קיצור תולדות הזמן – פרק חמישי – זמן משפחתי

שעת ערב מוקדמת, אני מטייל עם התינוק בן השנה וקצת שלי בעגלה ונהנה מהאוויר הנעים שמתחיל להחליף את הכבשן הבלתי נסבל שאנחנו קוראים לו קיץ. אני מניח לזרם התודעה לשטוף את מוחי כשמבלי משים אני שולף את הטלפון הנייד מהכיס האחורי ומתחיל להחליק את האצבע לכל עבר, בודק מה שיתפו ה"חברים" שלי ברשתות החברתיות, כאילו היו חיי תלויים בכך. הנה עוד חתול שלא מוכן שילטפו אותו, הנה תינוק ורדרד שפרץ הרגע לאוויר העולם, מונח על חזה של אמו מולידתו הנפוחה מגאווה ומאפידורל, סטטוס פוליטי שנון ועוקצני, מישהו מפנה דירת חדר בין חברים, מישהו אחר התחתן וחברת הייטק ברעננה מחפשת עורך תוכן. הדרישות- חמש שנות ניסיון, אנגלית כשפת אם, תואר שלישי בספרות השוואתית וקשר מוכח למתיישבי המייפלאוור.

איך הגעתי לכאן? למה בעצם הוצאתי את הטלפון מהכיס? תכננתי להתקשר למישהו? רציתי לדעת מה השעה? אין לי שמץ של מושג. מה שאני יודע, זה שבמשך עשרים הדקות האחרונות בהיתי במסך המרצד של הטלפון שלי במקום להתייחס לתינוק שלי. נכון, הוא בעגלה והוא לא רואה אותי ונראה שהוא בכלל ישן, אבל עדיין.

אני מרים את הראש ורואה מולי בחורה נחמדה למראה שמטיילת עם התינוק שלה, גם הוא בעגלה, אבל היא? היא אי שם בטלפון, מנהלת שיחת חולין ערה. אין שום דבר בהול בקול שלה, אז אני יכול לצאת מנקודת הנחה שהשיחה לא הייתה דחופה במיוחד. לצדנו, בבית הקפה השכונתי, יושבת משפחה נורמטיבית ונהנית מארוחה קלה בצוותא. אבא, אימא, ילד, ילדה וקוקר ספניאל קטן, או שאולי זה קינג צ'ארלס, לפי צו האופנה העכשווי. האבא והאימא שקועים שניהם בטלפונים הניידים שלהם, מעדכנים סטטוסים בפייסבוק ומסתמסים בקבוצות הוואטסאפ השונות תוך שהם מגחכים לעצמם מדי פעם, הילד והילדה משחקים כל אחד באייפד משלו, ורק הכלב המסכן (כן, מקרוב אפשר לראות שזה קינג צ'ארלס אופנתי, אלא מה) נאלץ להתמודד עם העולם האמיתי בלי פילטרים טכנולוגיים ומנסה ללא הצלחה למשוך את תשומת לבם של בעליו בעזרת נביחות צווחניות.

operator

עוד ערב שקט עם הילדים

אני חוצה את השדרה ומבחין לצד האנדרטה באב שמצלם את בתו באמצעות הנייד. הבת, על אופניים ורודים חדשים דנדשים, מקבלת מאביה הוראות בימוי מדוקדקות שלא היו מביישות את מיטב צלמי האופנה ופועלת לפיהן כמי שגדלה אל תוך הסיטואציה. גם אותנו צילמו כשהיינו קטנים. ההורים אמרו לנו להסתכל יפה אל המצלמה ולחייך, ואז, כשהתמונות היו מגיעות מחנות הצילום, הם היו מסדרים אותן באלבום, בו הן היו נשכחות. שנים מאוחר יותר נגיע לביקור אצל ההורים להכיר להם את החברה החדשה שלנו והם לא יפספסו את ההזדמנות לשלוף את האלבום ולהביך אותנו עם תמונות מהעבר.

היום אנחנו מצלמים את הילדים שלנו כדי להעלות את התמונות לאינסטגרם ולסחוט כמה שיותר לייקים מאנשים שחלק גדול מהם מעולם לא נפגוש. אין ספק שהתייעלנו כמין. היום אנחנו מביכים את הילדים שלנו אונליין. ומה עם שאר אלפי התמונות שמאכלסות את הטלפון שלנו ואת המחשב ומגובות על ענן ועל הארד דיסק נייד? לך תדע. למי יש כוח או זמן לעבור עכשיו על המאסה הזו ולנפות את המוץ מהתבן, כך שאנחנו מאכלסים עשרות תמונות זהות לחלוטין של הבן שלנו אוכל חומוס בפעם הראשונה, וחוששים למחוק אפילו אחת, כי מי יודע, אולי פעם נרצה לראות דווקא את התמונה הספציפית הזאת.

והנה, אנחנו מצלמים את הילד למזכרת, וגם אם אנחנו לא מעלים לרשת, הטלפון כבר ביד, אז למה שלא נכנס לרגע לפייסבוק ונראה אם יש משהו חדש או אם מישהו עשה לייק לתגובה שלנו מלפני שעתיים, או שאולי קיבלנו הצעת חברות מפתה מבלוגר אינדונזי שאין בינו ובינינו שום קשר אבל אין לנו שום בעיה שהוא ירפד יפה את מספר ה"חברים" ההולך ותופח.

מתי הפכנו מיצורים תקשורתיים לאוטיסטים טכנולוגיים שנעולים בתוך עולם של מסכי מגע ולא מסוגלים להעביר כמה רגעים עם בני אדם אחרים בלי שתדגדג לנו האצבע? מתי איבדנו את היכולת לשמור על מראית עין של עניין בזולת כשהוא עומד מולנו ולא מסתתר מאחורי תמונת פרופיל מעוצבת? מתי איבדנו את הילדים שלנו לטובת אפליקציות שמבטיחות בעורמה לחבר בין אנשים?

אני אפילו לא מדבר על המיילים מהעבודה והטלפונים ושיחות הסקייפ שכבר מזמן פילסו את דרכם אל השעות המעטות שלנו עם המשפחה. אני מדבר על הרגעים בהם אנחנו בוחרים (אם במודע ואם לא) להיעלם אל העולם הדיגיטלי שמנצנץ מעבר לפינה.

הבעיה היא שההתנהגות הזו אינה בשליטתנו. היא רק עוד סימפטום של אותה הפרעת קשב גלובלית שהתפתחה במהלך העשורים האחרונים ותוקפת אותנו ללא רחם בלי להשאיר אף חלקה טובה. ההתמכרות שלנו לטכנולוגיה ולאפשרויות הבלתי נגמרות שהיא מביאה עמה הורסת אותנו מבפנים ואנחנו, במקום להילחם בה, משתפים אתה פעולה ומשתפים אותה ברשתות החברתיות וגוררים אחרינו את הילדים שלנו כשאנחנו מלמדים אותם שזה בסדר לצלול אל העולם המקוון ולשכוח שיש חיים שם בחוץ, כשאנחנו דוחפים להם את האייפד ליד כי זה הרבה יותר קל מאשר אשכרה להתייחס אליהם וכשאנחנו בעצמנו לא מצליחים לשמור על מיקוד המחשבה שלנו ליותר מ

איפה הייתי?

נשלח מהגלקסי שלי

_________________

לפרקים הקודמים בטור "קיצור תולדות הזמן"

לאתר האישי של יואב

_________________

תגובות3

  • להגיב אוקטובר 22, 2014

    ליקוש

    אני הולכת להיות קצת מגעילה.. אבל אי חושבת שזה הכרחי..
    אני היום בתחילת שנות ה40 לחיי ובמהלך שנים אלו השתנו לאיטן ההגדרות שלי למה זה ערסים..
    ומבחינתי היום אנשים שמתנהלים באופן שתיארת הם פשוט הערסים החדשים.
    אני מודעת לכך שזה לרוב מותיר אותי מבודדת לחלוטין באיזו מדינה פיקטיבית נטולת ערסים.. כאזרחית אחרונה.. אבל לא אכפת לי..
    מבחינתי מישהי שהזמינה אותי לבילוי משפחתי ראשון בניסיון להתיידד כמשפחות בחוף הים.. ולאחר כחצי שעה של שיחה ובילוי כשיש שתיקה נעימה של כדקה.. בוחרת לשלוף את הפלפון ולגלוש בו לזמן שנדמה לה כהרף עין אבל הוא בעצם עשרים דקות ומעלה.. אינה יכולה להיות מישהי שארצה לבלות איתה בפעם הבאה..
    מבחינתי זה כמו לחטט אף.. לכולנו וגם לי יש רגעים כאלו.. וגם בציבור.. היד נשלחת לסלק מטרד מציק מהנחיר.. ולהתנצל אם תפסו אותנו.. אבל מישהו בחצי מזמן הבילוי איתך מבלה כשהיד שלו תקועה בתוך האף הוא חסר תרבות וחינוך..
    בתכלס הם מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות
    1. חסרי שיפוט ( למשל היכולת להבחין ולבצע חלוקות בין עבודה ופנאי..)
    2. חסרי חינוך – לגבי כללי נימוס באינטראקציה חברתית..ולגבי אפשרויות חלופיות לבילוי הזמן שלהם.. ולאיך ניתן ליצר ולשמר קשרים חברתיים ללא מכשיר או אפליקציה.
    3.חסרי מודעות – למחיר שההתנהלות הזו גובה מהם . ועד כמה הדבר הזה בעצם פוגע בהם וביחסים שלהם עם עצםם עם העולם ועם אחרים .

      

  • להגיב נובמבר 30, 2014

    ביולוג ירושלמי

    בזכות פוסטים כאלו, אני נצמד ללא שום חרטה או הרגשת חסך/חסרון לדאמב-פון העתיק ועושה הבעיות שלי.
    לא חושב על לרכוש או להשיג סמארטפון.
    זרעי ההתנהלות שתיארת למעלה אני יודע שקיימים בי. לא אתן להם פתח להשתלט עליי.
    אמצעי מניעה.

    תודה על ההארות! באמת שכיף לקרוא… 🙂

      

  • להגיב פברואר 5, 2017

    מור

    כתבה מצויינת, ההתמכרות של כולם למכשירים מרחיקה אותנו ממה שחשוב באמת וגורמת לנו לשכוח מה רצינו לעשות ולאבד פוקוס נורא מהר..

      

השאירו תגובה