בטלה, הוראות הפעלה

לפני כשבועיים נאלצתי לעבור ניתוח קטן, שלאחריו, ולטובת החלמה מלאה, נקבעה לי מנוחה מוחלטת בבית למשך שבוע אחד. מאחר וההתאוששות לא היתה אמורה להיות כרוכה בכאבים מיוחדים, מצאתי את הוראות הרופא החד משמעיות (לא לעבוד, לא לנהוג, לא לסחוב משאות כבדים, לא לצאת להליכות ארוכות ולמעשה לא לעשות דבר שמצריך יותר מאמץ מאשר סתם לנשום) כמעט בגדר הגשמה של חלום, והזדמנות יוצאת דופן להתנסות ברביצה חסרת מעש ובבטלה גמורה למרחקים ארוכים.

ההתאוששות אכן היתה קלה כמובטח (לא מעט הודות למנה נדיבה של מורפיום שקיבלתי ביום הראשון), ועשרים וארבע שעות אחרי הניתוח כבר הייתי חזרה בביתי, מצפה לבלות את שארית השבוע בקריאה, צפייה בסרטים, כתיבה, השלמה של חומר לימוד בגרמנית, וכמובן בחברתה של נועה, שנכנסה באופן טבעי לתפקידה כפלורנס נייטיגייל פרטית, ודאגה לכל צרכיי, עובדה שניסיתי לא לנצל יותר מידי.

על הנייר הכול היה טוב ויפה, אבל להפתעתי כבר ביום השני להתאוששות התחלתי לחוש חסר נחת, שביום השלישי הפך לעצבנות קלה, וביום הרביעי לייאוש קיומי של ממש. לא הצלחתי ליהנות משום דבר שעשיתי. הייתי טרוד וחסר סבלנות, ואפילו השינה, מהתחביבים האהובים עלי כמעט בכל מצב, התגלתה כבעייתית ומוגבלת מעט בשל הצורך לגונן על האזור המנותח. ביום החמישי כבר הייתי פקעת עצבים ועתידי בתנועת ההאטה היה תלוי על בלימה, מרחק של התקפת זעם אחת מסגירת האתר והצטרפות לרשת מקדונלד'ס כזכיין.

למרבה המזל ביום השישי כבר הרגשתי טוב מספיק על מנת להצטרף לנועה לקניות בשוק, לשתיה של בירה ולארוחת צהריים בחוץ, וכשחזרתי הביתה החלטתי על דעת עצמי שההחלמה הסתיימה רשמית, וחזרתי להיות רגוע ונינוח כתמיד.

רק כעבור כמה ימים הבנתי, בעזרתו האדיבה של ג'רום קיי ג'רום, מה היה מקור חוסר הנחת שחשתי, והיכן היתה נעוצה הבעיה שמנעה ממני ליהנות כראוי מאותו שבוע של בטלה. בספרו "מחשבות סרק של הולך בטל" מתאר ג'רום סיטואציה דומה:

"לפני שנים רבות, כאשר הייתי בחור צעיר, נפלתי למשכב בשל מחלה קשה. איני יכול לומר מה בדיוק היה לא בסדר איתי, מלבד שסבלתי מהתקררות פראית. אבל אני מניח שהיה זה משהו רציני, כיוון שהרופא אמר שהיה עלי לגשת אליו חודש מוקדם יותר, ושאם זה (מה שזה לא יהיה) היה נמשך שבוע נוסף הוא לא היה נושא בתוצאות […] אז, כפי שאמרתי, חליתי מאוד ונשלחתי לחודש ימים בבקסטון, עם הנחיות חד משמעיות לא לעשות דבר וחצי דבר כל עוד אני שם. "מנוחה היא מה שאתה צריך", אמר הרופא, "מנוחה מלאה".
בזמנו נדמה הדבר כסיכוי להזדמנות מענגת. "הנה אדם המבין את מכאוביי", אמרתי לעצמי, ודמיינתי תקופה מפוארת – ארבעה שבועות של בטלה עם קמצוץ של חולי. לא יותר מדי חולי, אבל מספיק בדיוק, כמות משביעת רצון של חולי שתעניק לתקופה גוון של סבל ותהפוך אותה לפואטית."

ג'רום ממשיך ומתאר באריכות כיצד אותה תקופה מפוארת שורטטה בדמיונו: קימה מאוחרת, לגימת שוקו, שכיבה בערסל, קריאת נובלות מלנכוליות, בהייה חולמנית והאזנה לשירת הציפורים. אולם, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לאחר שלושה שבועות איימה דעתו לקרוס תחתיו מרוב שעמום ("ולא מדובר בדעת חזקה במיוחד"), ועל מנת שלא להעמיד אותה במבחן הוא נמלט אל העיר הקרובה.

המסקנה של ג'רום מן ההתנסות היתה חדה וברורה:

"אינך יכול ליהנות כהלכה מהבטלה אלא אם כן יש לך הרבה עבודה. אין שום כיף בלא לעשות שום דבר אם אין לך מה לעשות. במקרים כאלה בזבוז הזמן הוא עיסוק, ועוד אחד מעייף במיוחד. כדי שהבטלה תהיה מתוקה, כמו נשיקות, עליה להיות גנובה." (תרגום מאנגלית של כל הציטוטים שהובאו מהספר: יואב שי)

הבטלה, בעבור ג'רום, היא התרסה נגד תרבות הכופה יעילות. איני מסכים עם מסקנתו הסופית (בטלה יכולה להיות מהנה גם ללא משימות דחופות או מטלות ממתינות) אך לאחר הקריאה נשמתי לרווחה. הבעיה לא הייתה נעוצה בי. היא נבעה מאופייה הכפוי של הבטלה שנגזרה עלי. הודות לג'רום הפנמתי את האמת, שהייתה צריכה להיות ברורה כשמש טורדנית המנסה לחדור מבעד לתריס סגור ביום שבת בשעה 12:00 בצהריים כשאני מנסה בכל כוחי להמשיך לישון – כלל ראשון לכל בטלה הוא: כדי שנוכל להתבטל בהצלחה, על הבטלה להיות תוצאה של בחירה.

***

"לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם.
אשר אין לה קצין שוטר ומושל.
תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה.
עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך.
מעט שנות מעט תנומות מעט חיבוק ידיים לשכב.
ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן." (משלי, פרק ו')

מראשית הזמנים זכתה הבטלה ליחסי ציבור גרועים. כוחות עצומים, תאולוגיים וכלכליים, חברו כדי לשמור אותנו פעילים ונמרצים במשך רוב שעות היממה. למרבה המזל, איים של התנגדות תמיד השתמרו בחברה האנושית, ולא מעט הוגי דעות התייצבו לאורך הדורות כנגד אותה פעלתנות תמידית. ניטשה כבר הוזכר, והנה טעימה מכתביהם של עוד שלושה הוגי בטלה ופנאי חשובים – ברטראנד ראסל, פול לפארג ואוסקר וויילד (בהתאמה):

"בעולם בו לא נכפה על אף אחד לעבוד יותר מארבע שעות ביום … ישררו אושר ושמחת חיים במקום עצבים מרוטים, תשישות והפרעות עיכול. העבודה שתידרש תספיק לעשיית הפנאי מהנה, מבלי להביא לאפיסת כוחות … גברים ונשים רגילים, בהינתן האפשרות לחיים מאושרים, יהיו יותר חביבים, פחות רודפים, פחות נוטים להתייחס לאחר בחשדנות. החשק למלחמה יאבד, בחלקו בשל סיבה זאת, ובחלקו בגלל שהיא טומנת בחובה עבודה קשה לכולם. מזג נוח הוא זה, מכל המידות המוסריות, שנחוץ לעולם יותר מכל, ומזג נוח הוא תולדה של נינוחות וביטחון, לא של מאבק מתיש. שיטות ייצור מודרניות מאפשרות נינוחות וביטחון לכל; אנו בחרנו, במקום זאת, שחלק יעבדו יתר על המידה וחלק יגוועו ברעב. עד כה המשכנו להיות פעלתניים כמו בזמנים בהם לא היו מכונות; נהגנו כאווילים, אבל אין כל סיבה להמשיך באיוולת לנצח".

"טירוף מוזר אוחז במעמדות העובדים בארצות שהציביליזציה הקפיטליסטית מושלת בהן. השיגעון הזה מביא בעקבותיו פורענויות אישיות וחברתיות המענות זה דורות את האנושות. הטירוף הזה הוא אהבת העמל, התשוקה החולנית לעבודה, מוגזמת עד כדי התשת כוחם וחיוניותם של הפרט וצאצאיו. במקום להתנגד לליקוי הנפשי הזה ולהוקיע אותו – הכמרים, הכלכלנים ומטיפי המוסר העלו על נס את העבודה ורוממו אותה למעמד של קדושה … התקופה הזו היא, כך אומרים, עידן העבודה. למען האמת זהו עידן הכאב, המצוקה והשחיתות".

"המעשה הוא מפלטם של האנשים שאין להם דבר לעשות. בסיסו עומד על היעדר דמיון. הוא המוצא האחרון של מי שאינם יודעים כיצד לחלום … אנשים נשלטים באורח שלם כל כך בידי עריצות האידאל החברתי הנורא הזה, עד שהם תמיד מגיעים אליך בלי שום בושה בתצוגות פרטיות ובמקומות אחרים שפתוחים לקהל הרחב, ובקול רועם שואלים אותך, "מה אתה עושה", בעוד ש"מה אתה חושב" היא השאלה היחידה שצריך להרשות אי פעם ליצור בן תרבות ללחוש לאחר … אם לדעת החברה בכללותה, התבוננות היא גדול החטאים שאפשר להאשים בו אזרח כלשהו, הרי לדעת התרבות הגבוהה, זהו העיסוק הראוי לאדם".

 

פילוסופיה של בטלה מעניקה חיזוק לחובבי עשיית הכלום, אך את הדחיפה החזקה ביותר זכינו לקבל דווקא מן המדע: מחקר שפורסם ביולי 2015 הטיל ספק במיתוס העמלני של הנמלים, ומצא כי מרביתן מעדיפות לרבוץ בעצלות מאשר להעמיס משאות עצומים בגודלם, בדרך לעוד סרטון יוטיוב מעורר השתאות.

אכן כן. הנמלה, אותה אחת שמזה אלפי שנים מזכירים לנו את חריצותה, מתגלה כבטלנית לא קטנה. לא נותר אלא להחמיא לחוקרים על נכונותם לחתור בכל עת אל האמת ולהזכיר לנו בפשטות – שכמעט כל בעלי החיים מעבירים את מרבית זמנם במנוחה ובבטלה, ורק אנחנו מתעקשים להיות עסוקים ופעילים רוב הזמן, תוך שאנו מערים לגופנו כמויות של קפאין כדי להבטיח שנוכל להיאבק היטב בטבענו האמיתי. 

כלל שני לכל בטלה ראויה: לסלק כל נקיפת מצפון המתלווה לרביצה בחוסר מעש בצהריי היום. החזרה לטבע היא הבטלה עצמה.

 

***

שבוע לאחר החופשה הכפויה נסעתי שמח וטוב לב לעבודה, רק כדי להיקלע לסופה של פעם במאה שנה. כל קווי החשמל באזור המשרד קרסו. לאחר כמה שעות הבנו שהמצב עלול להימשך עוד זמן רב ללא פתרון. לכן, נסעתי חזרה לביתי ונכנסתי למיטה. היו לא מעט דברים שיכולתי לעשות. למעשה, לאחר שבוע שלם בו היה אסור לי לעשות דבר, היו המון דברים שהייתי צריך לעשות. זאת כבר הייתה סיבה ראויה לפרץ אנרגטי של בטלה. 

אני לא חסיד גדול של תיעוד והנצחת פעילויות סתמיות ברשת, אבל במקרה של בטלה אני נוהג לחרוג מהשגרה. מדובר במלחמה תודעתית בה כל האמצעים כשרים. בעולם בו רוב האנשים מתאמצים להיראות עסוקים, יש צורך מובהק בהחצנה גאה ויומיומית של בטלה. לכן, פרסמתי סטטוס קצר ברשת החברתית המדווח על כוונתי לישון לאורך כל היום.

 

בהקדמה לספרו אלוף בטלות כתב טום הודג'קינסון: "הולכת ונרקמת פה מהפכה, והדבר הנפלא ביותר הוא שכדי להצטרף אליה צריך פשוט לא לעשות שום דבר". כדי לקחת חלק במהפכה השמחה הזאת, עלינו להפיץ את הבטלה: לשאלה "מה עשיתם בסוף השבוע?" לענות באופן עקבי "כלום". לבקשות מיותרות מצידם של מנהלים, להשיב (כבארטלבי) "הייתי מעדיף שלא", וליום עמוס בפעילויות ברשתות החברתיות להעלות סטטוסים, תמונות וציוצים, המדווחים בגאווה על בטלה גמורה.

כלל שלישי לכל בטלה ראויה (בפרפרזה על הציטוט המפורסם של לֶסינג): יש להתבטל בכול, מלבד באהבה ובשתייה, מלבד בבטלה עצמה. 

***

פוסט זה הינו פרק מתוך הספר "היסטוריה של מהירות'