מאז אוקטובר 2013, ובערך אחת לחודש, משכה דירה קטנה, המשמשת גם כסטודיו לצילום, כמה מהשמות הבולטים בעולם הקולינריה המקומי – עומר מילר, אפרת אנזל, מעוז אלונים, רפרם חדד, אבי גנור ועוד רבים אחרים, שהמשותף לכולם הוא היכרות כזו או אחרת עם חיים יוסף, צלם בוגר "בצלאל", טבח בוגר "בישולים", ופעיל מרכזי בתנועת "צעירי סלואו פוד" המקומית.
כאשר נכנסו לדירה חיכתה להם ארוחה אישית אשר הוכנה על ידי המארח מפרודוקטים מקומיים וטריים, וברוב המקרים הרכבה נקבע על ידי זיכרונות משותפים שחלקו יחדיו לאורך היכרותם. בעודם אוכלים את המזון עליו טרח, צילם יוסף את אורחיו לתערוכה "אוכלים לאט", שערב הפתיחה שלה ייערך מחר.
מצולם: אמנון ספקטור (צילום: חיים יוסף)
"השם "אוכלים לאט", כותב יוסף בטקסט הנלווה לתערוכה, "מקפל בתוכו את הרצון לאפשר לאורח המצולם להתרפק על הארוחה ולחשוב על האוכל שהוא אוכל, ובאותה הנשימה גם לתרגם לעברית, והלכה למעשה, את המסר העיקרי של תנועת סלואו-פוד העולמית".
ואכן, הסיטואציה המלאכותית שיצר יוסף בסטודיו שלו, במהלכה ישבו האורחים לבדם ואכלו, ברוב המקרים, בדממה, אילצה אותם לעשות את מה שמרביתנו שכחנו כבר מזמן – להתרכז באקט האכילה ולהעניק למזון את תשומת הלב הראויה – אחרי הכול, בדרך כלל יש משהו בטלוויזיה שאנחנו ממש חייבים לראות, ידיעה חשובה בעיתון שצריך לקרוא, או סתם עדכונים ברשתות החברתיות שתמיד מספקים די והותר עניין המסיט את תשומת הלב מהארוחה עצמה, מטעמו של המזון, ממקורו או מאיכותו.
מצולמת: שי שבח (צילום: חיים יוסף)
נוהג האכילה שאימצנו לעצמנו (ושימו לב שאני אפילו לא מזכיר את המגיפה הידועה בשמה "אל-תיגע-באוכל-עוד-לא-העליתי-תמונה-לאינסטגרם" אשר הביאה עד כה להתקררותן של מיליוני מנות בכל רחבי העולם) הנו תוצר מובהק של העידן המהיר והתועלתני בו אנו חיים, ואין ספק שהראשון לזהות את השפעתו היה ניטשה, שכבר בספרו "המדע העליז" כתב:
"…וזו הבהילות עוצרת הנשימה שבעבודה – זה אבי אבות החטאים של היבשת החדשה – כבר החלה להשליט על דרך ההידבקות את הפראים גם באירופה הישנה ולהשרות עליה טמטום משונה ביותר. המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה, הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה – אדם חי כאילו עלול הוא בלי הרף “לאחר למשהו”. "טובה עשייה כלשהי מאי עשייה" – גם עקרון זה הוא מוט למוטט בו כל השכלה וכל טעם מעולה."
מצולם: אוריאל קמחי (צילום: חיים יוסף)
יותר ממאתיים שנים אחר כך, דבריו יהדהדו ב"אני מאמין" של תנועת "מזון איטי":
"המאה שלנו, שנולדה והתפתחה תחת דגלי המהפכה התעשייתית, התחילה בהמצאת המכונה ואחר כך אימצה אותה כמודל לחיים. אנחנו משועבדים למהירות ונכנענו כולנו לאותו נגיף בוגדני: חיים מהירים שמשבשים את הרגלינו, מחלחלים לפרטיות בתינו ומאלצים אותנו לאכול מזון מהיר.
כדי שיהיה ראוי לשמו, צריך “האדם החושב” להיפטר מן המהירות לפני שזו תעמיד אותו בסכנת הכחדה. הגנתם התקיפה של תענוגות חומריים שקטים היא הדרך היחידה להיאבק בשטות האוניברסאלית של החיים המהירים.
יהי רצון שמנות הגונות של תענוגות חושיים מובטחים ושל הנאה איטית וממושכת, יגנו עלינו מפני המחלה המידבקת שנושא ההמון המבלבל בין בהילות ליעילות. הגנתנו צריכה להתחיל בשולחן, עם מזון איטי. הבה נגלה מחדש את הטעמים והניחוחות של המטבח המקומי, ונגרש את השפעותיו המבזות של המזון המהיר.
החיים המהירים שינו בשם היעילות את אופן הווייתנו ומאיימים על סביבתנו ועל נופינו. ולכן מזון איטי הוא היום התשובה הפרוגרסיבית האמיתית היחידה."
מצולם: רז אורנשטיין (צילום: חיים יוסף)
מי שעוקב אחר הטור "צעדים ראשונים בסלואו פוד", יודע כבר ש"אני מאמין" זה נפרט לשלל עקרונות העוסקים מצד אחד ב"מה לאכול" – מזון מקומי, עונתי, טרי, מסורתי, מגוון, הוגן וכו', ומצד שני ב"איך לאכול" – באיטיות, ומתוך כבוד ותשומת לב למזון שאנו צורכים.
התערוכה "אוכלים לאט" מבקשת להכיל בכל אחת מן התמונות את מגוון הרעיונות של התנועה, הן בהרכב המזון והן בסיטואציה הדורשת את תשומת ליבם המלאה של הסועדים. אני מאמין שכל אדם שיבקר בה, ויעמוד מול התמונות עצמן, לא יוכל אלא להקדיש מחשבה מעמיקה לארוחה הבאה שיאכל. מניסיון אישי של מי שזנח את מנהג האכילה מול הטלוויזיה לפני כעשור, אני יכול לרמוז שמהרגע שאנחנו מתחילים לחשוב על המזון שאנו צורכים, אין דרך חזרה – "מזון איטי" היא אכן התשובה היחידה.
______
תערוכת "אוכלים לאט" – גלריית "הקובייה", סלון יפו לאמנות, מחסן 2 יפו, 11-20 ביוני.
______
דרורה
הרהרתי קצת לעצמי לגבי הפוסט הזה וזזתי באי-נוחות. אמנם תמיד אשמח לציטוטים של ניטשה אבל שאר הפוסט הזכיר לי הרצאות מלומדות בזמן סיור במוזיאון. פחות מדי חוויה ישירה ויותר מדי תיווך.
לאכול לבד זה באסה. ככה זה נראה גם בצילומים. אכילה היא טקס חברתי אצל בעלי החיים הנקראים אדם.
אם לשבת לבד, לשתוק ולהתרכז באוכל נחשב כחלק מהסלואו-פוד אז אני לא שם.
בשבילי סלואו-פוד זה לקנות מזון מקומי (כלומר, שגדל בארץ גם אם היגר לכאן) ועונתי. זה לבשל בבית מחומרי גלם. זה לגדל בבית מה שאפשר. זה לשבת לכול עם המשפחה, או חברים, ולשוחח ולצחוק.
ההתרכזות באוכל, בפוזה אמנותית, מביאה את זה למחוזות הפלצנות…
דרורה
אייל
אמנות היא אמנות ואני חושב שאת עושה עוול לפוסט ובטח שלתנועה. מזון איטי חוגגת את האכילה בעיקר בארוחות משותפות וערבי טעימות. הרעיון כמו שאני מבין הוא להעביר מסר של ניתוק. של חוסר מחשבה. שלפעמים באמת צריך לאכול לבד בלי הסחות דעת כדי לחשוב לעומק על משמעות המזון והאכילה. הפוסט הוא לא קריאה לאכילה בבדידות ואין לי מושג איך הגעת למסקנה הזאת.
אייל
עמית נויפלד
סלואו פוד רחוקה שנות אור מהתבודדות סגפנית, אבל היא בטח לא שוללת אותה על הסף. חיים יוסף, שעומד מאחורי התערוכה, הוא גם במקרה הרוח החיה (ביחד עם שי שבח שצילום שלה מופיע בפוסט) מאחורי אירועי הדיסקו של תנועת סלואו פוד, שבאחרון שבהם לפני שבועיים האכלנו כ-1,800 אנשים באמצעות מזון שהיה מיועד להשמדה. כמו שאייל כתב, אני חושב שצריך להבין את האמירה שמאחורי התערוכה, ולוא דווקא את הפרקטיקה שלה – גם החוויה שלי מסלואו פוד היא של ארוחות משותפות, טעימות של זנים מיוחדים, מפגשים המוניים וכו', אבל במקביל, יש גם את ההתבוננות העצמאית, כשאני לבד מול הצלחת (גם אם בחברה) אז עולות שאלות יותר עמוקות בנוגע למזון שאני אוכל, ומהן מתחילה חקירה (שאותי באופן אישי הובילה אל תנועת מזון איטי).
את כמובן יכולה לראות בזה פלצנות, אבל כמו שמורה לאמנות בת זמננו אמר לי פעם בקורס אספנות שעשיתי – אמנות לא נועדה לכל אחד, ובסופו של דבר מדובר בפרשנות ובטעם אישי. אני למשל חושב שהתמונות מהפנטות ומעוררות מחשבה, אבל מקבל לחלוטין את העובדה שאת חשה הפוך, וייתכן מאוד שיש נישה אמנותית שאת מעריכה ואני אכנה "פלצנות" באותה מידה.
עמית נויפלד
שירה
אוגל שנעשה לאט הוא אוכל שנעשה בתשומת לב ואהבה, הוא מבטל את הזמן של הכנתו ונותן משמעות רק לאדם שעומד לאכול אותו ולכן זהו אקט של אהבה. מן הסתם אוכל כזה צריך לכבד ולא לשבת לאכול ליד הטלוויזיה או לאכול בחיפזון כי יש משהו יותר טוב לעשות.
לגבי ניטשה, בני אדם הם עדרים ולכן חברות כמו מקדונלדס מרוויחות הרבה כסף. עכשיו אני אגיד משהו ממש לא פופלרי ולא הומניסטי.. אנחנו לא צריכים לשנות אנשים אלא להתרחק מהם. אנחנו צריכים לעשות מאמצים כבירים לשמח אנשים כמונו, לא לשנות עדריות כי זה בלתי אפשרי. הם יאלצו ללמוד בעצמם בדרך הפחות נעימה..
שירה
גיא
אולי זה לא פופלארי אבל אין קשר ללא הומניסטי. לא מומלץ להתנדב לקחת על עצמינו האשמות שווא.
ראשית, מבחינה פילוזופית דדוקטיבית (באקצנט גרמני) – אם אנחנו "צריכים" לעשות משהו
(משהו שלא בא ממקום פנימי) נגד רצוננו אז זה קצת לא הומני כלפי עצמנו.
אם אני לא טועה זה אחד הפירושים של ואהבת לרעך כמוך (בדגש על כמוך)
שנית , אנחנו לא כל כך היינו שמחים לניסיונות של אנשים אחרים לשנותינו אז מדוע שאחרים יחפצו בכך.
אולי הם יחפצו בחפצים במקום?
גיא
דרורה
לפני 40 שנה יצא ספר נהדר של הסופר דוד שחם. שם הספר הוא "מסעי גוליבר לארץ הבבלונגי".
בספר הפארודי הזה, גוליבר מגיע לארץ שבה האנשים אוכלים בחדר קטן, לבדם. לעומת זאת, את צרכיהם הם עושים בצוותא, בסלון, כשהם משווים ביניהם את התוצרים. יש לזה סיבה והיא כתובה בספר.
בכל אופן, כל השיח הזה על מזון (תשומת הלב, התשוקה, המשמעות…) הוא תלוי תרבות לגמרי. יש טרנד לדבר עליו ככה ולכן (בתגובה לשירה) זה עדרי לא פחות ממי שאת מלינה עליו.
דרורה
שירה
דרורה, "עדרי" זה כשאת עושה משהו בלי שיש לך יכולת להסביר למה את עושה אותו ולמה זו הבחירה שלך ולא משהו שאת נגררת אחריו. "טרנד" יכול להיות עדרי ויכול להיות מצב שבו כמות יחסית גדולה של אנשים מבינה משהו חדש.
גיא, אם כבר נכנסת לפילוסופיה ולעניין הרצון אז יש רציה ויש "רציה מסדר שני". זה אומר למשל שאם אני רוצה, מאיזושהי סיבה, לחנוק מישהו, אני יכולה מתוקף היותי אדם חושב לרצות לא לרצות את זה.
לגבי הקביעה שלך שאנחנו לא שמחים שאחרים רוצים לשנות אותנו אז גם כאן יש מקום לפילוסופיה. אני שיניתי את השקפתי הפוליטית אחרי ששמעתי מספיק אנשים וקראתי מספיק דברים כדי להבין שההשקפה הקודמת מקורה היה בשקרים ולפני שחודש עברתי לטבעונות אחרי הרצאה של גארי יורופסקי שמטרתו המוצהרת הייתה לשנות אנשים. אני אשמח לכל שינוי עד הקבר בתנאי שהוא ילווה בהסברים מניחים את הדעת. הנחת היסוד של חשיבה מהסוג הזה הוא שלא רק שאני יודעת שאני לא יודעת אלא שאני יודעת שאני טועה בכמה דברים אבל אני לא יודעת שאני טועה ואשמח אם אנשים בני מיני שהבינו את זה לפני יעזרו לי להבין.
שירה