״אין לי זמן״
מדי פעם, בעת שאני משוחח עם אנשים, עולה הצורך ב׳זמן׳ שיאפשר את עצם ההאטה. זה נכון, תנועת ההאטה יכולה לקנות לנו זמן, אבל כדי שנוכל להרהר אודות הרעיונות שהיא מביאה לעולם, ואולי אף לערער על רעיונות אחרים לאורם אנחנו מנהלים את חיינו, אנחנו זקוקים, ובכן, לזמן.
׳אין לי זמן׳ לפיכך הוא ספק תירוץ ספק תלונה שאני שומע פעמים רבות כאשר פלוני מנסה להסביר לי (ולעצמו) מדוע בעצם הוא לא מצליח להאט בעצמו. אם יש לי זמן (ובדרך כלל יש לי), אני מתעניין ושואל את אותו אדם לכמה רשתות חברתיות הוא מחובר. ״ובכן״, הוא חושב רגע ואז מתחיל למנות, ״יש לי פייסבוק כמובן, ואינסטגרם. בטוויטר אני כמעט לא פעיל אבל נהנה לעקוב אחרי עיתונאים. אני רשום בלינקדאין אבל זה רק בשביל עניינים מקצועיים, אה, ולאחרונה הצטרפתי גם לטיקטוק, זה בשביל הילדים.״
אני ממתין כמה שניות כדי להניח למידע לשקוע, ואז מתעניין ושואל לכמה ערוצי תוכן בטלוויזיה הוא מנוי. ״המממ… אז ככה, אני מנוי ל-הוט/yes, ברור, ונטפליקס. יש לי גם אפל TV ואמזון פריים. אני שוקל להתחבר עכשיו לדיסני פלוס, אבל זה בטח יהיה במקום אחד מהאחרים.״
שתי השאלות אינן קנטרניות. אני מעלה אותן מהסיבה הפשוטה שישראלי (ממוצע) מבלה בכל יום 3 שעות ברשתות החברתיות ועוד 3 שעות מול ערוצי הטלוויזיה (המספרים מעט יותר גבוהים ואני מעגל לשם הנוחות).
תוך מודעות לפרדוקסליות של המשפט הבא (שאני עומד לכתוב ולפרסם ברשת החברתית), אני מעז לטעון שהערך שאנחנו מפיקים משש השעות המדוברות הוא נמוך. כדי שלא יווצר הרושם שאני מעודד עשייה ׳בעלת ערך׳ בכל רגע נתון, אקדים ואבהיר שהערך שאני מייחס לשש השעות נמוך אפילו ביחס להחלטה לבלות את מרביתן לבד בעודנו בוהים בתקרה. הסיבות להערכה הנמוכה שאני מעניק לרשתות החברתיות ולערוצי הטלוויזיה רבות ומגוונות, אם להזכיר רק כמה מהן: אלגוריתם שמתעדף תוכן ממומן (פרסום) ועמדות קיצון (היוצרות קיטוב). תרומה להתפתחותן של הפרעות קשב וריכוז. תרומה למגפת ההשמנה. העובדה שבזמן שינה נמדדת פעילות מוחית גבוהה יותר מאשר בזמן צפייה בטלוויזיה (עוד סיבה להעדיף תמיד שינה) – אלה רק על קצה המזלג.
Wang Guangyi, Great Criticism – No Time, 2005
אבל רגע, בואו נהיה ריאלים. במציאות חיינו אין לנו דרך באמת להציל את 6 השעות האלה. הרשתות החברתיות הן, עדיין ולמרות הכל, כלי חשוב ומרכזי להפצה וקליטת מידע, כמו גם לשיתוף תחומי עניין (קבוצות). הטלוויזיה, ובכן, כולנו רוצים מדי פעם ׳לכבות׳׳ את הראש. קשה, ואולי אף לא רצוי, להעלים אותן כליל מחיינו. אבל, מה אם היינו מצליחים לחלץ 4 שעות, 3 שעות, או אפילו רק שעתיים ביום… זה כבר נשמע יותר אפשרי. אפילו קצת קוסם לנסות – עוד שעתיים ביום ואני אוכל להתחיל לעשות ______.
אבל שוב רגע. לפני שאנחנו מתחילים לחלום על יוגה בשקיעה, לימודי שפה, או סתם שעתיים נפלאות של עשיית שום דבר, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו ניצבים מול כוחות חזקים ומתוחכמים שמתחרים איתנו על הזמן ועל תשומת הלב שלנו. הם מכירים אותנו טוב יותר משאנחנו מכירים את עצמנו, הם לומדים את המנגנונים האבולוציוניים והחברתיים שמניעים אותנו, והם יודעים על איזו נקודה ואיזה עצב ללחוץ כדי להפעיל אותנו. במילים אחרות, כדי להציל ולו שעתיים ביום, אנחנו נדרשים לקבל החלטות קשות. לחתוך בבשר החי של הרשתות. זה לא יעבוד אם סתם ננסה ׳להיות פה פחות׳.
כן. אני מתכוון בדיוק למה שאתם חושבים. אם אנחנו רוצים להחזיר לעצמנו שליטה על הזמן שלנו, אין מנוס מלצמצם את מספר הרשתות והערוצים אליהם אנחנו נחשפים. מניסיון אישי, זה לא בלתי אפשרי. אני מחובר לרשת חברתית אחת בלבד – פייסבוק (גם בה אני משתדל להיות נוכח כמה שפחות, לא תמיד בהצלחה), ואין לי טלוויזיה כבר קרוב לעשרים שנה (אבל יש לי נטפליקס על המחשב הנייד, ואני צופה בממוצע חצי שעה ביום). אז נכון, אני לא מעורה בקרבות הטוויטר, אני לא חי חיים ראויים (לאינסטגרם), ואני לא צופה ב׳יורשים׳ או ׳בלוטוס הלבן׳. לאחדים זה אולי ייראה כמו הקרבה קשה מנשוא, עבורי היא משתלמת מאחר והיא מאפשרת לי להיות קצת יותר בשליטה על הזמן שלי עלי אדמות.
אם אתם חיים בהרגשה שהימים חולפים במהירות מבלי להותיר חותם (שאינו קשור לוויכוח כלשהו באינטרנט), זכרו כי ״מרוצת חייכם מטבעה היא נחפזת, ואולם, יש בידי התבונה להאריכה״ (סנקה). ההמלצה שלי – להתחיל בקטן – להציל שעות ספורות מדי יום, ולהשקיע אותן בדבר מה שמאפשר לנו להיות נוכחים בו באמת, במציאות, בהווה, בכאן ובעכשיו. לענייננו, בחרו רשת חברתית אחת. בחרו ערוץ טלוויזיה אחד. זה צעד ראשון והכרחי. לאחר שהסלקציה תבוצע יהיה קל יותר לצמצם בהדרגה גם את הזמן אותו אתם מבלים בחברתם. ושוב – זה לא יהיה קל. מישהו בעבודה ידבר על הסדרה החדשה (״אירוע טלוויזיוני״), מישהו אחר ישלח לינק לסרטון (״שחייבים לראות״). אבל אתם כבר יודעים יותר טוב – זה לא באמת אירוע, ואתם לא באמת חייבים.
חשבו על זה באופן הבא – אם מישהו היה מציע לכם עוד כמה שעות ביממה, אני מנחש שהייתם קופצים עליו בשמחה. הנה ההזדמנות שלכם להציע אותן לעצמכם, בואו לא נחמיץ אותה. יש לנו זמן.
***
באותו נושא – המדריך הקצר להארכת הזמן
***
למקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.
מורן
מסכימה עם כל מילה
מנסה לתווך את זה לילדים שלי
אם יהיה לך רעיון איך לשכנע אותם- אשמח לשמוע
לי מרגיש שהם מבזבזים את ילדותם על זמן מסך
(כמובן שיש שיח סביב זה, הגבלות וניסיון לתת דוג' אישית…)
מורן
דוד
עמית תודה
אוהבים אותך!
אי (של) שפיות
בעולם קדחתני
לאחרונה מצאו אשמה
באנשים שבחרו
בכיוון מעט שונה
כיצד לבלות את חייהם
הם לא יצרניים לא מעלים את התל"ג
וסכנה מוכחת לציבור
(מזכיר את הפוסטים הראשונים
שלך על חטא ה"שוטטות")
חג שמח
דוד
דן
תודה עמית, שום דבר מזה לא קל אף פעם,
אבל הדבר הקשה ביותר הוא להתנתק מרשתות שיש בהן מידע עם ערך ואנשים מוכשרים. אם אני חושב על עצמי, אפילו כשהייתי חייב (בנסיבות שהכריחו אותי) להתנתק, לא היה קשה לי להתנתק משום דבר.
אני זוכר אפילו שבלימודיי במקום לצפות בעונה האחרונה של שובר שורות קראתי אותה בויקיפדיה כדי לשחרר את הראש.
אבל פתאום כשיש לך ערוצים של אנשים מוכשרים בנושאים שונים כמו שחמטאים מובילים או מוסיקאים שמפרקים יצירות (במקרה שלי) זה אפילו יותר קשה, אבל גם זה אפשרי.
בוררים, נזכרים שממילא אי אפשר לעבד כל כך הרבה מידע – מדהים ככל שיהיה,
אבל אני חושב שזה הכי קשה.
לגבי מי שמפריע לו טוויטר ונטפליקס, כנראה שאני לא האדם לתת עצות, אבל אני מציע לחתוך בצורה הכואבת ביותר.
דן
עמית
את פרופיל הפייסבוק שלי ביטלתי כי לא היה שווה לי, וחוץ מזה, לא ברור לי מה פחות אהבתי: את התנהלות החברה שחוסמת משתמשים או את התגובה של המשתמשים ש"מתחכמים" ל"צוקי" וחוזרים עם שם משתמש חדש. (מה גם שנמאס מה-buzzword הזה, "צוקי").
וגם מלינקדאין ירד לי כי אני התוכן שאני קורא שם הפך נדוש, ומלא buzzword כמו "יוניקורן" ו"מנהיג.ה" ו"אלוף.ה!".
כך שגם בזה אני ממעט להשתמש.
אבל אם אני באמת רוצה לכתוב משהו אני מעדיף את המסטודון.
עמית
עדי
למרות שאני רק בפייסבוק (רק בשירותים, ששש) ולא צופה בטלוויזיה כלל, אני עדיין מרגישה שאני לא מגיעה לכל מיני דברים, כי יש עוד דברים שבעטיים אני מרגישה במירוץ (עבודה, זוגיות, ילד, אחריות כזו או אחרת), אז הבית כמעט אף פעם לא מסודר או נקי כמו שהייתי רוצה, ומטלות פחות כיפיות לא נעשות בדיוק מהתירוץ הזה שאין לי זמן אליהן.. אז ברור זה סדר עדיפויות.. אבל בזה עסקינן.. הנקודה היא שלעניות דעתי לעד לא יהיה לי זמן לדברים שאני פשוט לא רוצה (באמת באמת) לעשות
עדי
גליה
החלק הכי כואב שמסתתר מאחורי הטיעון הדבילי "אין לי זמן", מתייחס בעצם לקשב הקצרצר שיש לי כרגע, וירידה ממשית ביכולת לעשות דברים שפעם הסבו לי הנאה עצומה, כמו קריאת ספר טוב. הרשתות מייצרות עולם של גירויים מהירים ברמה של פוסט (קצרצר), כך שגם סרטונים ארוכים מדקה וחצי כבר אין סבלנות לראות. אני כל הזמן מחפשת את הפואנטה. התחושה היא של הרס המנגנון הטבעי שאפשר לנו בעבר להתעמק ביצירות מורכבות, וחיפוש תמידי אחר סיפוקים מהירים שמשאיר אותנו, ובכן, ריקים ובלתי מסופקים.
גליה
עודד
פוסט מצוין. מספר נקודות-
1. מאיפה לקוחים הנתונים של 6 שעות ביממה שמוקדשות לטלויזיה ורשתות חברתיות? קשה לי לראות איך לאדם עובד + ילדים יש את הזמן לזה.
2. לא הוזכר כאן כי עומד על התפר שבין ערוץ תקשורת לרשת חברתית- וואטס אפ. לא רואה איך מוותרים על זה והוא בזבזן זמן לא קטן. שווה פוסט בנפרד איך לנהל אותו נכון על מנת להפיק ממנו את המיטב ולא להיסחף לבזבוז זמן מיותר.
3. למגיב "דוד" למעלה- הביקורת על המגזר שאתה מדבר עליו זה לא שהוא לא יצרני, אלא שהוא חי על חשבונם של אחרים, סוג של טפיל.
עודד
עמית נויפלד
היי עודד, תודה,
באמת שכחתי להטמיע לינק (עכשיו תוקן) ל״דוח מצב האינטרנט בישראל 2022״ – המספרים תואמים פחות או יותר את מה שאני מכיר מרחבי העולם (בישראל המצב קצת יותר טוב מבחינת צפייה בטלוויזיה, בארה״ב רואים יותר). מניסיוני, שאינו מהווה קנה מידה לכלום, דווקא הורים לילדים נוטים לבלות יותר זמן מול הטלוויזיה – אחרי מקלחות והרדמות קל מאוד לשקוע בספה לכמה שעות טובות של צפייה.
הוואטסאפ זאת באמת הערה טובה – בחלק מהדוח מפרידים בינו ובין הרשתות החברתיות, ובחלק מציינים אותו כרשת חברתית. קשה לי להגיד אם הוא נלקח בחשבון השעות, אבל כדאי גם לציין שלפי הדוח סה״כ השעות שמבלים מול המסכים ככלל (גם בעבודה, באתרי החדשות וכו׳) הוא לא פחות מ-12 שעות. מחצית מהיממה. נתון מחריד לדעתי.
עמית נויפלד
רפי
עמית היקר שלום רב,
אני כ"כ נהנה מהאתר ואפרופו התמכרות לתקשורת, אפשר לומר שאני מכור כמעט רק לאתר זה ורווה ממנו נחת. אני כ"כ נהנה מהכתיבה שלך ומעריץ את אישיותך, [כבר כתבתי לך שנחשפתי אליך בתכנית שנים עם אשכול נבו].
מצטער עמית, אך איני יכול להשאיר אמירה כזו כשל עודד לעיל, על מגזר שלם כ'טפיל' ללא תגובה/ מחאה.
גם חבל שמכניסים ויכוחים אלה לאתר מכובד ונקי כזה.
אז כמה עובדות ל'עודד' [ולכל להקת ה'מעודדים']:
לפי נתוני הלמ"ס שיעור העובדים במגזר הכללי הוא בערך 75% בעוד אצל החרדים: אצל הגברים מעט יותר מ-50% בעוד אצל הנשים קרוב ל80%. כלומר אם נעשה ממוצע הרי לנו 65% עובדים. כלומר הפער בין הכללי לחרדי הוא בסה"כ 15%.
בנוסף כידוע ש50% ממיסי המדינה אינם ישירים מהמשכורת, אלא עקיפים. דהיינו 17% מע"מ על כל מוצר וכן מס שבח ורכוש על כל דירה. כך שאם משפחה בתל אביב קונה שני מוצצים, זו החרדית קונה עשרה. אם זו בת"א קונה חלב אחד ליומיים, זו בבני ברק קונה ארבעה ביום. אם זו בת"א קונה שתי דירות לשני ילדים בחתונתם- אם בכלל, זו החרדית קונה עשר דירות- כפול עשרה מיסי שבח ורכוש- שבמצטבר יכול להגיע לכמה מליונים טובים לכל משפחה חרדית- 'המגזר' לעיל.
כך שאם אנו חושבים על מיליארדי שקלים לספורט, ירוקים, וכדו' – שלא מעניינים כל כך את ה'מגזר' שציינת,
לא ברור מי 'טפיל' של מי.
אז אנא ממך עודד, די לקיטוב, די להסתה.
האמת שאינך אשם, אלא התקשורת, אז הנה לנו עוד סיבה להתנתק ממנה ויפה שעה אחת קודם.
רפי
שירלי
זוהי פילוסופית חיים שהרבה מתקשים לישמה ושורשיה עמוקים מספור. תודה על המסר@! כמה זה חשוב לא מטילה ספק.
שים לב לספר המדהים שנקרא Slow של ברוק מקלאיי שמדבר על יישום אמיתי ויסודי של העניין, תאכלס איד הספרים שעבדתי איתם צמוד כדי לשנות את איכות חיי.
שירלי
שגיב
הרעיון הזה פגום מטבעו, הבעיה היא שיש לנו תמיד סיבה לשלוף את הטלפון או לצלול לתוך רשתות חברתיות. הפתרון הוא לבנות סדר עדיפויות, לתאם מה חשוב ומה לא מול עצמך ולעשות את מה שצריך קודם. כשמסיימים את זה נשאר לך כמה זמן שנשאר.
הרעיון של להתנתק מאותן הסחות דעת כדי לא לעשות כלום לא עוזר לך. זה כמו לנסות לגמול את עצמך ממשהו שלא דורש גמילה. ברגע שאתה מסיים את מה שחשוב יש לך זמן למה שאתה רוצה לעשות אחרי מה שצריך.
יצא לי גם לקרוא את הספר שלך וקשה לי מאוד עם המון מהדברים שאתה כותב שם. השיפוט הבלתי נפסק כלפי הקפיטליזם והקדמה שנותנים לנו הכל בקלות. הפתרונות הלא ריאליים של צמצום פליטת הפחמן דו חמצני וכל ראיית העולם שבה אתה נותן לך (אדם יחיד) כל כך הרבה השפעה בזמן שאתה מהווה 0.00000002% מהעולם… אני מצטער אבל עד כמה שזה נשמע כאילו אתה "עושה את הדבר הנכון" המציאות לא יכולה להיות רחוקה יותר מכך.
שגיב
עמית נויפלד
היי שגיב,
האמירה שהפתרון הוא לבנות סדר עדיפיות מתעלמת מהאלמנט ההתמכרותי – אתה מניח שאל מול הסמארטפונים והמסכים אנחנו עדיין מתפקדים כסוכנים רציונליים, ולעניות דעתי האמת רחוקה מכך, למעשה, אני חושב בדיוק הפוך מכך, שאנחנו מעריכים בחסר את ההתמכרות שלנו למסכים. מסיבה זאת אני חושב שהפתרון שלך יכול באותה מידה לעבוד עבור מכורים להירואין ואלכוהול: תזריקו ותשתו כמה שאתם רוצים, אבל רק אחרי שסיימתם את מטלות העבודה ולהדיח את הכלים. בקיצור – נאיביות מקסימה.
לגבי הספר, אני מתנצל שהוא גרם לך קושי. אני מרשה לעצמי לצטט מהפרק הראשון: ״בפרק הראשון של ספר זה, הבעיה עם מהירות, אבחן את השלכותיו של קצב החיים המהיר בכמה תחומים: מזון, עבודה, צריכה, עיצוב, בריאות ופנאי. אין בהצגה הביקורתית של הדברים בכדי להכריז מלחמה כוללת על התקופה בה אנחנו חיים, ובשום שלב אין בכוונתי לשלול את הישגי הקדמה, לטעון כי בעבר מצבנו היה טוב יותר או לצאת נגד הטכנולוגיה. כמו רוב תושבי העולם המערבי, גם אני נהנה מהתנאים והמתקנים שהמודרנה מעניקה. אני רק מבקש לשכנע שההתפתחות המואצת של מאה השנים האחרונות גובה מחיר יקר בכל תחומי החיים.״
בכל מקום בספר בו אני מביע ביקורת (מנומקת, אני מקווה שתסכים עמי) אני דואג לסייג את דברי ולא לשלול כליל את השגי הקדמה. למעשה, אדם צריך להיות ליברטריאן גמור כדי להיעלב בשם הקפיטליזם מהדברים הכתובים בו. מעבר לכך, אני כמובן עומד איתן מאחורי כל התחלואות אותן אני מייחס לעידן המהירות, וכולן גם מגובות במחקרים.
(אגב, גם הטענה שהקדמה והקפיטליזם דואגת שנקבל הכל ״בקלות״ מתעלמת מאוסף רחב של נתונים אודות הסבל וההרס שנגרם מאחורי הקלעים: ילדים שכורים קובלט ותופרים חולצות, תעשיית בשר שמתעללת בקרוב לחמישים מיליארד בעלי חיים בכל רגע נתון, מערכות אקולוגיות שלמות שנחרבות כדי שאתה תוכל לשבת בנוחות בסלון עם מזגן, לבוש חולצה שרכשת במבצע בקסטרו, בעודך מתלבט איזה המבורגר להזמין בנייד דרך וולט… לך זה קל, לעולם פחות.)
לגבי צמצום פליטות פחמן – למעט בהקדמת המחבר שנכתבה למהדורה החדשה, אין כמעט התייחסות בספר למשבר האקלים, ובוודאי שלא לייעדי פליטות הפחמן. ההפך הוא הנכון. אני מייחס מעט מאוד חשיבות לפליטות פחמן, ומשבר האקלים מבחינתי הוא לא המשבר הנכון שצריך להעסיק אותנו, שכן הוא רק סמפטום למשבר רחב יותר – משבר האדם (מוזמן לחפש את הפוסט בשם זה בבלוג, בחלונית החיפוש למעלה משמאל).
בשום מקום בספר או בבלוג לא הענקתי לאדם היחיד השפעה כל כך גדולה, להפך, אני שב וטוען שכל אחד מאיתנו הוא רק גרגר אבק בסופת החול האנושית שמתחוללת בעולם, אבל גם בתור גרגר אבק, אני עדיין יכול להיכנס למישהו לעין ולגרום לאי נוחות (ראה עצמך כמ.ש.ל.). בנוסף, לאורך כל השנים אני טורח ומראה ששיפור חיינו בכל תחום אינו כרוך בויתורים מכל סוג – תנועת ההאטה עוזרת לנו לשפר את חיינו בכל תחום, למקסם הנאה מכל פעולה, את העולם היא עוזרת לנו להציל כמעט בלי כוונה. אני כן גורס שהניסיון להשליך אחריות למאה התאגידים הגדולים מפספס את האמת הפשוטה: החברה הגדולה ביותר, הדורסנית ביותר, המזהמת ביותר, היא עדיין החברה האנושית. אז אנחנו גם לא יכולים להסיר מעצמנו אחריות לגמרי, ואנחנו גם לא לבד.
אז אל תצטער, אני בוודאות עושה את הדבר הנכון, אתה תמיד יכול להצטרף.
עמית נויפלד