הליכת יום יום

די מהר אחרי שהתחלתי לעסוק בהליכת יום יום, לנסות לקדם את הרעיון ש"אפשר בהליכה", הבנתי שאנשים – ובפרט הרחק ממרכזי הערים הגדולות – באמת לא זוכרים.

בתחילה האפשרות שאנשים פשוט לא זוכרים ובעקבות זה נעים מרחקים קצרים ברכב עלתה בשיחות עם אלו שכן מתניידים ברגל. בהמשך התוודעתי אליה באופן ישיר. יכולתי ללמוד ממי ששמעו אותי מדברת על הליכת יום יום, או שקראו את הספר שכתבתי, שהנושא אכן נשכח. אנשים סיפרו לי שגרמתי להם לשים לב. חלקם אף שיתפו שבעקבות החשיפה לדברים הם החלו להמיר נסיעות למרחקים קצרים בהליכה. מצליחים להכניס יותר הליכה ליום יום שלהם.

הפחתת שימוש ברכב הפרטי היא שינוי נחוץ וחיוני. בכלל, הפחתה היא עניין שקשה להפריז בחשיבותו. בשונה מרעיונות אחרים שנמצאים בשיח הסביבתי ומקודמים ללא הרף (למשל, מחזור), להפחתה – בין אם בכמות האשפה שנייצר, או בכמות הפלסטיק או האנרגיה שנצרוך – תהיה השפעה מיטיבה עלינו ברמות שונות. כאשר מדובר בהפחתת נסיעות, ההשפעה המיטיבה נוגעת למרחב בו אנו חיים, לסביבת המגורים, לשגרה שאנו מקיימים, ומכאן שגם לרווחה האישית.

למרבה הצער, קיים קשר הפוך בין חשיבות הנושא לבין מידת העיסוק בו. בהליכה עצמה אמנם עוסקים לרוב וקיים גם שיח תכנוני ער, אבל הרעיון ששינוי יתחיל מלמטה כמעט ואינו מדובר. 

נקודה מעניינת היא שהליכה היא כן ספורט פופולרי. אנשים עוסקים בו להנאתם. יש שיצאו להליכה בערב בחברת בן או בת הזוג ויש שיסמנו שביל הרים פופולרי באלפים או בהימלאיה ויצאו לחופשה שההליכה במרכזה. 

באורח פלא, לא מתקיים קשר בין אלה לבין צורכי היום יום. במהלך השגרה גם מי שהלכו בהרים, גמעו מרחקים מדי יום (לא אחת בתנאי מזג אויר קשים וטופוגרפיה מאתגרת), יעדיפו לעבור 300 או 400 מטר באזור בו הם גרים בנסיעה.

יתכן שיחסי הציבור שיש להליכה מעולם לא מצאו לנכון לגשת גם לתחום ״אפרורי״ זה של חיי היום יום, וכפי שנטען בראשית הדברים הוא פשוט נשכח. נושאים אחרים – חשובים יותר וחשובים פחות – הם שתופסים את מרחב התודעה שלנו, ואינם מאפשרים לנושאים שלא דוברו להמשיך ולהתקיים. כך יוצא שרעיונות קטנים, פשוטים, ועם זאת חשובים וחיוניים לחיינו, הולכים ונדחקים לשולי התודעה. 

יש לא מעט רכיבים חשובים או חיוניים לחיינו שהדיבור עליהם לא קיים ואין בהכרח מי שידאג לשאת אותו. עצים הם דוגמה טובה. הם חיוניים לחיינו אבל ביום יום, ולמעט ימי שרב בהם אנו כמהים לצל, איננו נוהגים להרהר בנחיצותם. כך גם לגבי איכות המים, האוויר, או אפילו קשרים חברתיים – ביום יום איננו זוכרים לתת את הדעת על כל אלה, חרף היותם חיוניים לחיינו.

כך יוצא שאנחנו לא מקשרים בין האפשרות לצאת לטרק יקר בהרים לבין הליכה למכולת. טרק נמצא על סדר היום. הוא מתכתב היטב עם הטרנד הבלתי מנוצח של נסיעות בעולם. הליכה למכולת נשארת באפרוריותה. תהליך דומה מתרחש גם בנושא של שהייה בחוץ. גם היא מתחילה להיות מדוברת. ושוב, אנחנו לא מקשרים בין סתם לצאת מהבית, לפגוש חבר בפארק או לשוטט ברחובות, לבין סדנה ביער בה נתרגל יוגה ומדיטציה. 

יציאה החוצה לסדנה או לרטריט ביער הם ראשית לכל קנייה של מוצר. ולא רק שהם משווקים לנו כמוצר אלא שקל לנו מאוד לשתף בחוויה שנוצרה אצלנו בעקבותם. בשיחת סלון יהיו מי שישמחו להקשיב לחוויות שלנו משבוע רוחני במהלכו התחברנו לטבע ולטבענו האמיתי.

תחמנו את ההליכה ואת השהייה בחוץ למקומות מוגדרים וברורים. אנחנו לא סתם משוטטים, אנחנו יוצאים לטרק. אנחנו לא מכלים זמן יקר בהליכה לדואר או לבנק, אנחנו עושים ג׳וגינג׳. אנחנו לא יוצאים לפארק הקרוב עם מחצלת וספר, אנחנו נוסעים לריזורט לסוף שבוע של התפתחות. קל לקטלג אותנו ולקטלג לטובה, ועוד יותר קל לנו להכניס את העשייה ל״משבצת נכונה״.

 

משבצות

הימים שלנו מוגדרים לפי משבצות. דומה שכך גם הזמן כולו. סדנה ביער זו משבצת. ריצת בוקר עם הקבוצה והמאמן גם זו משבצת. משבצות של עבודה ושל פעילויות נוספות מובנות היטב במהלך היום, מתוכננות מראש. גם ילדינו חווים זמן משובץ. הם במסגרת בבוקר. הם בחוגים אחר הצהריים. החוג יכול להיות חוג ביער אבל אין סיבה שמשהו יחרוג מהמקום שהקצנו לו. כשילדי היו קטנים זכור לי הרגע בו שמעתי לראשונה את צמד המילים זמן איכות. משהו בי התכווץ למשמע המילים הללו. דובר אז על רצועת הזמן שבין חזרת הילדים מהגן בשעה חמש לבין השעה בה יכנסו למקלחת. רצועת זמן בה ישהו וישחקו עם הוריהם. 

הספונטניות מתה מזמן. אנחנו לא מכירים בה יותר. לא מעוניינים בה. נוח לנו כשהדברים במקומם. לצאת ברגל מהבית זה ההפך מכל אלה. מי יודע את מי נפגוש. מי יודע אילו מראות יקרו בדרכנו. על המחסור במראות ובתחושות לאורך היום, כתוצאה מהעדר מפגש עם הרחוב ועם המרחב, אנחנו כבר נמצא דרך לחפות (דרך מובנית, ככל הנראה בתשלום, ומסודרת במשבצות).

התנהלות שכזו, לפי רצועות זמן שיש להן הגדרה בטוחה ומוכרת, תנועה בין מרחבים תחומים וידועים מראש, כל אלה מתיישבים היטב עם מעבר ברכב ממקום למקום. לא פלא איפה שהמקרים בהם אנשים כן הולכים ברגל ׳הליכת יום יום׳ מתרחשים רק כאשר האזור מספיק צפוף כך שלחלוטין לא ניתן להתנייד בו ברכב או באותם רחובות ספורים שרשות זו או אחרת הגדירה כ-״מדרחוב״.

 

 

הדבר כשלעצמו

בספר מהי אקופואטיקה שואלת המחברת סבינה מסג: "האם יש להפוך את ה'זיקה למקום' לקנה מידה בפני עצמו?" וזאת כחלק מסדרת שאלות המנסות לאמוד את טיב יחסינו עם הטבע, עם האדמה ובאיזו מסגרת קונספטואלית הגיוני שנשים את מערכות היחסים האלה – האם בכזו שמתעניינת בטבע כחלק מהרצון לשמר את המין האנושי, או כזו שמעוניינת בדבר כשלעצמו, בטבע עצמו. בזכותם הטבעית של נחל, הר או יער, לחיים, במנותק מהיותם גם במקרה, ״משאבים״. התפיסה השנייה מבטאת את ה״אקולוגיה העמוקה״ והיא מזמינה אותנו – לדבריה של מסג – לשנות דפוסי חיים, ולהסתפק במועט כדי שכלל החיים יוכלו לקיים ולהתקיים.  

כשהתחלתי ללמוד את יתרונותיה של הליכת יום יום, של המרת נסיעות למרחקים קצרים בהליכה, הסודות התגלו לי טיפין טיפין. בהתחלה אלו שיותר קרובים לפני השטח. פעילות חיובית. פעילות בריאה. הגוף מרוויח והנפש גם. האפשרות להחיות את המרחב. לייצר סביבת מגורים מיטיבה וכן הלאה. 

הבנתי כי בחירה בהליכה כחלופה לנסיעה היא לא רק צמצום צריכה אלא במידה רבה אקט של הפניית עורף לתרבות הצריכה. גם נסיעה קצרה פירושה צריכה. הליכה לא. או כמעט שלא. ההתנסות שלנו בהליכה כחלק משגרה היא התנסות המתרחשת במרחב שמצוי מחוץ למעגל הצריכה. בדומה לשוטטות, בדומה לישיבה בבית עם ספר, בדומה ליציאה עם הילדים אחר הצהריים לגינה הציבורית. נדמה לי שבעבר היה יותר מקום לאפשרויות הללו. אפשרויות שלא מעורב בהן כסף, שהן נגישות מעצם טיבן לכולם. כילדה, מבוגרים סביבי ניסו להמשיך ולדבוק בהן בהזדמנויות שונות. לשכנע לכיוונן. למשל מטעמי חיסכון. המרחב הפיזי כיום משדר אלינו צרכנות באופן מאוד חד וברור ולכן יש משהו חתרני בעצם האפשרות ליצור מרחבים חפים מצריכה. 

ככל שירבו בשגרה שלנו התנסויות אלו, התנסויות שאינן חלק ממעגל הצריכה, יתכן ונוכל לבחון לאורן אפשרויות אחרות, במרחבים נוספים, ולקיים בחירה מושכלת. בחלק מהפעמים לבחור חלופה שהיא לא צרכנית במהות שלה.  

התניידות ברגל כמו מכחישה את הגבולות שהצבנו לעצמנו בזמן, במרחב. לקחת קילומטר אחד במהלך היום (והמרחב) ולשחרר אותו – זה במידה רבה רגע של יציאה לעצמאות גם עבורנו. רגע בו יצרנו לעצמנו מרחב קונספטואלי אחר ומשוחרר מצריכה. לא רק כי באמת לא צרכנו דלק או ביטוח או מתכת. אלא מסיבה הרבה יותר עמוקה. אנחנו נכנסים לסוג של מרחב שלא ברור לאן יוביל אותנו וכנראה יגרום לעוד זמן "ללכת לאיבוד" בדרכים רבות ושונות. נפגוש את השכנה ונשקע לשיחת חולין, נתפתה לצעוד בשביל נסתר, נקטוף תותים מעץ.

המפגש המחודש עם המרחב חושף את סודותיו אט אט. אחד היפים שבהם נוגע לדברים שנחוצים לנו כשאנחנו הולכים ברגל, ואלה שאינם. חנייה, למשל, אותו מוצר מבוקש, המכתיב בפועל כיצד נבנים כיום בניינים ושכונות שלמות, הופך למיותר. אדם שהחליט להתנייד בסביבת מגוריו ברגל יבוא בדרישות אחרות לגמרי. למשל, עוד עצים, עבור צל. זה מהפכני.

אם לחזור לדברים של מסג אודות אקולוגיה עמוקה, אני לא יכולה שלא לחשוב על יחסי הכוחות שיש בינינו לבין הסביבה. אם נרצה או לא אנחנו תופסים עצמנו כמושלי הארץ. נולדנו לתקופה בה המכונות סביבנו מיישרות הרים, כורות מחצבים מבטן האדמה, תקופה בה האדם יכול לטוס לקצה העולם וגם משם להמשיך בתקשורת מתמדת עם מכריו. תמונת המראה למציאות זאת היא הרגע בו החלטנו להשאיר את מפתחות הרכב בבית – רגע של צניעות. רגע בו מתחילה ביננו לבין המרחב שיחה חדשה, אולי אף שפה חדשה. עדינה יותר. צנועה יותר. 

לדרוך בסנדלים על הקרקע – גם אם זו מחופה, גם אם סמני הסביבה הטבעית ניטלו ממנה כמעט כליל – זו אמירה אחרת מלכבוש אותה תחת צמיגי גומי בעוד שאנו יושבים בתוך שריון מתכת במשקל כולל של טון ויותר:

הנה אנחנו,
הנה רגע של התחלה חדשה.

***

ליאת בלוך היא מקימת ״הגענו ברגל – התנועה להשבת ההליכה״ ומחברת הספר ״פרח רחוב – חיבור על הליכה״.