להחזיר את הקסם לעולם

יש רגעים בהם נדמה שכל הרעיונות היפים מתים. השבעה באוקטובר היה רגע כזה. התעוררתי בעיר פורטו ומתוך ערפילי השינה ראיתי את נועה, ערה כבר, אוחזת בנייד. ״יש בישראל מלחמה״, היא אמרה, ואני שקעתי חזרה לכרית, מנסה לחמוק מהמילים, לזכות בעוד כמה דקות של שינה תמימה, אך לשווא. מעט אחר כך הגיעו סרטונים. הגזירה נחתה במלוא עוצמתה. באותם רגעים, לצד צעירים במסיבה, פנסיונרים בטיול, משפחות בקיבוץ, חיילים בבסיסים, שוטרים בדרכים ועוברי אורח תמימים, גם הרעיונות היפים כולם, נמצאו מוטלים מתים.

עוד באותו יום, בשלבי ההלם הראשוני, הופיעו ניצנים ראשונים של התגייסות. אנשים פרטיים יצאו לאזור העימות במטרה לסייע באיתור וחילוץ. למחרת, לצד גיוס מילואים חסר תקדים (הן בהיקף והן בהיענות), צצו מאות יזמות ספונטניות בכל רחבי המדינה. בחמ״לים אזרחיים דאגו לספק כמעט כל צורך שעלה בשטח, החל בדאודורנטים וגופיות וכלה באפודים קרמיים וקסדות. אנשי טכנולוגיה פיתחו עזרים מיוחדים לסייע באיתור נעדרים. מסעדות עברו הסבה למפעלי מזון שסיפקו ארוחות חמות. עשרות אלפי מתנדבים סייעו בשינוע ובהסעות. מטפלים הציעו עזרה נפשית, אמנים הופיעו בפני חיילים ופצועים, בעלי ממון סייעו בתרומות כספיות. 

ההתנהלות האזרחית לאור המשבר הזכירה לי במידה רבה את ימי הסגר הראשונים בתקופת הקורונה, כתבתי על כך בהקדמה למהדורה המחודשת של ׳היסטוריה של מהירות׳:

״רעיון הקהילה זכה אף הוא לתחייה. המשבר יצר באופן אינטואיטיבי יחס פעיל של אחווה. אנשים שיתפו בכישורים, בידע ובזמן. חיפשו באופן אקטיבי דרך שבה יוכלו לתרום לעולם: לבשל מזון ולחלק לנזקקים, להעלות בזום שיעורים מצולמים, להמשיך ולתמוך כלכלית בנותני שירותים, לעודד יצרנים ועסקים קטנים, לנהל שיחות ארוכות עם קשישים גלמודים, לפתח אפליקציה לשיתוף פאזלים. בתקופה שבה נדמה שכולנו התרגלנו לחיות ״לבד״ בין ארבע קירות, עם מגוון ערוצי תוכן וצי זמין של שליחים, הגיעה המגפה והזכירה לנו עד כמה האדם הוא יצור חברתי, עד כמה אנחנו זקוקים לאחרים. דווקא כאשר אילצו אותנו להתבודד, הטבע האמיתי שלנו עלה והתמרד. אפשר היה להיווכח בכך בחצרות הבתים המשותפים, על גגות בניינים, בגינות הציבוריות, בשדרות, על ספסלים אקראיים, בכיכרות ובפארקים. ה״לבד״ יצא מהבתים וה״ביחד״ כבש את המרחב הציבורי. עשינו דברים שלא חלמנו לעשות (כמו להציב שולחן חג בחנייה), רק כדי להיות ״ביחד״ עם עוד אנשים. גילינו מחדש עד כמה אנחנו כמהים לתקשורת לא מתווכת, גם אם ממרחק של שני מטרים. נזכרנו עד כמה האנושיות שבנו זקוקה לחיכוך מתמיד עם אחרים. עד כמה אנחנו בעצם מתגעגעים.״ 

***

השאלה מדוע נראה כי אנחנו מתאחדים ומתגבשים בעיקר בעיתות משבר מעסיקה אותי לא מעט. יש כמובן את הסיבות הברורות, משברים בסדר גדול של מגיפה או מלחמה נוגעים לכולנו. גם אם לא נפגענו באופן ישיר, גלי ההדף שלהם לא פוסחים על איש. עובדה זאת מובילה לתחושה של שותפות גורל ואמפתיה, שמצידה מניעה לפעולה. בנוסף, נראה שבסיטואציה של משבר, האופי ההוליסטי של הקיום מתגלה בפנינו במלוא עוצמתו. לפתע אנחנו נוכחים לגלות שפגיעה בחלק מהגוף האזרחי עלולה להוביל להתמוטטות המערכת כולה, אלא אם נתגייס כולנו יחד למשימה.

ההקבלה המיידית שעולה בעיני רוחי היא זו של הגוף האנושי. בעת פציעה, מערכות מורכבות נכנסות לפעולה. תאי דם אדומים, טסיות דם, חלבון (פיברין) ואנזים (תרומבין) משתפים פעולה בתהליך הקרישה, עוצרים את הדימום, מצילים את הגוף. התאוששות מטראומה, פיזית או נפשית, היא אכן תהליך מופלא, ובצדק אנחנו נוטים להלל יכולת זאת של הנפש והגוף, עם זאת, בעשותנו כך, אנחנו נוטים להתעלם משתי נקודות מרכזיות:
הראשונה, גם במצב של ״בריאות״ הגוף שופע תהליכים מופלאים אליהם אנחנו בדרך כלל אדישים: מנגנון הראיה, הנשימה, מערכת העיכול ועוד. בכל רגע נתון מתרחשים בתוכנו מיליוני ניסים קטנים, אותם אנחנו מקבלים כמובן מאליו, או, במקרים רבים, אפילו מחבלים בהם במודע. מה שמוביל אותי לנקודה השניה, כדי לאפשר לגוף להתאושש מטראומה או פציעה בצורה טובה, אנחנו צריכים לתחזק את המערכות שלו גם בשוטף: תזונה הולמת, פעילות גופנית, שינה מסודרת, טכניקות כאלה ואחרות להפחתת לחצים ועוד.

אם להחיל את שני הסייגים הללו על הגוף האזרחי, הרי שהעובדה שהאנושיות במיטבה מתגלה במלוא עוצמתה בעיתות משבר, צריכה לכל הפחות לעורר דאגה. חברה בריאה, כמו גוף בריא, היא כזאת שבה מתרחשים אלפי תהליכים מופלאים בכל רגע נתון. אין גוף שיכול לשגשג לאורך זמן, אם מיטב המערכות שבו עובדות רק בעת מצוקה, בחירום. בנוסף, חברה בריאה היא כזאת שבה נוצרת שגרה אזרחית יומיומית התומכת בחוסן הפנימי שלה.

***

אם היה בידינו ׳מתכון׳ לייצור של סולידריות חברתית, כזו שאינה תלויה במשברים, מצבנו היה טוב, אבל הוראות הכנה שכאלה אינן בנמצא. ייתכן ונגזר עלינו לראות את רגעינו היפים ביותר מתלווים תמיד לרגעים הקשים ביותר. עם זאת, אני רוצה להציע שני מנגנונים אישיים שיכולים לסייע לנו לעודד את ההתפתחות האורגנית של הסולידריות החברתית.

להוקיר תודה

מנגנון ראשון הוא הוקרת תודה. בגוף האזרחי, כמו בגוף האנושי, מתחוללים בכל רגע נתון אלפי ניסים קטנים. כדי להוקיר תודה אנחנו צריכים קודם כל להכיר אותם. אלפי עמותות פועלות בישראל, תומכות ומקדמות שלל מיזמים סביבתיים, פוליטיים וחברתיים. הן עושות זאת, במקרים רבים, בתקציבים זעומים, בעודן נשענות על טוב ליבם של מתנדבים, ועבור מרבית האזרחים, פעילותן נותרת שקופה – לא כזו שאנחנו מקבלים כמובן מאליו, אלא כזו שאנחנו כלל לא מודעים לקיומה. מנגד, עבור קהל היעד שלהן, יהיו אלה דרי רחוב, נשים שנחלצו ממעגל הזנות, נוער במצוקה, קשישים עריריים, מכורים לסמים ועוד – הן לעיתים קרובות מהוות את ההבדל היחיד בין ייאוש מוחלט לתקווה. אני מתקשה לדמיין את המציאות בלי המגזר השלישי שתומך ומניע בכל עת פרויקטים הנוגעים בחייהם של כל איש ואישה. 

להכיר בקיומם של ארגונים חורשי טובה זה צעד ראשון, שלאחריו הוקרת תודה היא צעד שני ומתבקש. הוקרת התודה יכולה לבוא לידי ביטוי בסיוע אקטיבי, יהיה זה לקיחת חלק פעיל בעשייה, הצטרפות לתמיכה כלכלית בעמותה, או אפילו הפצה ברבים של עצם קיומה. כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לבחור נישה חברתית הקרובה לליבם, להצטרף לאחד מהארגונים הפועלים בה, או אפילו להקים יוזמה חדשה משלהם.

בדיוק באותה מידה שאנחנו מטפחים את הגוף והנפש כדי שיוכלו להגיב בגמישות נכונה לאירועים טראומטיים ולשמר בריאות איתנה, אנחנו יכולים, שלא לומר צריכים, לטפח גם את הגוף האזרחי כדי שייטיב לעמוד בפני משברים עתידיים, ויספק גם ביום יום תחושה של סולידריות וביטחון בקהילה בה אנחנו חיים (הוכחה טובה לנקודה אחרונה זו היא כל אותם ארגונים חברתיים שהפציעו תחת השבר הפוליטי, ומיד כשהחלה המלחמה נרתמו לסייע בכל הנדרש בהתאם למצב החדש). אלא שכיום, נראה שרבים משקיעים את רוב זמנם ומרצם בעצמם: התפתחות אישית, צמיחה, חתירה לריבונות ועוד (כל אחד מאלה ראוי כמובן לטיפוח, אבל במידה רבה הם הפכו לחזות הכל). הסיבה לכך היא שהעידן בו אנחנו חיים מוסס את רעיון הקהילה והעלה על נס את רעיון האינדיבידואליזם, ובכך יצר הפרדה מלאכותית בינינו לבין אחרים. 

אני כותב מלאכותית שכן ברוב המוחלט של ההיסטוריה האנושית, ידעו בני האדם למקם את עצמם היטב במארג החברתי בו חיו ופעלו. איש לא דמיין שהוא יכול ׳להצליח׳ בכוחות עצמו (או שיהיה בכלל טעם להצלחה שכזאת). רעיון האינדיבידואליזם הוא תוצר של מאות השנים האחרונות, וככזה הוא מנוגד לטבע האנושי ולפיכך גם הפיך לגמרי. למעשה, יש משהו פשוט וקל שכל אחד מאיתנו יכול לעשות כבר עכשיו כדי להשיב את הדברים לסדרם.

להחזיר את הקסם לעולם

המונח ׳הסרת הקסם מן העולם׳ מתייחס לתהליך שעבר המערב במאות השש-עשרה והשבע-עשרה, במהלכו אמונות תיאולוגיות ומאגיות הוחלפו בהסברים מכניסטיים ומדעיים. בתוך מאות בודדות של שנים, עולם רדוף רוחות, שדים, אלוהימים וכוחות נסתרים אחרים, נעלם כמעט לחלוטין, או לפחות איבד את השפעתו על התנהלות חיי היומיום (לכך יש כמובן יוצאים מן הכלל, ביניהם ניתן למנות את דתות המזרח כמו גם את היהדות (ובמידה פחותה את האיסלאם והנצרות), הכוללות שלל טקסים יומיים המנכיחים את קיומו של ׳קסם׳ זה).

אני לא מציע חלילה חזרה המונית בתשובה. כדי להחזיר את הקסם שאבד לעולם, כל שעלינו לעשות זה לאפשר לעצמנו להשתהות ולהשתאות. די להביט החוצה מהחלון, הקסם קיים בכל כיוון אליו נסתכל. נוף ירוק, שמים כחולים, מדבר צחיח או עיר סואנת מלאת אנשים ממהרים – בכל מקרה אנחנו מתבוננים בעולם שעצם קיומו הוא לא פחות מפלא של ממש. אפשר כמובן לפרוט אותו להסברים מכניים, פיזיקליים, ביולוגיים וכימיים, אבל כל אלה רק מבהירים ביתר שאת שמדובר בנס. הדברים הופכים למורכבים אפילו יותר כאשר אנחנו בוחנים את הטבע והיקום כולו. אז עולה ומזדקרת אמת פשוטה אחת – הכל קשור בהכל, והכל תלוי בהכל. העננים קשורים ותלויים ביערות. היערות קשורים ותלויים בפטריות. הפטריות קשורות ותלויות בגשמים. אינספור מעגלי תלות מתקיימים בכל רגע נתון, מקריים והכרחיים באותה מידה, ובמידה שרק קסם יכול להסביר. דבר אינו עומד לבדו, בפני עצמו. גם אנחנו לא.

רעיון ההוליזם שהטבע מפגין בצורה כה מרהיבה, אינו מותיר בפנינו ברירה. כמעט מאליה מתגבשת בקרבנו הבנה חדשה: דבר אינו תלוי רק בנו – אנחנו חלק משרשרת אינסופית של קשרים ותלות הדדית. ובאותה נשימה, דבר אינו יכול לקרות בלעדינו – אנחנו חלק משרשרת אינסופית של קשרים ותלות הדדית.

***

מי שמטמיע בקרבו את העובדה שהוא חי בעולם קסום, אינו יכול שלא להוקיר על כך תודה ולבקש לקחת בו חלק. כשאנחנו פועלים בעולם ביחד עם אחרים ולמען אחרים, אנחנו מוציאים לפועל את טבענו האמיתי, החברתי, התלותי. כן, אני עמית, ואני תלוי באחרים במידה בלתי נתפסת ובאותה מידה שאחרים תלויים בי. צר לי שאנחנו זקוקים למשברים איומים כדי להבהיר לעצמנו את חוסר ההיתכנות של תפיסת האינדיבידואליזם הקיצוני. אין דבר בעולם שמשגשג לאורך זמן לבדו, בכוחות עצמו.

בשביעי לאוקטובר כל הרעיונות היפים היו מוטלים מתים. אבל מתוך השבר הגדול יוולדו רעיונות חדשים, יפים לא פחות. זה בלתי נמנע. אחרי הכל, אנחנו חלק מהטבע, ובטבע דבר אינו מת לשווא.

Edgar Degas, Sky Study, 1869