חיים ראויים (לאינסטגרם)

בחודשים האחרונים התוודעתי למושג חדש עבורי (וככל הנראה עתיק עבור מרבית האנשים בכל יקום אפשרי) – instagram worthy (ראוי לאינסטגרם). אובססיית התיעוד המודרנית אינה זרה לי לחלוטין, כתבתי עליה בספרי ׳היסטוריה של מהירות׳. עם זאת, עד לאחרונה לא הפנמתי את השלכות המרדף אחר התמונה המושלמת על שלל תחומי חיים, שכעת נדרשים להיות מעוצבים לעילא ולעילא, שאחרת לא יהיו ״ראויים״.

החשיפה העוצמתית לסטנדרט החיים החדש התרחשה כאשר יצאתי לאחרונה מגבולות הארץ, אירוע שלא התרחש מאז שנת 2018. כבר בשדה התעופה בו נחתנו התבשרנו על מקבץ אתרים ראויים לאינסטגרם. על המעבורת בה שטנו נחשפנו לכרזות עם עשרת הנקודות הראויות ביותר לאינסטגרם באי. מסלולי שוטטות בערים אליהן הגענו המליצו על שלל בתי קפה, מסעדות (ובהן מנות ספציפיות), חנויות, ופינות חמד ראויות (לאינסטגרם) אחרות.

כמובן, כאשר אנחנו אוחזים מצלמה, ודחף להוכיח לעולם שחיינו ראויים, כמעט כל פיסת מציאות יכולה לעבור התאמות נחוצות ולעלות לאוויר הרשתות. כך למשל, ביום השני שלנו בבנגקוק נתקלנו במחזה לכאורה נורמטיבי, שרק מפאת אורכו (11:23 דקות מרגע שהתחלנו למדוד) הצליח לעלות בי מחשבות נוגות אודות עתיד האנושות. התיישבנו במסעדת קניון חפה מהוד והדר, ובעודנו מעיינים בתפריט, השולחן שלידנו קיבל את המנות שהזמין. חמש הבנות שעד אותו רגע ישבו לצד השולחן קמו והחלו לסדר את המנות (נודלס ומרקים) ולתעד אותן. אני מבטיח לכם שלא היה מדובר במנות נאות במיוחד (או אפילו טעימות במיוחד), וכאמור מדובר במסעדת קניון נטולת כוכבי מישלן. ועדיין, במשך קצת יותר מ-11 דקות השכנות החביבות שלנו טיפסו על כיסאות וספות, הזיזו סכום וצלחות ונזפו במלצריות בעודן מוודאות שהארוחה תהיה ראויה, לאינסטגרם לפחות.

לא יכולתי להתאפק

בשנת 2016 צפיתי במחזה ״לבדנו, ביחד״ שכתב ידידי ליאור זלמנסון, ואחת הסצינות עסקה באדם שמתקשר למסעדה. המארחת מהצד השני של הטלפון מסבירה לו שבמקום יש שלוש אופציות לתמחור: מחיר לישיבה במסעדה, מחיר לטייק אוואי, ומחיר לתמונה בלבד של המנה שנשלחת אליך לנייד. נזכרתי בכך כאשר הבנות שלידינו התיישבו לבסוף לאכול את המנות הפושרות.

***

תיעוד מזון הוא כאמור תופעה עתיקה כימי הסמארטפון. מילים רבות נכתבו עליה וגיבורי על מקומיים כבר קמו כנגדה (ראו סרטון). העובדה שתיירות ״התמונה הראויה״ הפכה לנורמטיבית לא פחות (קרוב למחצית מהנופשים ברחבי העולם בוחרים את יעד הנסיעה שלהם לפי תמונות אליהן הם נחשפו באינסטגרם) הייתה, כאמור, חדשה עבורי. 

חרף המטען האתי שנושאת המילה ׳ראוי׳, המונח ׳ראוי לאינסטגרם׳ אינו טומן בחובו, לכאורה, שיפוט מוסרי כי אם אסתטי. אני מוסיף הסתייגות מאחר ועצם קיומו של מושג, שגורר עמו השלכות רחבות וממשיות על חיי אנשים ועל העולם, מחייב הלכה למעשה בחינה שלו גם לאור מושגים כללים יותר של ׳טוב ו-רע׳. 

שלא במפתיע, דיונים מסוג זה אכן קיימים ברחבי הרשת. כך למשל ניתן להתרשם משלל נקודות חיוביות הנזקפות לזכותה של תיירות האינסטגרם: היא עוזרת לאנשים לגלות חבלי ארץ מרוחקים ובתוליים, מסייעת לכלכלות קטנות ומקומיות, ותורמת לפרויקטים של שימור טבע ובעלי חיים. באותה מידה ניתם להתרשם גם מנקודות שליליות הנרשמות לחובתה: היא הורסת מקומות מרוחקים ובתוליים, רומסת כלכלות קטנות ומקומיות, ומחריבה שמורות טבע פסטורליות ופוגעת בבעלי חיים. 

גם אם נוסיף לסל הטיעונים את העובדה שהתמונה ה׳ראויה׳ היא כמעט תמיד עיוות של מציאות קיימת (תור של עשרות אנשים או יותר הממתינים להזדמנות הפסטורלית שלהם), או אפילו את הנתון המטריד על 379 מקרי מוות מסלפי בעשור האחרון (מרביתם תוצאה של ניסיון קיצוני להשיג תמונה ראויה) הרי שאין מנוס מלהודות כי דיון אתי בהשלכות ההיקפיות של תיירות האינסטגרם עלול להיקלע למבוי סתום. עם זאת, אני חושש שלא ניתן לומר דבר דומה על ההשלכות של התופעה על החיים עצמם, ועל היכולת שלנו לחוות אותם, כאן ועכשיו.

כאשר אנחנו פועלים על סמך המלצות אסתטיות, יהיו אלה של מנות מזון, חופי ים, בריכות אינסוף או ערים עתיקות, אנחנו עלולים לגלות שבדרך לתמונה הראויה הבאה הצלחנו להחמיץ את המציאות האמיתית. זו אמנם עלולה להתגלות לעיתים מחוספסת ועקומה, כזו שלא בהכרח מצטלמת טוב, אבל אם כבר טרחנו לארוז מזוודה ולעלות על מטוס, מן הראוי לתת לה צ׳אנס לפחות.

***

אני לא מבקש לצאת כנגד כל תיעוד באשר הוא. מי שיבקר באינסטגרם של נועה, זוגתי, יוכל להתרשם מהמסלול שעברנו בחודשים האחרונים. חוסר הנוחות שהמושג ״ראוי לאינסטגרם״ מעורר בי נובע מכך שהוא הופך את ה״נראות״ לחזות הכל, ובעשותו כך הוא בהכרח מזניח את המהות. הדוגמה הבסיסית ביותר לכך היא מסעדות או בתי קפה שמוגדרים כ-״ראויים לאינסטגרם״. בשכונת ארי בבנגקוק פועל בית קפה-מסעדה שמעוצב כדיינר משנות החמישים. זוגות זוגות ממתינים להצטלם בכניסה אליו, ועמדות מיוחדות להצבת הסמארטפונים, במספר זוויות צילום, כבר הותקנו מסביב. מעטים טורחים להיכנס למסעדה עצמה ולהזמין מנה (למרות הביקורות הטובות בגוגל), גם כי קשה להיכנס אליה מבלי להפריע לסט צילומים, אבל בעיקר מאחר והם לא באו למסעדה כדי לאכול, הם הגיעו אליה רק כדי להצטלם. השיבוש שנגרם למהות המקום נראה זניח, אבל אם משליכים אותו על ענף תיירות האינסטרגם ככלל, אנחנו יכולים להתחיל ולהתרשם מהבעיה.

***

החיים עצמם, הקצב הטבעי, ה״נשמה״ של המקום והחוויה האותנטית (אם עוד אפשר לדבר על כזו) – כל אלה יכולים להתגלות בפנינו רק אם ננסה לאמץ לעצמנו ״שגרה ראויה״ – למצוא את בית הקפה הקבוע ולחזור אליו שוב ושוב. את השוק המקומי שבו נערוך קניות (גם אם שכרנו חדר בבית מלון ולא דירה עם מטבח, לא יזיק להצטייד בפירות טריים), את הבר השבור והלא בהכרח אופנתי (חפשו את המקומות עם הזקנים, אלה שיושבים כבר בשעות הצהריים ושותים את הראקי המקומי). החזרה לאותם מקומות יוצרת כמעט בהכרח ״חריטה״ של חוויה חדשה במוחנו. במקום ״מריחה״ חסרת מיקוד של שלל אטרקציות תיירותיות משועתקות (אותן מומלץ לשלב במידה) אנחנו ממשיכים הלאה עם זיכרון חזק ויציב של חיים אחרים שחיינו לכמה רגעים. השיחות שבדרך כלל יתפתחו עם בעלי המקומות וה״קבועים״ האחרים הם רק הבונוס של הדבקות בשגרה החדשה, והם גם אלה שיכולים להוביל אותנו לגילויים חדשים ומעניינים בסביבה הקרובה.

גם אם הגענו למקום לזמן קצר, נוכל לכבד אותו על ידי כך שננסה לרגע לחיות אותו כפי שחיים אותו המקומיים שמתגוררים בו – אחרי הכל, אלה החיים שראוי לחיותם (לפחות עבורם), והמהות של המקום בו בחרנו לבלות את הכאן ועכשיו.

***

פירוש המילה ״ראוי״ על פי האקדמיה ללשון עברית הוא: מתאים, כדאי.
פירוש המילה ״חוויה״ על פי אותה אקדמיה הוא: התנסות או מאורע המותירים באדם רושם עז.
ופירוש הצמד ״חווים חוויות״ הוא: להתנסות, לקחת חלק. 

הבה נחייה את החיים שמתאימים לנו, שכדאיים למטרות בשמן יצאנו לחופשה (מנוחה וצבירת חוויות חדשות), גם אם הן לא תמיד ראויות לאינסטגרם. הבה נשתהה בכל מקום אליו אנחנו מגיעים, ולו לדקות ספורות בהן נוריד את הרגל מדוושת הגז ואת היד מהנייד, רק כך נוכל לאפשר למאורע כלשהו להותיר בנו רושם עז. הבה נתנסה וניקח חלק בחיים עצמם בכל מקום אליו נגיע בעולם, רק כך נוכל לחזור לא רק עם תמונות טובות, אלא גם עם חוויות עמוקות. הבה נאט ופשוט נהיה.

***

למקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.

תגובות4

  • הגב יולי 13, 2023

    יורם גולן

    המאמר הנידון מזכיר לי נשכחות.
    זמן קצר לאחר המצאת מצלמת הוידאו נראו מחזות הזויים במקומות מתוירים. אני ראיתי זאת בארץ, אך כמדומני שזה היה קיים בכל העולם.
    אוטובוס תירים נעצר בפתח אתר תירותי. ממנו שועטים תירים אוחזים מצלמות וידאו ומתחילים לצלם. רוב זמן השהות שלהם באתר לא ירדה המצלמה מהעין המצלמת.
    מדריך התירים ענה לשאלתי לפשר העניין בזאת הלשון.
    התירים מצלמים הכל. כאשר ישבו בבית, לאחר הטיול, הם יראו במסך הטלביזיה שלהם את שהיו צריכים לראות בטיול.
    הרי לך אינסטגרם בחיתוליו.
    המשך חופשה נעימה.

      

  • הגב יולי 13, 2023

    ביולוג ירושלמי

    חתיכת מקריות?…
    התקנתי לראשונה אינסטגרם בחכמפון שלי (יש לי אחד כזה כבר מ- 2020 רק כי הוא משמש אותי כ- HotSpot לאינטרנט ומשלם את האינטרנט שאני לא משלם), עמוק לתוך החיים הבוגרים מאוד שלי ביום ראשון האחרון ב- 09.07.2023.
    מה אני אומר לך עמית?…
    התרשמות של 5 ימים, כן?
    העתיד לא מדבר אליי. אני עתיק. אני משעמם. אני לא מודרני. אני חתיכת פוץ מתיימר. אני פשוט לא חלק מהדור הזה יותר. אני חתיכת יקה-פוץ.
    חיריון שכל ובילבול ביציות שלא ייאמן האינסטגרם הזה.
    כמעט גרוע כמו הפייסכלום שגורם לך בסופו של דבר כל כך ליצור אינגייג'מנט של דיוני ופילסופי מקלדת אינטרנטיים חסרי תוחלת וטעם.
    תמונות. עוד תמונות. עוד קצת תמונות. סרטונים. עוד סרטונים. עוד קצת סרטונים.
    כולם מחייכים, כולם רוצים להיות יפים. כולם מביטים למצלמה. יש כאלו במבטים מלאי משמעות. יש כאלו במבטים מלאי פתיינות. יש כאלו שלא מביטים למצלמה רק כדי שלא להביט אליה.
    Reels מה שזה לא יהיה (כמו וידאו אבל כאילו לא). Story בתמונת הפרופיל האישית שנמחק אחרי 24 שעות ובא לומר משהו (שהוא או תמונה או וידאו אבל כאילו לא).
    שטיקים וטריקים.

    הבני אדם שם או שמפרסמים את עצמם, או שמפרסמים משהו, או שמתפרסמים, או שמראים לעולם כמה החיים יפים ומתויירים, ונעימים, וכיפיים, ונמצאים במקומות, ומבלים, והנה הילדים שלי, והנה התינוקות שלי.
    פיזדייצ… אני מרגיש ציני. מבוגר מדי לזה. עתיק. פסימי. ריאליסט מדי.
    לא מבין את הנואשות לתשומת לב.
    לא מבין את הפסאודו-אקסהביציוניזם.
    לא מבין את הצורך האובססיבי הזה לפרסם ולשתף את "העולם" בשיט של החיים הלא משהו שלכם, כשכולנו חיים את החיים שלנו ויודעים כמוכם בדיוק שהחיים שלכם לא משהו וכולם סובלים וכולם כמעט רע להם (כי חתיכת קוואבנגה זה להיות "מאושר" במציאות הקיומית השוברת ושבורה הזו).

    ובהקשר של הפוסט שלך – נוראי בעיניי לחיות טיול חו"ל שלם כל כך הרבה דרך התיעוד והמצלמה.
    נוראי.
    בלתי נסבל לחלוטין.
    אתם לא צלמי נוף או ערים, אתם לא בלוגרי טיולים או שוטטות, ואתם רוב הסיכויים שתצפו בתמונות הללו עוד פעם או פעמיים מקסימום במהלך כל החיים כולם לעומק ומתוך התבוננות…
    אז זה בהחלט נחמד לצלם מידי פעם כדי לתעד, כדי לשמר זיכרונות, כדי לתעד שימור זכרונות…
    אבל מה שהולך היום זו פסיכוזה לשמה.
    אפשר לקרוא לחרא בשמו.

    מצטער על התגובה המדוכאת.

      

  • הגב יולי 17, 2023

    עמית

    מאז הפעם הראשונה שיצרתי לי חשבון פייסבוק וראיתי אפליקיצייה בשם "אינסטרגרם" שם סלדתי מהאינסטגרם הזה. למה צריך עוד רשת בשביל תמונות?
    גם מהתרבות הזאת של שיתוף תמונות נמאס. כל פעם שאני רואה תמונה בוואטסאפ המזוויע הזה, זה בשבילי הזמן לנקות אותו ולמחוק ממנו הודעות.

      

  • הגב יולי 17, 2023

    דור

    לפעמים צריך להאט את המהירות..ולפעמים צריך לחזור אחורה.
    במקרה של המאמר הנוכחי, חזרה אחורה למקום בו נתעד רק עבור עצמינו והסביבה הקרובה (ביותר) שלנו הכרחית כדי לחוות את החוויה עד הסוף.

    בדיוק מטייל עם זוגתי והילדה שלושה חודשים בחו"ל. אני לא משתף כלל חומרים ברשתות חברתיות, אך קיבלתי השראה לשים סימן שאלה עד כמה אני צריך לתעד את החוויות, או פשוט לחוות אותן
    תודה!

      

השאירו תגובה