. אולם בהדרגה נמצא שאפשר לגרום לרבים מהם לקבל מודל בו זוהי חובתם לעבוד קשה, אף על פי שחלק מעבודתם הופנה לתמוך בבטלתם של אחרים. באופן זה נדרשה פחות כפייה, והוצאות הממשלה קטנו. עד עצם היום הזה, 99 אחוז מהשכירים בבריטניה היו מזדעזעים בכנות לשמע ההצעה שהכנסתו של המלך לא תעלה על זו של האדם העובד. רעיון החובה, בראייה הסטורית, הוא כלי בידי מחזיקי השררה לגרום לאחרים לחיות למען האינטרסים של אדוניהם ולא שלהם. כמובן שבעלי השררה מסווים עובדה זו מעצמם בכך שהם מצליחים להאמין שהאינטרסים שלהם זהים לאלו של האנושות בכללותה. לעיתים זוהי האמת, האתונאים בעלי העבדים, לדוגמא, העבירו חלק מהפנאי שלהם ביצירת תרומה נצחית לציביליזציה, שלא הייתה מתאפשרת תחת מערכת כלכלית הוגנת. פנאי הוא הכרחי לציביליזציה, ובזמנים הקדומים פנאי למעטים התאפשר רק על חשבון עול הרבים. אך לעול זה היה ערך לא משום שעבודה היא טובה, אלא משום שפנאי הוא טוב. ובעזרת טכניקות מודרניות מתאפשר לחלק את הפנאי באופן הוגן מבלי לפגוע בציביליזציה.

הטכניקה המודרנית מאפשרת להפחית מאוד את כמות העבודה הנחוצה על מנת להבטיח את צרכי החיים הבסיסיים של כולם. זה נגלה באופן ברור בזמן המלחמה. בזמן ההוא כל הגברים בכוחות המזויינים, כל הגברים והנשים במערך יצירת התחמושת, כל הגברים והנשים שהועסקו בריגול, תעמולת מלחמה, או משרדי ממשלה הקשורים במלחמה, היו תלושים מכל העיסוקים היצרניים. אף על פי כן, רמת הבריאות הכללית בקרב השכירים הלא-מיומנים בצד בעלות הברית הייתה גבוהה ממה שהייתה לפני או מאז. חשיבות עובדה זו הוסתרה בעזרת חשבונאות: הלוואות יצרו מראית-עין שהעתיד מזין את ההווה. אבל זה, כמובן, בלתי-אפשרי; אדם לא יכול לאכול כיכר לחם שאינה קיימת עדיין. המלחמה הדגימה באופן נחרץ שבעזרת ארגון מדעי של הייצור, ניתן להחזיק אוכלוסיות מודרניות בנוחות סבירה על חלק קטן מכושר העבודה של העולם המודרני. אם, בסיומה של המלחמה, אותו ארגון מדעי שנוצר כדי לשחרר אנשים ללחימה וייצור תחמושת היה נותר על כנו, ושעות העבודה היו מקוצצות לארבע, הכל היה כשורה. במקום זאת התוהו ובוהו הקודם הושם על כנו מחדש, אלו שעבודתם הייתה בדרישה אולצו לעבוד שעות ארוכות, והשאר נותרו לרעוב או להיות מובטלים. מדוע? מפני שעבודה היא חובה, ואדם לא צריך לקבל תשלום באופן יחסי למה שייצר, אלא באופן יחסי למידתו הטובה כפי שמדגימה נמרצותו.

זהו חוק המוסר של מדינת עבדים, המופעל בנסיבות שונות לחלוטין מאלו תחתן נוצר. אין פלא שהתוצאה הרת אסון. הבה נבחן דוגמא. נניח שבזמן נתון מספר מסוים של אנשים מועסק ביצירת סיכות. הם מייצרים את כל כמות הסיכות הנחוצה בעולם תוך עבודה של (נגיד) שמונה שעות ביום. מישהו בא עם המצאה המאפשרת לאותה כמות אנשים לייצר כמות כפולה של סיכות. אבל העולם לא צריך כמות כפולה של סיכות: הסיכות כבר כל-כך זולות שהורדת המחיר לא תגרום לקניית עוד. בעולם הגיוני, כל מי שהיה קשור לייצור סיכות היה יורד לארבע שעות עבודה במקום שמונה, וכל השאר היה כמקודם. אבל בעולם האמיתי זה היה נחשב לפוגע במורל. האנשים עדיין עובדים שמונה שעות, יש יותר מדי סיכות, חלק מהמעסיקים פושטים את הרגל, וחצי מהאנשים שעסקו קודם בייצור סיכות נזרקים ממעגל העבודה. בסופו של דבר יש את אותה כמות פנאי כמו בתרחיש הראשון, אבל חצי מהאנשים לגמרי מובטלים בעוד שחצי עדיין עובדים יותר מדי. בצורה זו מובטח שהפנאי הכפוי יגרום לסבל כללי מאשר למקור אושר אוניברסאלי. האם ניתן לתאר משהו יותר לא שפוי?

1280px-A_Sunday_on_La_Grande_Jatte,_Georges_Seurat,_1884

A Sunday Afternoon on the Island of La Grande Jatte – Georges Seurat

הרעיון שצורך לו לעני בפנאי היה מאז ומתמיד מזעזע לעשירים. באנגליה, בתחילת המאה התשע-עשרה, יום העבודה הרגיל היה בן חמש-עשרה שעות; ילדים עבדו לעיתים מספר זה של שעות, ולרוב עבדו שתים-עשרה שעות ביום. כשחטטנים דוחפי-אף רמזו שאולי אלו שעות טיפה ארוכות, נאמר להם שעבודה שומרת על המבוגרים משתייה, ועל הילדים ממעשים רעים. בילדותי, זמן קצר לאחר שמעמד העובדים העירוניים זכה בבחירות, חגים ציבוריים מסויימים הוכרזו בחוק למרבית התרעומת של המעמדות העליונים. אני זוכר ששמעתי דוכסית זקנה אומרת: "מה לעניים ולחגים? הם צריכים לעבוד." אנשים היום ישירים פחות, אבל היחס נשאר, והוא המקור להרבה מהמרקחה הכלכלית שלנו.

הבה, לרגע, נבחן את מוסר העבודה בצורה ישרה, בלי דיעות קדומות. כל אדם, מתוך כורח, צורך במהלך חייו כמות מסוימת של תוצר העבודה האנושית. בהנחה, כפי שניתן, שעבודה היא באופן כללי לא נעימה, הרי שזה לא הוגן שאדם יצרוך יותר ממה שהוא מייצר. כמובן שהוא רשאי לספק שירותים במקום מוצרים, כמו איש הרפואה לדוגמא; אבל עליו לתת משהו בתמורה לאוכל וללינה שהוא מקבל. במידה זו חייבים להודות בחובת העבודה, אבל רק במידה זו.

לא אשתהה על העובדה שבכל החברות המודרניות מחוץ לברה"מ, הרבה אנשים משתמטים אפילו ממינימום זה של עבודה, כדוגמת כל אלה היורשים כסף וכל אלו המתחתנים עם כסף. אני לא חושב שעצם זה שמתאפשר לאנשים אלו להתבטל מזיק כמו העובדה ששכירים נדרשים לעבוד שעות נוספות או לרעוב.

אם השכיר הטיפוסי היה עובד ארבע שעות ביום היה מספיק לכולם, ולא הייתה אבטלה – בהנחת היקף מתון של ארגון הגיוני. רעיון זה מזעזע את האמידים, כיוון שהם משוכנעים שהעניים לא ידעו מה לעשות בכל-כך הרבה פנאי. באמריקה, לעיתים קרובות, אנשים עובדים שעות ארוכות למרות שהם כבר אמידים; אנשים כגון אלו, באופן טבעי, מתרעמים על הרעיון של פנאי לשכירים, חוץ מאשר כעונש האיום של האבטלה; למעשה הם לא רוצים פנאי אפילו לבניהם. למרבה הפלא, בעוד הם שואפים שבניהם יעבדו קשה כך שלא יוותר להם זמן לרכוש תרבות, לא מפריע להם שנשותיהם ובנותיהם לא עובדות כלל. ההערצה היהירה של חוסר התועלת אשר, בחברה אריסטוקרטית, משותפת לשני המינים, מוגבלת לנשים בלבד בשלטון העשירים; מה שלא עושה אותה הגיונית יותר.

שימוש משכיל בפנאי, יש להודות, הוא פועל יוצא של תרבות וחינוך. אדם אשר עבד שעות ארוכות כל חייו ישתעמם אם בבת-אחת יהיה בבטלה. אבל בלי כמות נכבדת של פנאי האדם מורחק מהרבה מהדברים הטובים ביותר. כבר אין כל סיבה בגינה על חלק הארי של האוכלוסיה לסבול מנישול זה; רק סגפנות אווילית, לרוב מקורה אחר, גורמת לנו להמשיך ולהתעקש על עבודה בהיקף מוגזם, עתה כשהצורך כבר אינו קיים.

במערך העקרונות המנחים את ממשלת ברה"מ, אף שרובו שונה מהותית מההוראה המערבית המסורתית, יש מספר דברים משותפים. היחס של המעמדות השולטים בנושא כבוד העבודה, הוא כמעט זהה לחלוטין למה שהמעמדות השולטים בעולם תמיד הטיפו לו ונקרא "עני מהוגן." נמרצות, פיכחון, נכונות לעבוד שעות ארוכות לתועלת רחוקה, אפילו ציות לסמכות, כולם הופיעו מחדש; יותר מכך השררה עדיין מייצגת את רצונו של שולט היקום אשר, אומנם, נקרא עתה בשם חדש, חומרניות פולמוסית.

ניצחון מעמד הפועלים ברוסיה חולק קווי דמיון עם נצחון הפמיניסטיות במדינות אחרות. במשך דורות גברים הכירו בטוהר העליון של הנשים, וניחמו את הנשים בשל נחיתותן על ידי הקביעה שטוהר נחשק יותר משררה. בסופו של דבר הפמיניסטיות החליטו שיהיה להן את שניהם, כי החלוצות שבינן האמינו לכל מה שאמרו להן הגברים בדבר נחשקות הטוהר, אך לא למה שאמרו להן בדבר חוסר התועלת בכוח פוליטי. הדבר דומה למה שקרה ברוסיה בקשר לעבודת כפיים. לאורך הדורות העשירים ועושי דברם כתבו בשבח ה"עמל המהוגן", היללו את החיים הפשוטים, נשבעו אמונים לדת המטיפה שלעניים יש סיכוי רב הרבה יותר להגיע לגן-עדן מאשר לעשירים, ובאופן כללי ניסו לגרום למעמד עובדי הכפיים להאמין שיש איזו אצילות מיוחדת בשינוי מצבו של חומר בחלל, בדיוק כמו שגברים ניסו לגרום לנשים להאמין שהן שואבות איזו אצילות מיוחדת משיעבודן המיני. ברוסיה, כל ההטפה הזאת בדבר המצויינות בעבודת כפיים נלקחה ברצינות, וכתוצאה עובד הכפיים מקבל שם יותר כבוד מכל אחד אחר. במהותן אלו אותן קריאות שעברו תחייה מחודשת, אבל לא למטרות הישנות אלא לצרכי גיוס עובדים מסורים למטלות מיוחדות. עבודת כפיים היא האידיאל המונף לעיני הצעירים, והיא הבסיס לכל הוראת אמות המידה.

לעת עתה, ייתכן, הכל לטובה. מדינה גדולה, עשירה באוצרות טבע, ממתינה לפיתוח, וצריכה להתפתח עם אשראי מועט מאוד. בנסיבות כאלה עבודה קשה היא הכרחית, וסביר להניח שתביא לתמורה גדולה. אבל מה יקרה בנקודה בה לכולם יכול להיות נוח מבלי לעבוד שעות ארוכות?

במערב יש לנו מספר דרכים להתמודד עם הבעיה הזו. אין לנו שום נטייה לצדק כלכלי, אז חלק גדול מהתוצר הכולל הולך לידי מיעוט באוכלוסיה, רובם כלל לא עובדים. בשל היעדר כל בקרה מרכזית על הייצור, אנו מייצרים ערב רב של דברים בלתי נחוצים. אנו מחזיקים חלק גדול מהאוכלוסיה בבטלה, כי אנו יכולים לוותר על עמלם על ידי אילוץ השאר לעבוד יתר על המידה. כשכל השיטות הללו מתגלות כלא-מספקות, אנו יוצאים למלחמה; גורמים למספר אנשים לייצר חומרי נפץ, ולמספר אנשים להפעיל אותם, כמו ילדים שגילו זיקוקי די-נור. על ידי שילוב של כל הכלים הללו אנו מצליחים, אומנם בקושי, להחזיק בחיים את הרעיון שמנה גדושה של עבודה קשה חייבת להיות מנת חלקו של האדם הממוצע.

ברוסיה, מפאת צדק כלכלי רב יותר ושליטה מרכזית על הייצור, הבעיה חייבת להיפתר באופן שונה. הפתרון הרציונלי הוא, ברגע שהצרכים והרווחה הבסיסית יהיו מנת חלקם של כולם, להפחית את שעות העבודה בהדרגה, תוך שמירת האפשרות להחלטה במשאל עם, בכל שלב, האם להעדיף יותר פנאי או יותר תוצרת. אולם, לאחר שהטיפו לערך העליון שבעבודה הקשה, בעייתי לראות את הרשויות פונות לגן-עדן העשיר בפנאי ודל בעבודה. נראה הרבה יותר סביר שימשיכו לבוא בתחבולות חדשות, ולפיהן יש להקריב את הפנאי עכשיו לטובת יצרנות עתידית. קראתי לאחרונה על תוכנית מתוחכמת שהועלתה על ידי מהנדסים רוסיים, לחמם את הים הלבן והחופים הצפוניים של סיביר על ידי הקמת סכר לאורך ים קארה. פרוייקט ראוי להערצה, אבל צפוי לדחות בדור את חיי הנוחות של מעמד הפועלים, בזמן שההגינות בעמל תוצג בינות שדות הקרח וסופות השלגים של האוקיינוס הארקטי. דבר מסוג זה, אם יקרה, יהיה תוצאה של התייחסות למידה הטובה בעבודה הקשה כמטרה בפני עצמה, במקום ככלי להשגת מצב בו היא כבר לא נחוצה.

האמת היא שהזזת חומר הנה להנה, בעוד שבמידה מסוימת נחוצה לקיומנו, היא בהדגשה לא אחת מהמטרות של חיי האדם. אילו כן הייתה, עלינו היה לראות כל פועל שחור כנעלה על שייקספיר. הוטענו בעניין זה מפאת שני צרכים. אחד הוא הצורך לשמור שהעניים יהיו מרוצים, מה שהוביל את העשירים, במשך אלפי שנים, להטיף למהוגנות שבעבודה, תוך שהם דואגים בעצמם להישאר לא-מהוגנים במובן זה. השני הוא הההנאה החדשה מהמנגנון, המביאה אותנו להתענג על השינויים המתוחכמים להדהים שאנו יכולים ליצור על פני האדמה. אף אחד ממניעים אלו אינו נראה מצודד לפועל במציאות. אם תשאל אותו מה הוא חושב לדבר הטוב ביותר בחייו, לא סביר שיענה "אני נהנה מעבודת כפיים משום שהיא גורמת לי להרגיש שאני ממלא אחר משימתו האצילית ביותר של האדם, ומשום שאני אוהב לחשוב כמה האדם יכול לשנות את פני עולמו. זה נכון שהגוף שלי דורש מנוחה לפרקים, שאני נאלץ לתת כמיטב יכולתי, אבל אף פעם אני לא מאושר כמו עם עלות השחר עת אני יכול לחזור על העמל שהוא מקור סיפוקי." מעולם לא שמעתי פועלים אומרים משהו מסוג זה. הם רואים בעבודה את מה שצריך לראות בעבודה, מקור הכנסה, ואלו שעות הפנאי מהן הם שואבים את מעט האושר אותו הם חווים.

1280px-Pieter_Bruegel_The_Peasant_Dance

Pieter Bruegel the Elder – The Peasant Dance

ייטען כי, בעוד שמעט פנאי הוא נעים, אנשים לא ידעו כיצד למלא ימיהם אילו היו עובדים רק ארבע שעות מתוך עשרים וארבע. באותה המידה שזה נכון בעולם המודרני, זהו אות גנאי לתרבות שלנו; זה לא היה המצב בזמנים קודמים. לפנים היה מקום לעליזות והשתובבות שבמובן מסוים דוכאו על מזבח היעילות. האדם המודרני מחזיק בדיעה שכל דבר צריך להיעשות למען תכלית כלשהי, לעולם לא לשם עצמו בלבד. אנשים כבדי ראש, כדוגמא, מגנים בהתמדה את ההרגל לבקר בקולנוע, ואומרים לנו שזה גורר את הצעירים לפשיעה. אבל כל העבודה שהולכת ליצירת הסרטים היא מכובדת, מכיוון שזו עבודה, ובגלל שהיא מביאה רווח כספי. הרעיון שפעילויות רצויות הן אלה שמביאות רווח הופך הכל על ראשו. הקצב שמספק לך את הבשר והאופה שמספק לך את הלחם ראויים לשבח, כי הם מרוויחים כסף; אבל כאשר אתה נהנה מאותו האוכל שסופק לך על ידם, אתה פשוט קל דעת, אלא אם אתה אוכל רק על מנת לאזור כוח לעבודה. באופן כללי מוחזק שקבלת כסף זה טוב, והוצאת כסף זה רע. אך כיוון שמדובר על שני צדדים של אותה עסקה, זה מגוחך; באותה מידה ניתן לטעון שמפתחות הם טובים, אבל חורי המנעול רעים. כל מעלה שהיא בייצור טובין חייבת להיגזר במלואה מהתועלת המתקבלת בשימוש בהם. הפרט בחברתנו עובד למען הרווח, אבל התכלית החברתית לעבודתו נמצאת בצריכת מה שהוא מייצר. הנתק בין הפרט לבין התכלית החברתית של הייצור הוא זה שמקשה על האנשים לחשוב בצלילות בעולם בו עשיית רווח היא התמריץ לעשייה. אנו חושבים יותר מדי על ייצור, ופחות מדי על צריכה. תוצאה אחת היא שאנו מייחסים חשיבות קטנה מדי להנאה ולאושר פשוט, ושאנו לא בוחנים תוצרת על פי ההנאה שהיא מסבה לצרכן.

כאשר אני מציע ששעות העבודה תופחתנה לארבע, אני לא מתכוון לרמוז שכל הזמן הנותר יועבר בקלילות דעת. אני רוצה לומר שעל ארבע שעות עבודה ליום לזכות את האדם בצרכים וברווחה בסיסיים בחיים, וששאר זמנו יהיה שלו לעשות בו ככל העולה על רוחו.

חלק בלתי נפרד מכל מערכת חברתית כזו הוא שהחינוך יעמיק יותר מהמקובל היום, ויכלול כחלק מיעדיו הקניית מאוויים שיאפשרו לאדם לנצל את זמנו בתבונה. אני לא חושב בעיקר על דברים העלולים להיחשב כ"מורמים מעם". ריקודי איכרים גוועו מחוץ לאיזורים כפריים מרוחקים, אבל הדחפים שהניבו אותם וודאי נמצאים עדיין בטבע האנושי. דרכי הבילוי של האוכלוסיות העירוניות הפכו להיות בעיקר פסיביים: ראיית סרטים, צפייה במשחקי כדורגל, האזנה לרדיו וכיוצא בזה. זהו פועל יוצא של העובדה שאנרגיות הפעילות שלהם מנוצלות לחלוטין בעבודה; אם היה להם יותר פנאי, שוב היו נהנים משעשועים בהם הם לוקחים חלק פעיל.

בעבר היה מעמד פנאי קטן, ומעמד עבודה גדול. מעמד הפנאי נהנה מיתרונות משוללי כל בסיס של צדק חברתי; באופן בלתי נמנע זה עשה אותו לדורסני, הגביל את אהדתו, וגרם לו להמציא תיאוריות המצדיקות את זכויות היתר שלו. נתונים אלו הפחיתו בצורה משמעותי ממצוינותו, אבל למרות חיסרון זה הוא תרם כמעט את כל מה שאנו מכנים תרבות. הוא טיפח את האמנויות וגילה את המדעים; הוא כתב את הספרים, המציא את הפילוסופיות, ועידן יחסים חברתיים. אפילו שחרור הנדכאים לרוב הגיע מלמעלה. ללא מעמד הפנאי, המין האנושי לא היה מתעלה מעל לברבריות.

השיטה בה מעמד הפנאי עובר בירושה, לעומת זאת, היא נפסדת בצורה יוצאת מן הכלל. אף אחד מחברי המעמד לא חונך להיות חרוץ, והמעמד בכללותו לא היה נבון במיוחד. המעמד עשוי היה להפיק דרווין אחד, אבל כנגדו היה מציב עשרות אלפים של בעלי אחוזות שלא למדו מעולם משהו חכם יותר מציד שועלים וענישת ציידים לא חוקיים. בימינו האוניברסיטאות אמורות להניב, באופן יותר שיטתי, את מה שהניב מעמד הפנאי במקרה וכתוצר לוואי. זהו שיפור גדול, אבל יש בו כמה מגרעות. חיים אוניברסיטאים הם כה שונים מהחיים בעולם הגדול כדי כך שאנשים שחיו בסביבה אקדמית נוטים להיות לא מודעים לעיסוקים והבעיות של גברים ונשים רגילים; יתר על כן, צורות ההתבטאות שלהם מונעות מדיעותיהם את ההשפעה הראויה להן על הציבור. מגרעת נוספת היא שהלימודים באוניברסיטה הם מאורגנים, ואדם ההוגה תחום מחקר מקורי צפוי שיניאו אותו מכך. מוסדות אקדמיים, אם כן, שימושיים ככל שיהיו, הם לא שומרים נאותים על האינטרסים של הציביליזציה בעולם בו כל מי שמחוץ לכתליהם טרוד מכדי לרדוף עיסוקים שאינם תועלתניים.

1280px-Pieter_Bruegel_the_Elder_-_Children’s_Games_-_Google_Art_Project

Pieter Bruegel the Elder – Children’s Games

בעולם בו לא נכפה על אף אחד לעבוד יותר מארבע שעות ביום, כל אדם הניחן בסקרנות מדעית יהיה מסוגל להתמסר לה, ולכל צייר יתאפשר לצייר בלי לרעוב, ולא משנה עד כמה תמונותיו משובחות. סופרים צעירים לא יידרשו למשוך תשומת לב לעצמם בעזרת ספרות-זולה צעקנית במטרה לרכוש את העצמאות הכלכלית הנדרשת ליצירות המונומנטליות, עבורן, כאשר עיתותיהן תגיענה לבסוף, לא ישארו להם החשק והיכולת. אנשים אשר תוך דרכם המקצועית פיתחו עניין בפן מסוים של הכלכלה או הממשל, יוכלו לפתח את רעיונותיהם ללא הניכור האקדמי הגורם לעבודות הכלכלנים מהאוניברסיטה להיראות מנותקות מהמציאות לעיתים כה קרובות. לרופאים יהיה את הזמן ללמוד על התקדמות הרפואה, מורים לא ייצאו מכליהם בניסיון להורות באמצעות שיטות שגרתיות דברים שלמדו בילדותם, אשר עלולים היו, בזמן שחלף, להתברר כלא נכונים.

מעל לכל, ישררו אושר ושמחת חיים במקום עצבים מרוטים, תשישות, והפרעות עיכול. העבודה שתידרש תספיק לעשיית הפנאי מהנה, מבלי להביא לאפיסת כוחות. הואיל והאנשים לא יהיו עייפים בזמנם הפנוי, הם לא יבקשו רק שעשועים פסיביים ותפלים. סביר שלפחות אחוז אחד יקדיש את הזמן מחוץ לעבודה המקצועית בעיסוקים בעלי חשיבות ציבורית, ומכיוון שהם לא יהיו תלויים בעיסוקים אלו לפרנסתם, מקוריותם תהיה חסרת גבולות, ולא יהיה כל צורך לציית לסטנדרטים שנקבעו בידי ברי סמכא באים בימים. אבל לא רק במקרים יוצאים דופן כאלו יבואו לידי ביטוי יתרונות הפנאי. גברים ונשים רגילים, בתינתן האפשרות לחיים מאושרים, יהיו יותר חביבים, פחות רודפים, פחות נוטים להתייחס לאחר בחשדנות. החשק למלחמה יאבד, בחלקו בשל סיבה זאת, ובחלקו בגלל שהיא טומנת בחובה עבודה קשה לכולם. מזג נוח הוא זה, מכל המידות המוסריות, שנחוץ לעולם יותר מכל, ומזג נוח הוא תולדה של נינוחות וביטחון, לא של מאבק מתיש. שיטות ייצור מודרניות מאפשרות נינוחות וביטחון לכל; אנו בחרנו, במקום זאת, שחלק יעבדו יתר על המידה וחלק יגוועו ברעב. עד כה המשכנו להיות פעלתניים כמו בזמנים בהם לא היו מכונות; נהגנו כאווילים, אבל אין כל סיבה להמשיך באיוולת לנצח.

____

המאמר In Praise of Idleness תורגם לעברית על ידי יניב חמו, והופיע לראשונה באתר האישי שלו.

____

תגובות6

  • להגיב ינואר 28, 2016

    מידן

    בסופו של דבר, כמו שברטנאנד ראסל הבין את זה כבר מזמן, אחד הגורמים המרכזיים לשעבוד המודרני הוא בעלות על קרקע. מדינות הלאום נוצרו על ידי קואליציות של עשירים שמחוקקות "חוקים" ויוצרות "תרבות" שמשמרת את העושר שלהם על חשבון המעמדות חסרי הקרקע וחסרי הנכסים, ועל הדרך משכנעים את כולם בחובתם "המוסרית" לעשות כך.
    זה נכון לבריטניה של ראסל מתחילת המאה העשרים, ולישראל שלנו בשנת 2016..
    הפתרון לשעבוד מתחיל בשחרור מתלות בקרקע – או למי שיכול – בבעלות על קרקע 🙂

      

  • להגיב ינואר 28, 2016

    אסתי

    הרצל בחזון שכתב בספרון שלו "מדינת היהודים" ראה בעיני רוחו 7 שעות עבודה ביום. הוא הציע למדינה דגל לבן בעל 7 כוכבי זהב המסמלים זאת. זה אחד הדברים הרבים בחזונו שחבל שלא התממשו (אם כי 4 שעות ביום עדיפות כמובן על 7).

    אין במאמר התייחסות להשפעת העבודה שלנו על כדור הארץ. עודף העבודה שלנו גורם להרבה הרס, ולתרבות הצריכה ההרסנית. היה עדיף להזיז פחות חומרים ממקומם, ולתת לכדור הארץ לעשות את עבודתו בלי להפריע לו כל-כך הרבה. זה היה מאפשר לנו האנשים, ולשאר העולם, להיות יותר בריאים, ובעיקר להמשיך לחיות. שיא האיוולת שלנו היא שבפעילות-היתר שלנו אנחנו כורתים במהירות את הענף עליו אנחנו יושבים.

      

    • להגיב פברואר 1, 2016

      Itzik

      מדיוק!

        

      • להגיב פברואר 1, 2016

        Itzik

        מדויק*

          

  • להגיב ינואר 28, 2016

    תחכמוני

    רעיון הבטלה נראה קסום כשמסתכלים על סדנאות היזע של ראשית המאה העשרים. אבל במבט חמש שנים קדימה מהיום, על רובוטים 'חכמים' שיוכנסו לכל מקום ולמעשה יוציאו את בני האדם מרוב המקומות, אידיאולוגיית הבטלה עלולה להיות שימושית בדיוק בשביל הפוסט-הומניזם. פרסומות כמו "שאני אנקה? יש איי-רובוט!" הן בדיוק הדרך לגרום להמונים להתפתות לעסקאות אבולוציוניות שיובל נח הררי מזהיר מפניהן, ובצדק.
    למי שיוחלפו בידי רובוטים והיו למובטלים לא צפויים חיי רווחה, והטענות על החלפת הכלכלה הקיימת היום באחרת הן פשוט שקר. אנו רואים שהכלכלה וההון בעידן הדיגיטלי הולכים ומתרכזים בידים מצומצמות יותר ויותר, ובעלי ההון ממש לא נהיים נדיבים יותר.
    מי שיוחלף בידי רובוטים דמויי-אדם וישאר מובטל יצטרך למכור את דירתו ולבסוף יכלה את ממונו, ולבסוף לא ברור מה יהיה במציאות כזו מלבד מלחמת אזרחים, או שהמובטלים הללו יאלצו 'להשתדרג' לסייבורג בשביל לצאת למשימות בחלל או מתחת למים. זה יהיה ה'אקזיט' האדיר של בעלי ההון בעידן הפוסט-הומני. ולגבי הנאיבים שחשבו שבטלה זה סבבה, המצב החדש שהם יקלעו אליו לא יהיה השתעבדות ואובדן אנושיות?
    הקיצור, כנראה שפעלתנות בסיסית ובריאה, ללא השתעבדות מוגזמת לעבודה או בטלה מוגזמת, היא המפתח לאושר. בטלה כערך היא רעיון מפוקפק למדי, ובעידן הזה היא רעיון שהוא אפילו מסוכן.

      

  • להגיב פברואר 4, 2016

    שירה

    אני אוהבת אותו מאוד. כשהייתי בת 23 קראתי ספר שלו שנקרא "כיבוש האושר" ומאוד אהבתי ולמדתי ממנו.

      

השאירו תגובה