בשנה שעברה, דקה לפני שהחיים שלנו עמדו להשתנות בכל צורה אפשרית, ביקרנו אני ובן זוגי בעיר הנמל המבורג שבצפון בגרמניה. הימים הספורים שבילינו יחדיו היו מלאי חוויות: ביקרנו בפסטיבל הקולנוע המקומי, טיילנו בשוק הפשפשים, התרועענו עם זוג חברים מקומיים, אכלנו קארי וורסט בניסיון להיטמע בסביבה, שתינו בירות עצומות ואפילו הצטרפנו לשיט בנמל המרשים של העיר (הפתעה – יש נמל בעיר נמל!).
לא חייבים להיכנס ליוטיוב כדי לראות חתולים מצחיקים, אפשר למצוא אותם באלפים גם בשווקים הישנים.
במילים אחרות, ימים אינטנסיביים אבל מאושרים. רק ביום האחרון נקלעתי למצוקה נשימתית – לבן זוגי היתה פגישה (התירוץ לנסיעה כולה) ומאחר והדחקתי לגמרי את עצם קיומה נותרתי ללא כל תוכנית לבילוי למשך שעות ארוכות. המחשבות החלו להתרוצץ במוחי: אני יכולה ללכת למוזיאון לאמנות, להכין מפה מפורטת של חנויות יד שניה ברחבי העיר, לאכול במסעדה מומלצת על ידי "חברים" בטריפאדווייזר… בעוד הרעיונות עולים וצצים נחרדתי לגלות מחשבה חדשה שהגיחה משום מקום ורמסה את כל האחרות – אין לי סים מקומי, או חיבור לאינטרנט – איך בדיוק אני מתכוונת לשרוד בילוי ספונטני ורק חצי מתוכנן בעיר זרה?
וכך, לצד תופעת ה-FOMO הידועה לשמצה, שמדירה שינה מעיניהם האדומות של שוכני הרשתות החברתיות (ואני ביניהם), התוודעתי לתופעה חדשה ומטרידה לא פחות. הרשו לי להציג בפניכם את ה- FLOK – Fear of Lack of Knowledge.
הקדמה הטכנולוגית רוויית שיתוף החוויות באינטרנט, הפכה אותנו לצרכני מידע המכורים לטיפת הביט המרה. אנחנו כל כך רגילים לקבל את מלוא האינפורמציה לוריד דרך האצבע על הסמארטפון, ששכחנו איך זה לבקש הוראות הגעה מאנשים ברחוב, או לשאול בבית הקפה המקומי היכן נמצאת חנות התקליטים הקרובה. להתחבר לרשת הכורים העולמית בחיפוש אחר המלצות מזרים אמורפיים בעלי שמות משתמש מקריים, שמכילים מקף תחתון ומספר כלשהו בסוף – זה כן, כמה שתרצו, אבל לדבר עם אנשים פנים מול פנים – זה כל כך שנות התשעים.
בינתיים, בחנות התקליטים הקרובה (לי הם דווקא נראים רגועים בתמונה)
ארבע השעות שנגזר עליי לבלות בבדידות נראו לי מפחידות מאי פעם. כיצד אדע לאן ללכת, איך אנצל את הזמן בצורה היעילה ביותר, מה אם אפספס משהו מדהים בדרך…
דווקא בן זוגי הצליח להרגיע אותי באחת בעודו מתארגן ליציאה: "זוכרת את יום השוטטות שדיברת עליו לא מזמן? למה שלא תתחילי לחגוג אותו כבר עכשיו?". אמר, והלך לפגישה.
אאוריקה! לפתע ידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות, או נכון יותר, לא היה לי מושג, אבל בקטע טוב. הייתי רוצה להגיד שזינקתי מהספה, אבל בכל זאת, סלואו, אז קמתי לאיטי, ויצאתי מהבית, מצוידת במפה מופשטת מאוד של העיר, כסף לכרטיס נסיעה בתחתית, ובקבוק מים חצי מלא (שעד לפני חמש דקות עוד היה חצי ריק).
כבר ביציאה מהתחנה, בעודי מהרהרת אם אצליח להתמודד עם ארבע שעות של הליכה מקרית ברחובות, נקלע בדרכי רמז חד-משמעי, שהבהיר כי בחרתי בדרך הנכונה. במזרקה הפומפוזית של פארק אירופי טיפוסי מסודר, בו ביום שמשי שכזה ניתן לראות צעירים משתזפים, ילדים מתרוצצים, ושיכורים מנמנמים, ראיתי זוג פנקיסטים עירומים כביום היוולדם. הם השתשכו לא רק במי המזרקה, אלא גם אחד בשני, בכך הם לא הותירו הרבה ספק. הניגוד המוזר שבין שאר אוכלוסיית המקום, כולל האמהות שהתחרדנו בשמש עם ילדיהם הקטנים, ובין המראה הארוטי/סליזי של זוג נאהבים במזרקה, כאילו אותת לי: יש חוויות, אליהן אפשר להיחשף רק כשלא עושים תוכניות, מרימים עיניים מהמסך הקטן ומביטים מסביב בעולם הגדול.
המשכתי ללכת עד שלפתע נגלתה לפניי שפת הנמל, פניתי ימינה וצעדתי לאורך הגדה. לאחר הליכה קצרה, איתרתי בזווית עיני ספסל מוצל המשקיף היישר על הנמל התעשייתי. התיישבתי, וצפיתי בספינות השטות לאיטן, ובאנשים המועטים שחלקו איתי את הנוף. בספסל הקרוב ישבו שני אנשים. האחד – גבר די מבוגר, ובידו עיתון. השני – גבר צעיר מקועקע ולידו זוג אופניים. היה ברור כי הם לא מכירים. לצמד הזה לא היה דבר במשותף פרט לספסל ולנקודת המבט על הנמל, אותם הם כעת חלקו. חשבתי לעצמי: כדי להתיישב על אותו ספסל ליד אדם זר ולצפות בנוף יחדיו – הרי צריך קורטוב של אומץ לכל הפחות – יותר קל להשאיר תגובה כועסת בעמוד פייסבוק של אדם זר, מאשר להתיישב לידו סתם כך על ספסל.
נוף לנמל. מחוץ לתמונה בצד ימין (תצטרכו לסמוך עלי) זוג זרים חולקים ספסל.
הרעב החל לתת את אותותיו, והמשכתי את שיטוטיי הלא שיטתיים בחיפוש אחר אוכל. גביע גלידה סיפק את מבוקשי. החלטתי לשים את פעמיי בכיוון פארק נוסף (כבר הבנתי שבימים שמשיים שם מתרחש כל האקשן), אך המקום היה כל כך הומה ילדים והורים, שנוכחות של אדם בודד שמתבונן מסביב בתמיהההייתה יכולה להעלות סימני שאלה. מדוכן הגלידה שבפינה השתרך תור ארוך ומסודר להפליא של הורים בדרך אל הגביע הקדוש. חשבתי לעצמי שבאותו יום ראיתי כמה וכמה תורים ארוכים שכאלה בדוכני גלידה בעיר, ולרגע שעשעתי את עצמי במחשבה שהזמן קפא מלכת, אולם הנחתי שפשוט מדובר בעוד תופעת לוואי של חיים בעיר בה השמש אינה זורחת לעיתים תכופות. בניגוד למילותיו של הביטוי הרוסי "מאושרים לא מסתכלים על השעון", הבטתי בשלי וגיליתי שהשעה מאוחרת בהרבה מכפי שחשבתי.
ארבעת שעות "הבדידות" שלי כמעט הגיעו לסיומן. בדרך חזרה אל המקום בו קבעתי להיפגש עם בן זוגי, עוד הספקתי לקנות פסלון ינשוף לאמי האספנית, ליהנות ממאפה ושתיה מוזרה בטעם לימונדה וקולה, ולקפוץ לחנות יד שניה, בה המחירים היו גבוהים יותר מיד ראשונה. אז נכון, לא הצטרפתי לזוג הפנקיסטים בקפיצה למזרקה, לא פגשתי מלח מארץ רחוקה שהזמין אותי לשייט מסביב לעולם, ולא הייתי עדה להשקתו של ברווז גומי ענק במימי הנמל. וזה בסדר, כי בשביל ליהנות משוטטות טובה, אין צורך בהתרחשויות מסעירות חושים ומחסירות פעימה. אפילו לא צריך מפה. היאבקו ב-FLOK, וכמו לטיול שנתי – הביאו מימיה, מצב רוח טוב, סקרנות טבעית וכסף לכדור גלידה אחד לפחות, ומקומכם בהיכל המשוטטים מובטח.
במקום אחר ובזמן אחר משוטטים אקראיים חזו בזה
I took the road less not traveled by, and that has made all the difference
***
תמונת תצוגה:
יעל ר.
חייבת לומר שקצת מפתיע אותי לקרוא כתבה על משהו שבעיניי כל כך בסיסי, ואני עושה אותו כל חיי אפילו בלי לחשוב – בין אם זה בחו"ל או בעיר שלי (אתם יודעים כמה פירות ושאר הפתעות מגלים לא רחוק מהבית לפעמים?). גם כשכן יש לי סים בחו"ל – לא תמיד – רוב היום שלי מורכב משוטטות, או רעיון לכיוון ללכת אליו, אבל בדרך אני משנה את דעתי לפי מה שפוגש אותי. כך אני מגלה את הדברים הטובים ביותר, כך ועל ידי מפגש עם אנשים. כן, פשוט לדבר, הן עם מטיילים אחרים והן עם מקומיים. המפגש האנושי הבלתי אמצעי הוא בעיניי החלק הכי יפה וכיפי של תרמילאות ומסעות, ולפעמים מאוד עצוב לי לראות אכסניה שבה רבים תקועים בבהייה במסך הקטנצ'יק תוך פספוס של החוויה שנמצאת ממש מולם.
יעל ר.
מור
כתיבה ויפה ותוכן מעורר מחשבה,
אהבתי את ההברקות הלשוניות שלך כמו 'שיטוט לא שיטתי' ו-'הגביע הקדוש' לגלידה. אני אאמץ את הטיפים עוד היום!
מור
יוליה
איזה כיף לשמוע, תודה 🙂
יוליה