עץבעיר, וגם בכפר

לאורך השנים בהן אני כותב אודות תנועת ההאטה, נתקלתי לא אחת בטענה שכדי להאט יש לצאת מהעיר הגדולה ולהשתקע באיזור כפרי שקט. כמי שגדל כל חייו בתל אביב, ומאט בה על בסיס יומיומי, השתדלתי לסתור את הטענה הזאת, ואף הגדלתי לעשות וטענתי (ואני עדיין טוען) שעיר גדולה מאפשרת יישום של אמנות ההאטה בצורה יותר טובה. טיעון חשוב לטובת הצד העירוני התגלם בהיבט האקולוגי-סביבתי של אורח החיים הזה – עיר צפופה יעילה יותר בניצול משאבים, בודאי ביחס לבזבזנות הטבעית של צמודי הקרקע בישובים הכפריים. במידה והייתה עולה כנגדי טענה שבעיר בלתי אפשרי לחיות חיים אקולוגיים אמיתיים, הייתי שולף את הקלף המנצח שלי: ׳עץבעיר׳.

׳עץבעיר׳ הוא מרכז ידע חי שמהותו (הייתה) אקולוגיה עירונית. בתוככי דירה רחבת ידיים בכיכר ביאליק שבתל אביב, הוכיחו תמי, אלון, עינת ואבי (לצד עוד רבים וטובים שהתגוררו בדירה לאורך השנים), שגם בעיר גדולה, מהירה, רועשת ופתיינית, ניתן לחיות חיים איטיים ואקולוגיים למהדרין: לגדל את המזון שאוכלים, להפוך אשפה לאדמה טובה, לטפח את נחלת הכלל, ליצור קהילה משתפת פעולה, לסרב בנימוס לתרבות הצריכה, להקים מערכות פשוטות של מים אפורים, ואפילו, רחמנא ליצלן, לחיות בלי מזגנים. אינספור סיורים, שיעורים וסדנאות בקיימות מעשית הועברו בדירה הזאת, ואלפי אנשים זכו לבקר בה, להתרשם וללמוד.

אה כן, והמילה ׳הייתה׳ מופיעה בסוגריים, שכן לפני חודשים ספורים, החברים מ׳עץבעיר׳ הודיעו שהם עוזבים את הדירה, יוצאים מהעיר, ומחפשים מקום חדש. הכיוון הכללי שהצהירו עליו היה צפון הארץ, ואם להיות ספציפיים יותר, כפר ורדים. עבורי זו הייתה רעידת אדמה בזעיר אנפין, מכה אפורה על העיר, וכמובן סדק מהותי בויכוחים עתידיים. למרבה המזל, תמי ואלון, בטקסט שנכתב מהלב (שמתחיל ממש בעוד שורה אחת), הצליחו לעשות עבורי סדר בבלאגן, ולהזכיר לי אמת אחת פשוטה שלעיתים אובדת בלהט הניסיון להוכיח שהצדק עמך.

מוזמנים לחוות אותה,
עמית

***

מאז 2006 קיימנו את עץבעיר – בעיר. זה לא היה קל רוב הזמן, אבל זו הייתה דרכו של העץ שמוטבעת לנצח בשמו. פתחנו את מרחב המגורים שלנו לסיורים, חשפנו את פרטי הפרטים של חיי היום-יום שלנו, והדגמנו שזה לגמרי אפשרי, ואפילו טבעי, לקיים אורח חיים אקולוגי להפליא, בעיר. והנה, אף-על-פי שהיה לנו ברור שלכולם בטח ברור שהעיר היא התשובה – ברור שבעיר הכי אקולוגי! נכון?  – לא היה סיור אחד שבו לא נשאלה השאלה: 

"אם אתם  אקולוגיים כל-כך, אז למה אתם לא בכפר?" 

כשיום בהיר אחד ב-2022 הכרזנו שאנחנו עוזבים את העיר, אותה שאלה היכתה בנו מהכיוון ההפוך: "אם אתם אקולוגיים כל-כך, איך אתם מעיזים לעזוב את העיר? ועוד חושבים לעבור לכפר, ועוד כפר ורדים מכל המקומות בעולם?

לא משנה באיזה כיוון שואלים את השאלה, התשובה היא אחת והיא די פשוטה בעצם. היא פשוטה עד-כדי-כך שנדרשו לנו כמה שנים להכיר בה ולהגיד אותה בסיורים. ברשומה זו נתבונן מקרוב בהנחות היסוד שמאחורי השאלה, על שתי פניה, ונסקור את הדרך שעשינו עם התשובה.

אם אתם אקולוגיים כל-כך, אז למה אתם לא בכפר?

השאלה "אז למה אתם לא בכפר?" מניחה שבעיר קשה מדי או אפילו אי-אפשר להיות אקולוגיים, ו/או שכל מי שראויה לתואר "אקולוגית" צריכה, ובוודאי גם רוצה, לחיות בכפר. ייתכן שמאחורי השאלה מסתתר גם איזה רצון שה"אקולוגים" לא יפריעו עם אורח החיים ה"כפרי" שלהם לאווירת ה״עסקים כרגיל״ של העיר. ניחא אם היינו גרים בדרום תל-אביב, אבל לא, אנחנו נתקענו בפופיק שלה (כיכר ביאליק), כאילו להכעיס.

מצד שני, מאחורי התמיהה (המהולה לעיתים בכעס!) הכיצד ייתכן שא'נשות עץבעיר שוקלות ברצינות לעבור אל הכפר, עומדת הנחת יסוד חדשה יחסית בתודעה האנושית, שתמיד מדובררת בידענות על-ידי מישהי מהקבוצה המסיירת: "מה, הכי אקולוגי להיות בעיר!". היא, כנראה, כבר למדה דבר-מה על "קיימות". גם אנחנו למדנו את אותו הדבר תוך כדי ההתערות שלנו בתנועה הסביבתית-אקולוגית שקמה לנו כאן בעשרים וחמש השנים האחרונות. אנחנו מכירים טוב מאוד את הטיעונים, וכפי שכבר נרמז, נדמה שעץבעיר נוצר כהתגלמות שלהם – הנה, אתן רואות, בעיר הכי אקולוגי! תראו את עץבעיר! 

אכן, כיף היה לקבל גושפנקא מיודעי דבר למחשבה המפנקת ש"אנחנו הכי אקולוגיים", יותר מכו-לם! הנה, היה כתוב בעיתון שהעיר זה *ה*פתרון למשבר האקלים. כמו כן, ההצהרה שבעיר הכי אקולוגי זיכתה את כל מי שגר בעיר בהילה אקולוגית אוטומטית, ונהנינו לתת את הקרדיט לכל העירוניים שבחבורה. רב הא'נשים חיים בעיר , בטח בישראל, אז הנה, עוד כמה צעדים קטנים, וכולם בפנים – אתה רק גר בעיר, וכבר אתה יכול להגיד שאתה אקולוגי! זה נפלא.

בתחילת דרכנו בעץבעיר, נדמה היה לנו ש׳רציני׳ ו׳מקצועי׳ יותר להציג נתונים "אובייקטיביים" מאשר לספר על הבחירות שלנו כמו שהן – העדפות אישיות. כך שיתפנו פעולה עם איזו הנחה מוזרה שיש אובייקטיביות כלשהי בבחירה שלנו. השאלה מופנית כביכול לאדם האמיתי, תמי, או אלון שיושבים בחדר, אבל בעצם היא מופנית לאיזו פרסונה שמימית שמגלמת את המושג המופשט שעמוס בהמון מאוויים ותקוות אנושיות: "אקולוגיה". אותה דמות, שנקרא לה לצורך העניין "תמי ואלון", בודאי ישבה וחישבה במספרים איפה יותר אקולוגי ואחרי שקראה את כל המאמרים הגיעה למסקנה מדעית ונחרצת שאם קידום אקולוגיה מעשית היא המטרה, העיר זה המקום. או אז הקימה הדמות את עץבעיר בעיר תל-אביב.

האמת היא כמובן שגרנו בעיר, כי אהבנו לגור בעיר…

 

זה לא נגמר בהעדפות אישיות

מכיון שההעדפות האישיות שלנו היו מחוץ למה שמקובל סביבנו ובאופן רדיקלי וגם עקבי מאוד, לא הייתה לנו ברירה אלא לגבות אותן בידע. הידע הזה לא היה דומה כל-כך למה שלימדו אותנו בבית הספר ולמה שדיברו אלינו בטלוויזיה או בפרסומות או בשיחות הסלון. למדנו וחקרנו כל אחד בדרכו, ואז נפגשנו, והמחקר התגלגל לשיחות ארוכות ודקדקניות תוך כדי שאנחנו מכינות אוכל ואוכלות אותו. בירכנו על עצם זה שבכלל נפגשנו, וכך הפך עץבעיר להיות מה שהוא – מרכז ידע חי.

אחד המניעים המרכזיים של המחקר שלנו, מהרגע שהתחלנו לפרסם אותו, היה התקווה שאם נבין עד הסוף את ההיגיון של מה שאנחנו עושים, נוכל לשכנע א'נשים בצדקת דרך הקיימות, וכך ישנו גם הם את הרגלי היומיום שלהם. האמנו לתומנו שפנייה אל ההיגיון הבריא תהיה אפקטיבית. 

ואם נחזור לבחירה לגור בעיר, כן, היא הייתה בחירה אישית. שנינו נולדנו בעיר תל אביב, אהבנו אותה והרגשנו שאנחנו מחוברים ברמה מאוד עמוקה לרוח המקום. בפרמקלצ'ר קוראים לזה "ביו-אזוריות" – הנה, זה נשמע הרבה יותר 'רציני' מדיבורים על "רוח המקום", נכון?

הרבה יותר נוח בחברה שלנו להיצמד להסבר סופר-רציונלי למה שאנחנו עושות, ולתבל במילים שנשמעות 'מדעיות'. לא נעים להודות שאנחנו בעיר פשוט כי בה אנחנו מרגישים בבית ובה טוב לנו (אקולוגים ואידיאולוגים, כידוע, אמורים לסבול). בקיצור, גם אנחנו דקלמנו בידענות נתונים שלמדנו ממחקרים של אחרים, במקום לדבר מהלב על חיבור למקום.  

אבל, לאט לאט חלחלה ההכרה בריקנות של הטיעונים המצוטטים ושחררנו את עצמנו להגיד אמת פשוטה ועתיקה כל-כך. התשובה לשאלה "מה אתם עושים בעיר?" היא פשוטה, והיא אישית – לדוגמה, כך ענתה תמי:

״אני פה, כי פה נולדתי ופה הייתי ביום שבו חשבתי להתחיל לעשות קומפוסט. לא ראיתי שום סיבה להעביר את כל חיי למקום אחר רק כדי לעשות קומפוסט או לכבד את המים או לגדל חסה בעציץ. המרחבים מעולם לא קראו לי, והקריאה להתחיל לקחת אחריות על מקורות המזון שלי או על היעד של הזבל שלי לא הייתה תלויה בהם.״ 

בהחלט פגשנו לאורך הדרך אנשים שהקריאה שלהם באה מהמרחבים ולשם הם פנו. זה לא היה המקרה שלנו, ושמחנו לספר סיפור שונה מהמקובל, כשברקע הוויכוח המשיך להתווכח את עצמו: איפה אקולוגי יותר, בעיר או בכפר? זה ויכוח שלא מוביל לשום מקום – בסופו של דבר, אנחנו, כמו כל אחד, בחרנו את מקום מגורינו משלל סיבות הקשורות לאהבה, לנוחות ולפרנסה. בחרנו להישאר בעיר שבה אהבנו לחיות, בזמן שאנחנו משנים את אורחות החיים שלנו. לא רק שלא ראינו שום סתירה בין חלקי הפאזל, אלא ששלל האתגרים שהעיר הציבה בדרכנו האקולוגית עניינו וסקרנו אותנו, נהנינו לפתור אותם בזה אחר זה, לעצמנו, תוך שאנחנו גם מגלים את כל האופנים שבהם העיר אפילו משרתת היטב את ההעדפות האקולוגיות שלנו. נכון – התמזל מזלנו להתפתח בעיר שרוחה טומנת בחובה פוטנציאל רב למימוש של חזון אקולוגי. ייתכן מאוד שלו מצאנו את עצמנו במקום אחר, בין אם בכפר או בעיר אחרת, היינו מרגישים שהמקום אינו מאפשר לנו לעשות את עבודתנו ולא היינו נשארות.

בכל אופן, היה כיף – בדיוק כמו כותרת המשנה של אתר עץבעיר לדורותיו: "החיים הטובים בעיר".

 

אם אתם אוהבים כל-כך את העיר, למה לא נשארתם בה?

בשנים האחרונות עיריית תל אביב עושה כל שביכולתה למחוק את הבית שהיה לנו בעיר. מקומות שזכורים מהילדות משתנים ללא היכר והרגליים מתבלבלות… איפה הצפון? באיזה רחוב אני בכלל? לאן חטפתם אותי? אני רוצה הביתה. קוראים לזה סולָסטלגיה, וזה כואב. לכאב שלנו יש כתובת – יש א'נשים שהעניין שלהם להרוס את נוף ילדותנו, כמובן לא ממניעים אישיים. בניגוד אלינו הם לא פועלים מ"העדפות אישיות" אלא מתוך חישובים רציונליים לגמרי (כסף) ובתגבור של אילוצים (מדומיינים או לא) של פרנסה, הם לא מכירים אותנו בכלל ובטח שלא גרים בכיכר ביאליק. 

התחלנו להיות מאותגרים כשרכב הטיאוט נכנס לפעולה, ועבר פעמיים ביום, כל יום כולל שישי ושבת, בנוסף לניקיונות תקופתיים של הכיכר עצמה. היה קשה להיות עדים לכמויות המים המבוזבזות, ולסבול את הרעש מחריש האוזניים. אבל אז עיריית תל אביב נכנסה, בכל הכוח והרעש שהיא יודעת לעשות, לסדרת שיפוצים אינסופית בכיכר ביאליק.

הכיכר היתה הבית שלנו במשך 15 שנים והיתה גם בועה שקטה וקסומה יחסית – פעלנו לא רק בדלת אמותינו אלא גם במרחבים הציבוריים שסביבנו, חקרנו את תולדות הכיכר, תיעדנו אותה והיה לנו גם חזון בקשר אליה, שהצגנו יותר מפעם אחת לגורמים הרלוונטיים בעירייה. 

הרגע המכריע היה כשציפור קטנה לחשה לתמי שהולכים להרים את כל הכיכר ולהחזיר אותה לקדמותה – רק עם בטון חדש – או אז הכיוון החוצה כבר הופיע בשלטים מהבהבים בצבע אדום זוהר. באותו רגע, להישאר בעיר הרגיש כמו קורבנות, וזה בדיוק מה שלא הרגשנו כל השנים. האבק שהתרומם מהשיפוצים וכיסה את מסך המחשב כל בוקר שיקף לנו את מה שהריאות שלנו מקבלות, ואטמי אוזניים הפכו להיות מוצר חובה שההשרדות שלנו תלויה בו. אולי הרגישות שלנו עלתה, אבל היי, עוצמת הסירנות עלתה פי שבעה בעשר השנים האחרונות, יחד עם עוצמת הלדים שמאירים עשרות מונים מעבר לנדרש פשוט כי אפשר. תל אביב הפכה להיות התגלמות של מכונת ההשמדה הקפיטליסטית חסרת הפנים, שלא מכירה אותנו בכלל – זה לא אישי.

נשמת העיר פרחה ואנחנו איתה. יצאנו לחיפוש המקום הבא שלנו, וכשראינו שהחיפוש דורש את הזמן שלו, החלטנו לצאת ל"שנת שבתון" שאורכה לא ידוע, אצל ההורים. כך שבעצם, נשארנו בעיר, לפחות לעת עתה. אלון אצל ההורים בצפון תל אביב וממשיך לפעול במרחב הטבע-עיר התל אביבי, ותמי אצל אבא שלה בפתח תקווה, ופועלת משם בענייני עץבעיר המגוונים – כולל מחקר והעמקה סביב העץ הגדול, הצומח ב… כיכר ביאליק. 

ברור לנו כרגע שהכיוון שלנו הוא צפונה (לצפון הארץ, לא צפון תל אביב – אנחנו חושבים על כפר ורדים). א'נשים תמהים על כך, ולפעמים אפילו כועסים. "אתם?", "אתם עוברים למקום בורגני כמו כפר ורדים??!!"… אז יש לנו הזדמנות לחדד ולהעמיק את הנקודה של היעדר הקשר הסיבתי הישיר בין אורח חיים אקולוגי לבין מקום המגורים.

 

נחזור רגע לטיעון הבסיס

בקיימות אומרים לנו שהכי אקולוגי להצטופף בעיר ולהשאיר את הטבע לטבע. גם לנו קשה לראות את מיליוני בני-האדם החיים כיום בין הירדן לים מתפרסים על-פני המרחב ה"כפרי". אין צורך להרחיב, הטיעונים מוכרים והם הגיוניים להפליא ואף נכונים מנקודת המבט המערכתית. המממ… כל-עוד נשארים בפרדיגמה שמנהלת את האנושות כרגע. אבל רגע. אם נישאר בה, אז בינינו, ממש לא משנה אם נגור בכפר או בעיר… We are doomed anyway – אז לכו ותגורו איפה שבא לכן. 

כשאנחנו חושבים על פרוורים, יישובים קהילתיים ו"הרחבות" זוועתיות (כל ההרחבות מכוערות), אז קל להיתפס למנטרה שעדיף לטפס לגובה, אבל הטיפוס לגובה הוא אשליה גדולה. המזגנים, החניות, המסכים, המוצרים, הטיסות, המזון התעשייתי, התרופות, הנשק, כל אלה ממשיכים ומשרתים את דרי העיר, לא משנה באיזו קומה, כמו גם את דרי הכפר, לא משנה מה גודל הנחלה, והם אלה שממשיכים בהרס נמרץ ויעיל של הפלנטה בזמן שאנחנו מתפלפלים "איפה אקולוגי יותר לגור".

אנחנו יכולים לבנות מגדלי טיעונים עד השמיים – החיים העירוניים הללו הם חלק משמעותי בהמשך זלילת הטבע על-ידי התעשייה, והכפר לא חף עירוניות מהסוג הזללני, אפילו במקום מדהים כמו כליל. העיר לוקחת את משאביה מהטבע ומחזירה לו רק פסולת. כך גם הכפר של ימינו. שניהם היו יכולים להיות מרחבים פוריים ומיטיבים. שניהם צריכים להשתנות מהיסוד אם נרצה בשיקום החיים. שתי דרכים לפנינו ששתיהן טובות באותה מידה, ושתיהן היא אחת – להתחבר לטבע מחדש, לחזור למהות, להיזכר מה התפקיד שלנו כאן על פני האדמה. 

אנחנו רוצים ליצור מקומות שלא'נשים טוב בהם. זה אומר שיש לנו הרבה עבודת שיקום לעשות – שיקום רוח האדם בראש ובראשונה, וזה לא יכול לבוא בלי שיקום של המקומות שהחרבנו. כשאנחנו משקמות מקום, אנחנו פותחות את הדרך לרוח המקום לחזור אל המקום. וכשהרוח שוכנת במקומה, הא'נשים שקטים יותר, בריאים יותר ורוצים להישאר במקומם (בגדול; תמיד יהיו אלה שיזוזו).

מצד העיר, יש לתת לה להפוך לעיר־יער ולהפקיד את הטיפוח היומיומי שלה בידי תושביה, תוך שאנו מספקים להם הכשרה בשלל מלאכות השיקום והטיפוח – העיר יכולה לשאוב את האנרגייה שלה מתוך עצמה ולהגדיל את הבריאות בסביבתה. באקולוגיה של הפלנטה שלנו כל פרט בכל מערכת תומך במערכת ונתמך על ידה, והיא בתורה נתמכת ותומכת במערכות אחרות בהרמוניה. עיר כזו תהיה טובה לתושביה, והם יחיו בה חיים בריאים. פחות מהם יחלמו על "הכפר".

מצד הכפר, יש להפוך אותו לשוקק חיים ותורם לחיים כמו העיר, ובדרכו שלו – להחזיר את החיים לאדמה, לעצים, לקהילה; למלא את הבתים בא'נשים ולעבוד עם האדמות – אם בדרך של שיקום והחזרה לטבע, מה שנקרא פירוא (וזה לא אומר שא'נשים לא יכולים להיות משולבים בטבע הזה, להפך), ואם בדרך של חקלאות מיטיבה ובריאה. גם כאן תושבי המקום חייבים להפוך להיות המטפחים והשומרים של המקום, ללמוד אותו ואת כל שלל מיומנויות הטיפוח של מקום ושל כל מה שחי בו. ברור מתוך כך שרבים יותר יצטרכו לעבוד עבודת אדמה, על צורותיה המגוונות, כך שהישיבה בכפר מקבלת תוקף רב יותר, וגם בעיר – חלק גדול יותר מהתושבים יטפחו את האדמה וזו תהיה פרנסתם. ככלל, הא'נשים ייקראו לגור במקום שבו הם יכולים לעשות את עבודתם בצורה המיטיבה ביותר עם עצמם ועם הכלל. מן הסתם, ימצאו עצמם רוב הא'נשים בערים, והרי זה מה שמגדיר עיר מלכתחילה.

מבחינה זו אין הבדל בין הפרוורים, הכפרים והקיבוצים לבין העיר – בכל מקום מתחוללת ההשמדה האקולוגית, פשוט בדרכים אחרות שמשלימות זו את זו  – הכפר מרעיל את האדמות והורס אותן כדי לספק את המזון לעיר, או שהוא הופך את האדמות לעוד בטון בקטע של נדל"ן, והעיר זוללת משאבים ופולטת את הפסולת שלה אל הכפר שגם הוא לא מפסיק לפלוט פסולת – זו מערכת הרס אחת. בכל מקום שנלך אליו היום, לא נברח ממכונת ההרס – זה רכב הטיאוט (רכב הטעות!), המסור המכני, הטרקטורונים, הסירנות והצפירות, הבנייה המסיבית של עוד בתי מגורים מכוערים להפליא, וזו תרבות אנושית מוזרה שמנותקת מהאדמה – תרבות חוצנית. בכל מקום שנתיישב בו יש לנו עבודת שיקום וחיבור לעשות. 

 

ובחזרה אלינו

אם המקום שבו אנחנו נמצאים הפך את העשייה שלנו לבלתי-אפשרית, הפך להיות מקום שאין לנו בו בריאות, אם רוח המקום ירדה למחתרת – זה הזמן לזוז. מכיון שהן בעיר והן בכפר המציאות רחוקה מהחזון שלנו,  ומכיוון שאנחנו לא שומרים אותו במגירה, בכל מקום ניתקל בקושי, לא יבינו אותנו, ירימו עלינו גבה. אבל אם באפשרותנו לזוז למקום שיאפשר לנו לעשות יותר מעבודת החיבור והשיקום שאנחנו יודעים לעשות, אז זה הזמן לזוז, ולזוז ביחד. 

אז זזנו, וגם הפעם, זו החלטה אישית שלא הוחלטה בישיבה מסודרת שבה עשינו את המספרים והחלטנו ש"הכפר הוא בכל-זאת אקולוגי יותר", אלא נבעה מההבנה שאנחנו יכולים לחיות אורח חיים ״אקולוגי״ בכל מקום שבו יהיה לנו טוב. על בסיס האהבה שלנו לעיר והחזון שלנו למה שאפשרי בה נפגשנו, אלון ותמי, והשותפות ארוכת השנים שלנו נמשכת. הכיוון שלנו הוא צפונה בעיקר משום שאנחנו כמהים לאוויר נקי יותר ולשקט – באוזן ובעין. גם שם נקים בית קהילתי שוקק חיים, מארח ובריא, במרחב שכבר נבנה, בטבע שכבר נהרס. נתפוש מקום שעומד ריק וזנוח, נמלא אותו בחיים ונקווה להזדקן וגם למות בו, בחברת א'נשים.

שלום, תל-אביב, לעת עתה. אנחנו הולכים. הכפר לא מחכה לנו, גם שם נהיה מוזרים…

 

***

והנה סרטון נהדר מבית היוצר של אסף בן ארוש (סטודיו פוינק), שמציע דרך אחת פשוטה לשפר את חיינו ללא שיעור, תוך כדי שאנחנו עוזרים להציל את העולם ולייצר קשרים טובים יותר בין העיר לכפר.