ים, חול, וימי חול – על היתרונות של עבודה בחצי משרה

השעה שלוש לפנות בוקר ואני מתחילה להשלים עם העובדה שאני לא אצליח להירדם. בכל רגע נתון המוח שלי נשטף בגלי צונאמי של מידע שיש לעבד – דברים שעשיתי, ששכחתי לעשות, שעלי לעשות בבוקר דבר ראשון. משימות ומחשבות מתערבבות לכדי אנדרלמוסיה מוחלטת, ואני מקלידה באופן לא מודע את הדומיין של אתר סלואו. בלבי אני שייכת לתנועת ההאטה, אך חוששתני שבמעשיי, לפחות בתקופה האחרונה, אני שייכת לתנועת ההאצה, ולו אכן היתה קיימת אחת כזאת באופן רשמי, הרי שהיו מוסיפים אותי לשורותיה מבלי לשאול.

פעם, לפני שנים רבות, (וליתר דיוק – לפני כ-8 שנים), התגוררתי בעיר רמת גן. בדיוק סיימתי קורס מקצועי בתפקיד הייטקי כלשהו, והייתי נחושה לקבל דריסת רגל בתחום. במילים אחרות – חיפשתי עבודה, ומצאתי. בחיפה. כל כך רציתי להתחיל לעבוד במקצוע, שהיה לי ברור שאת הצעת העבודה הזו אני לוקחת. והפלא ופלא – זה היה בחצי משרה. 3-4 ימים בשבוע. בדיעבד אני נזכרת בתקופה הזו כתקופה היפה בחיי. ולא רק כי זה בדיעבד.

הנסיעה הארוכה לחיפה לא רק שלא הרתיעה אותי – היא ריתקה אותי. המשיכה שלי לטיולים ברחבי העולם השתלבה יופי עם הנסיעה ברכבת, הבהייה בנוף הירוק והכחול שנע כסרט צבעוני אל מול עיניי תוך כדי רביצה על המושבים הריקים. במקום לטייל בעולם לתקופה ממושכת, יצאתי לטיול חדש כל יום. ובטיול הזה – כל המושבים היו שלי, כי היי, אין הרבה "חכמים" כמוני שנוסעים מת"א לחיפה בשביל פרנסה.

אבל הטיול היומי שלי היה רק חלק מהכיף. הדבר הכי טוב בתפקיד הזה היה חלקיות המשרה שלו. יכולתי להחליט באילו ימים בא לי להגיע למשרד, ובאילו אני יכולה להירגע בבית. ההעדפה שלי נפלה על ימי ראשון, שלישי וחמישי, וזאת לאחר שהגעתי למסקנה, אליה אני חולמת לחזור גם היום – שבסידור הזה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי זה שלמחרת לא יהיה לי יום חופש.

יום אחד ניגשה אלי אחת המנהלות בעבודה והתעניינה אם אוכל להגיע, במשך תקופה מסוימת, לעתים יותר תכופות למשרד. באותה הזדמנות היא גם שאלה אותי למה בעצם אני עובדת בחצי משרה, מה אני עושה בשאר הימים, האם אני עובדת במקום נוסף, לומדת, או מתחזקת משפחה. לאחר שנייה של מחשבה עניתי לה בכנות: "לא. אני הולכת לים". לעד אני אצטער שלא היה בידי כל אמצעי להנצחת מבט הפליאה וחוסר הבנה המוחלטת שכבש את פניה. סביר להניח שאילו היתה צעירה יותר היה נפלט מפיה גם  "וואט דה פאק" עדכני ולא רצוני. אחרי הכול, כיצד ייתכן, שהאדם, באשר הוא אדם, יבחר לבלות יומיים בשבוע בחוסר מעש מוחלט, ומכאן גם שבחוסר תועלת, יומיים בהם הוא יכול לעבוד ולקבל על כך משכורת! ובכן, כעת, כאשר אותה מנהלת קרוב לוודאי יצאה לפנסיה, כולי תקווה שהיא מבינה את היופי שבשילוב הזה של ים, חול, וימי חול. למזלי, בגיל 25 לא הייתי צריכה לחכות לגיל 65 כדי להבין זאת.

ואף על פי כן, לאחר כמעט 10 חדשים של טיולים יומיים לצפון, החלטתי שהגיע הזמן להמשיך, והשתדרגתי למשרה מלאה במרכז. "התקדמתי". דווקא עכשיו, בזמן כתיבת שורות אלו, התובנה ההיא לגבי ימי חופש מהדהדת במוחי ומחלחלת פנימה, ממש כמו גרגירי החול שתמיד מצליחים להשתחל למיטה אחרי יום בים ולא משנה כמה נשטפת.

אם להיות כנה, משחר ההיסטוריה התעסוקתית שלי סבלתי מחוסר נחת, מהמחשבה שאני לא ממצה את הייעוד שלי, שאני לא מאושרת, ואי שם מעבר לקשת מחכה לי עבודת חלומותיי. בשמונה השנים האחרונות הספקתי להחליף חמישה מקומות עבודה, וארבעה תחומי עיסוק. מעבודה מכניסה אך משעממת, לעבודה יצירתית אך בשכר רעב, לעבודה שהיא באמצע בין שתיהן, לעבודה שהיא הכול ביחד. עכשיו, כשאני לא מצליחה להירדם בגלל העומס הקוגניטיבי שאני חווה מדי יום, אני נזכרת בערגה באותו חלון ברכבת, בזוג המושבים שהייתי נמרחת עליהם תוך ניתוק מוחלט מהעולם, ובעיקר בחוף הים השליו והכמעט ריק בבוקר של יום שני, מה שמביא אותי לחשוב, שאולי, עבור חלק מאיתנו, מידת ההנאה בעבודה פחות תלויה במקום העבודה, בתחום העיסוק, או אפילו בשכר המתלווה אליה, אלא פשוט בכמות הזמן הפנוי שהיא מותירה לנו על מנת לטייל, לקרוא, לרבוץ, לבהות ולחיות.

___________

באותו נושא

101 דרכים להאט את החיים – פרק 25 – מוותרים על קריירה, משנים את יחסינו לעבודה

___________