קהילה על אופניים – חלק ראשון – זמננו בידינו

לפני חודש יצאתי למסע ב"קהילה על אופניים" – קבוצה פתוחה של חברים המעוניינים להתנסות בצורת חיים חלופית ונודדת, תוך עידוד של קיימות, עזרה הדדית וחופש. אנחנו נודדים בין קהילות אקולוגיות ועירוניות ברחבי ישראל במטרה לתמוך, לעבוד, ללמוד וללמד – קצת כמו קבוצות העבודה של ראשית ההתיישבות, רק עם ערכה לתיקון פנצ'רים ומשאבה. המסע התחיל בחוות אדמאמא שבניר משה, ומשם המשכנו לשדה צבי ולנקודה ה 12 – ביתו של האמן דורון אפרת, שקיבל את שמו כ מחווה ל-11 הנקודות שהוקמו ב-1946 בבניית בזק, כחלק מהמאבק להקמת המדינה היהודית. במקום עושים אמנות מאוד ייחודית, מינימליסטית, ממוחזרת וארעית. הנה כמה תובנות מביקורנו במקום…

Occupy your time

 Occupy your timeהיה אחד השלטים הנפוצים במחאה שפרצה בניו יורק בשנת 2011 תחת השם  Occupy Wall Street. כל-כך מתומצת, כל-כך מדויק:

איבדנו את השליטה בזמן שלנו. מכרנו אותו עבור תאגידים שמפרסמים צרכים כוזבים: בית גדול, רכב חדש, טלוויזיה שטוחה, חופשה בחו"ל, סמים ליצירת תלמידים מצטיינים, מוצרי בשר וחלב מסרטנים. אנו ממהרים ולחוצים, לא מספיקים את כל הדברים שאנו רוצים, תמיד מאחרים, מרגישים שהזמן חומק לנו בין הידיים. למרבה הצער אנחנו גם הולכים ומזדקנים,ואלה בדיוק הסיבות בגללן עלינו לקחת את הזמן שלנו חזרה לידיים.

ישבתי עם חברי לדרך בקהילה על אופניים, וחשבנו על תרגום נכון  ל- OCCUPY YOUR TIME. חלפו שבועיים מאז יצאנו לדרך, וכעת אנחנו נמצאים בנקודה ה-12 בשדה צבי. גלסקי, חברי לקהילה, איש מעשה מהאסכולה הפרקטית, מאוד נהנה לעבוד פה, לתקן ולשפץ, לבנות ולסדר, או במילותיו שלו, לעשות "כל מה שצריך". אבל דווקא הנקודה ה- 12 מלאה בדברים "שלא צריך" – פסלים עצומים ממתכות חלודות, אוספים שלמים של כלים ישנים שאין להם שימוש – המקום כולו הוא תצוגת תכלית של אמנות עשיית כל מה שלא צריך.

לקח לגלסי קצת זמן להפנים. באחת השיחות עם בני, שותפו של דורון, הוא טען בפניו כי להם (לבני ודורון) יש הרבה זמן פנוי, ובני השיב לו בחיוך של ניצחון ובשתי מילים מדוייקות – "זמננו בידינו!" וגם אנחנו התחלנו לחייך – יוריקה! התרגום הנכון הגיע, וזה לקח לו רק שבועיים: Occupy your time = זמננו בידינו!, ושלא כדרכם של תרגומים, זה אפילו נשמע טוב.

מתמטיקה פשוטה - ככל שיש לך פחות דברים, יש לך יותר זמן


גנבי הזמן

חשבתי שוב על הספר "מומו וגנבי הזמן". בספר מופיעים גנבי הזמן בדמותם של ברנשים אפורים במגבעת אפורה, חליפה אפורה, ותיק אפור, מעשנים סיגרים אפורים. לעתים אפילו נדמה שעורם אפור. הם מעשנים כל הזמן, וכאשר הם בסביבה, הכול הופך להיות קר יותר, קצת כמו הסוהרסונים בהארי פוטר. רק שהאנשים האפורים הם מתוחכמים יותר. כשהם עוזבים הם נשכחים, כמו עשן שהתפוגג, כאילו לא היו מעולם,  אך אנחנו נותרים יותר מודאגים ולחוצים לגבי הזמן.

במציאות שלנו גנבי הזמן לובשים צורות רבות:

הם מחופשים לחוזי עבודה וחשבונות תשלומים.
הם מופיעים מולנו כתוכניות בידור ואפליקציות סמארטפון מגניבות.
הם אויב מעבר לקו שדורש מאיתנו לבוא ולהלחם מולו.
הם מגולמים כפקידי בירוקרטיה אטומים.
הם פועלים תחת סמכות של מנהלים בכירים.
הם מפתים אותנו בפרסומות ובהבטחות שווא לחיים יותר טובים.

ואנו מוותרים מרצוננו, מבלי להיות מודעים לכך, על הזמן שלנו:

אנחנו מוכנים לעבוד עוד כמה שעות, גם כאשר אין לנו כבר כוח, כי אנחנו חייבים.
אנחנו מוכנים לקחת סמים קשים שחברות התרופות משווקות לנו, כדי לחסוך זמן בלימוד למבחנים.
אנחנו משוטטים בפייסבוק, בחדשות, בפורנו, בטלוויזיה, כדי לספק עוד ועוד את היצרים.
אנחנו נוסעים בכלי רכב שבהם אי אפשר להביט בנוף שחולף מהר מדי, וכאשר אנו תקועים בעומס,
אנחנו
מתחרים זה בזה ומקללים, במקום להגיד שלום ולשוחח בנעימים.

כל זה קורה כי איבדנו את השליטה על הזמן שלנו. הוא כבר לא בידינו, ואנחנו ממשיכים לרוץ, כמו גלגלי מכונה שאיבדה שליטה.

 

הספר "מומו" (מומלץ בכל גיל) ועוד מספר פריטים הכרחיים למסע


זמן משותף

בטיול יש לנו זמן. אנחנו פחות נדרשים להספיק דברים. אבל להיות בטיול בהודו או בחופשה בסיני זו חוכמה קטנה. כדי באמת ליצור שפע של זמן עלינו לחלוק אותו עם אנשים אחרים, לאפשר לעצמנו ולאחרים להיות ביחד חופשיים. זה לא חייב להיות בהודו, זה יכול להיות גם בדרום תל-אביב.

אחד הדברים שגנבי הזמן עושים הוא לבודד אותנו זה מזה. כולנו עסוקים בעניינינו עד שאין לנו באמת זמן לבלות ביחד. הזמן שאנחנו "עסוקים" הוא זמן אבוד – כאשר מתים, אין אדם שאומר לעצמו "חבל שלא עבדתי יותר" – הדבר שאנשים מצטערים עליו הוא בדרך כלל על כך שלא בילו מספיק עם האנשים שאהבה נפשם.

הדרך להחזיר לעצמנו את הזמן, אם כך, היא לבלות פחות מול מסכים, בתוך מכוניות, ותחת אורות הניאון במשרדים, ויותר אחד עם השני. הזמן המשותף הוא זמן שיוצר שפע יש מאין. כאשר אנחנו בקהילה החדשה נמצאים ביחד, כולנו מרוויחים: מישהו אחד דואג לאוכל ולבישולים, אחר דואג לשירה ונגינה, שלישי מעלה נושאי שיחה מעניינים, רביעי דואג לתקן ולנקות ולסדר דברים, וכך הלאה. בכל רגע נתון הזמן מכפיל את עצמו ביחס ישיר לפי כמות האנשים.

לזמן הקהילתי, הבינאישי, הבלתי אמצעי, יש ערך מוסף גבוה יותר ממה שאנו מבינים, וכאשר המפגש לא נע רק סביב אוכל ושיחות על פוליטיקה ועל דברים שקורים, אלא גם סביב מגע, רגשות ומה שקורה בעולם הפנימי שלנו במהלך המסע, הרי שהרגע שלנו יחדיו הופך להיות מחוץ לזמן.

זו הדרך שלנו להביס את השיטה שמפרידה בינינו. זו הדרך שלנו להניס את גנבי הזמן, וליהנות מהזמן המשותף שלנו ביחד, כדי שנוכל לעשות מלא דברים שלא צריך, רק בשביל הכיף שבעניין.


זמן של עיר

כמובן שבאורח החיים המודרני והאורבני, לא כולנו יכולים או רוצים להיות כל הזמן בחברתם של עוד אנשים. רובינו עדיין עובדים בעבודות שאנו קצת אוהבים, כדי לשלם שכר דירה או משכנתא, פנסיה וביטוח חיים, ולמרות שאני החלטתי לעזוב את אורח החיים הזה, אני לא חושב שזה הכרחי לצאת מהעיר או לעזוב את העבודה. אני מאמין שהדרך של האדם העובד המודרני ליצירת שפע זמן עוברת דרך שינוי תודעתי, שיכול לקרות גם ברגעים קטנים.

 

מדיטציה קצרה באמצע היום. ככה מול המחשב, או בעצירה בצד הדרך באמצע נהיגה ארוכה ומתישה יכולה להפוך את המסע שלנו להרבה יותר נעים.

להביא משהו שהכנו בעצמנו כיבוד לעבודה. כקינוח או כתוספת להזמנת האוכל הרגילה. לאפשר לחברים לעבודה ליהנות מרגע אותנטי של יחד, לתת מחמאות, להחליף מתכונים.

לנסוע על אופניים או ללכת ברגל כדי להרגיש את הדרך – את החום, את הבריזה, את זיעת הגוף, את עשן המכוניות, את הצל של העצים, להתרשם מלבושם המגונדר של הנשים, לעזור בדרך לקשישים.

לעשות משהו משוגע כמו לשיר בזמן הישיבה בתור בביטוח לאומי או קופת חולים, תמיד מעביר את הזמן עם צחוקים ומבטים מופתעים, ולפעמים גם יש אנשים שמצטרפים

לא להסתכל על השעון, למרות שהוא נמצא מולנו בכל המכשירים, אלא להתרכז במה שאני עושה עכשיו. כמו באפו, מטאטא הרחובות הזקן, בסיפור של מומו, שמטאטא כאשר הוא מביט מטה, ונושם עם כל הנפה של המטאטא, ואף פעם לא מביט אל הרחוב קדימה כדי לראות עוד כמה טאטוא נותר.

והעיקר, לזכור שזמננו בידינו,הוא הוענק לנו כשנולדנו, ואנו יכולים לעשות איתו מה שאנחנו רוצים, בכל רגע ורגע בחיים.

בדרכים

_____________

כל התמונות בפוסט הן של הצלמת המוכשרת עדי סגל – לאתר שלה לחצו כאן
_____________

1 תגובה

  • להגיב יולי 17, 2013

    דודו.א.

    לו יהי! כיף של כתבה, נהנתי מאוד לקרוא!

      

השאירו תגובה