משקיעים באדמה

בשנה האחרונה, וכחלק מתחקיר שייתכן ויבשיל יום אחד לספר נוסף (שם זמני: ׳לא ספר אקלים׳), אני קורא טקסטים רבים שעוסקים בטבע, בהיסטוריה האנושית, ובחיבור בין שני אלה, שהוביל למשבר האקולוגי הנוכחי.

אחת הסוגיות המעניינות, בכל הנוגע להתחממות הגלובלית, היא ה״אדישות״ שמפגין הרוב המוחלט של הציבור לנושא. להתנהלות זאת קיימות סיבות רבות, אבל כרגע אתייחס רק לאחת מהן (לא בהכרח המרכזית שבהן) – המדע.

אלה מאיתנו שלא מאמינים בסיפור המדעי אודות משבר האקלים, או גורסים שהוא לא מדויק מספיק, חרדתי יתר על המידה, נשען על מודלים חסרים ועוד, לא מודאגים. אבל, וזאת הנקודה המעניינת יותר, גם חלק ניכר מהאנשים שכן מאמינים בסיפור המדעי, לא מודאגים. הסיבה לכך היא שהם מאמינים במדע, מאמינים בו בכל ליבם וסומכים את ידיהם, ואת עתידם, עליו. המדע כבר ״יסדר״ את העניין. המדענים הרי כבר עובדים על זה תקופה. פתרונות טכנולוגיים כאלה ואחרים יופיעו בקרוב, ילכדו את הפחמן הדו חמצני, יחליפו את הדלקים המאובנים, אולי אף יקימו לתחייה גנטית זנים נכחדים. גישה זאת ידועה גם בשם ׳טכנו-אופטימיזם׳ – אמונה כי הטכנולוגיה יכולה להתגבר על כל קושי, חברתי או סביבתי.

מבלי להפחית מתרומתה של הטכנולוגיה לאיכות חיינו, אני אוחז בדיעה שהיא לא תוכל להציל אותנו. הסיבה לכך פשוטה – הדבר שאנחנו זקוקים לו יותר מכל, בנקודת הזמן הזו, הוא לאו דווקא פיתרון טכנולוגי-יצירתי-עתידני, אלא ההפך מכך. אנחנו נדרשים להפנות מבט אל העבר, אל דרכים ושיטות של חברות מסורתיות, ״פרימיטיביות״, שידעו כיצד להתקיים בעולם באופן מקיים. להפיק שפע מן האדמות מבלי לדלדל אותן. לחיות לצד נהרות, ימים ואגמים, מבלי לזהם אותם. לקחת מן היערות מבלי להכחיד אותם.

נכון, לא פשוט להחיל טכניקות מסורתיות וכלים שמתאימים לשבטים קטנים על חברות בקנה מידה מודרני, אבל זה גם רחוק מלהיות בלתי אפשרי. את המשפט האחרון אני מקווה לפרוט בהרחבה בעתיד, אבל בשלב זה אני אציע רק דוגמה אחת – חקלאות.

 

האופן שבו אנחנו מגדלים מזון מפשיט את האדמה מרוב המינרלים החיוניים לה, מדלדל אותה ממשאביה הטבעיים, וכתוצאה מכך גם פוגם בתוצר הסופי – הגידולים מהם אנחנו ניזונים. נכון להיום החקלאות התעשייתית היא מהגורמים המזהמים ביותר (לצד תחבורה ותעשייה), אך היא לא כורח המציאות. במקומה ניתן ליישם טכניקה חדשה-ישנה שעונה לשם ׳חקלאות מחדשת׳, שלא רק שאינה פוגעת בסביבה, אלא אף מיטיבה איתה. טכניקות של חקלאות מחדשת יכולות להיות מיושמות בקנה מידה רחב, להגדיל את החומר האורגני בקרקע, לשפר את כושר לכידת הפחמן, לעודד את המגוון הביולוגי, ולא פחות חשוב, לתמוך בגידולים בריאים וטעימים יותר. 

אדמה בריאה היא צעד ראשון בדרך לעולם בריא. בארץ פועלת היום לא מעט חוות, בקנה מידה קטן, שמגדלות מזון בטכניקות ההולמות את הסביבה. עכשיו, כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לקחת חלק בעידוד המעבר לחקלאות בת קיימא, פשוט על ידי הצטרפות לעמותת ׳משקיעים באדמה – כסף איטי ישראל׳, ששמה לעצמה כמטרה לתמוך בחקלאים, יצרני מזון וקומפוסט מקומיים, שתומכים בבריאות האדמה.

ביום שישי הקרוב (12.05) ייערך אירוע לציון שנה להיווסדה. הזדמנות טובה להגיע להפנינג מקומי ואופטימי, שיותר מכל יזכיר שכדי להציל את העולם אנחנו לא זקוקים ל׳דאוס אקס מכינה׳, אלא להבנה חדשה-ישנה של מקומנו בעולם: בתוכו, ולא מעליו. כחלק מהטבע, ולא כאדוניו.

בואו להשקיע במקום שבו הכל מתחיל ונגמר.

***

למקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.

תגובות13

  • הגב מאי 9, 2023

    יאיא

    דלפ: אין משהו שהאדם הפרטי יכול לשנות בנושא האקלים. זה רק בידיים של מדינות ואו חברות גדולות, וכן הפיתרון יהיה כנראה מדעי/טכנולוגי. למשל אפילו העניין המציק של הפרדת פסולת הוא בדיחה, אנשים מתבלבלים בטעות או בכוונה ובסוף מתברר שהכל מגיע לאותו מקום…

      

    • עמית נויפלד
      הגב מאי 9, 2023

      עמית נויפלד

      אני חושש שזאת דווקא דעה מאוד פופולרית…
      מדינות הן סך כל אזרחיהן, וחברות הן סך כל האנשים שבוחרים לצרוך את השירותים והמוצרים שלהם. נכון שלי, או לך, כפרטים בודדים אין השפעה, אבל להמונים שיבחרו לחיות בהלימה לסביבה כבר תהיה, גם על ממשלות וגם על מדינות. מעבר לזה, אני מוטרד מכך שבמידה ויימצא פתרון מדעי טכנולוגי, למשל ללכידת פחמן מהאוויר והפיכתו לדובוני אכפת-לי, אז האנושות תחיה בתחושה שאפשר להמשיך את העניינים כרגיל – לזהם ימים ונהרות, לברא יערות, להכחיד מינים של בעלי חיים… לטבע יש ערך שראוי לשמר בין אם הוא מועיל לנו ובין אם לא.

      לגבי הדוגמה שנתת, הפרדת פסולת, במיוחד בארץ, באמת לא תורמת הרבה. עדיף מכל בחינה, גם לבריאות הנפשית שלנו וגם לזו של הסביבה, פשוט לצמצם צריכה ככל האפשר, ויחד עמה את פסולת הלוואי שלה.

        

  • הגב מאי 9, 2023

    אורי

    הכל מתחיל ונגמר בנו. רק בנו, האנשים הקטנים ובשאלות הקטנות שנחליט לשאול.
    מה אני צורך? ולמה?
    מהיכן זה הגיע?
    מי היה מעורב בגידול, ביצור, בשינוע, ומה זה ישאיר אחרי השימוש?
    במה אני עובד?
    את מי זה משרת?
    השינוי מתחיל קרוב, בתודעה, בבית, במשפחה.

    התעוררות נעימה! (לא נוחה)

      

  • הגב מאי 10, 2023

    חן

    ומה דעתך על שיטות חדשניות של חקלאות כגון vertical farming הטוענות שהן חוסכות שטחי גידול ו-95% מים מחלקות מסורתית?

      

    • עמית נויפלד
      הגב מאי 10, 2023

      עמית נויפלד

      שאלה מורכבת. מראש אודה שמעולם לא ירדתי לרזולוציות גבוהות בנושא, אבל מהמעט שאני יודע יש עדיין חסרונות רבים לשיטה (שאגב יש טענות שחוסכת אפילו 99% מכמות המים). עלויות הקמה גבוהות מאוד, ״בזבזנות״ אנרגטית שנובעת מהצורך להאיר את הגידולים בנורות לד (שאם מקורן באנרגיה מתחדשת, אז לפי חידוש אחד על כל דונם גידולים יש צורך בארבעה דונם של פאנלים), מבנים גדולים שדורשים חימום וקירור (ולפיכך עוד אנרגיה), גידולים רבים שכלל לא מתאימים…

      אני מניח גם שלכל חיסרון יש פתרון, אולי עתידי ואולי כבר קיים, או הסבר למה היתרון עדיין מצדיק זאת, אבל, וזה אבל גדול, הגישה של חקלאות מסורתית/מחדשת היא לא לצמצם נזקים, או לחסוך במשאבים, אלא להביא תועלת ולהגדיל משאבים. זה לא רק מעבר מהרעיון של יעילות למועילות – זאת גם תפיסה הוליסטית יותר של הטבע והעולם. ההבנה שכל דבר קשור בכל דבר.

      כלומר, נניח לרגע שחקלאות ורטיקלית אכן הייתה מושלמת. האם זה אומר שהיינו צריכים לזנוח את האדמה? להמשיך ולשפוך אספלט בכל פינה? לכרות יערות? המחשבה שהאדם יכול פשוט ״להתנתק״ מהטבע ולייצר לעצמו את כל צרכיו בצורה סטרילית היא בעייתית לכשעצמה. וחקלאות היא באמת רק דוגמה אחת. אם למשל מחר הטכנולוגיה תצליח לייצר את כל מוצרי הצריכה הקיימים מעמילן תפוח אדמה שמתקמפסט גם בפח אשפה רגיל ולא גורם שום נזק לסביבה – האם היה נכון להמשיך את תרבות הצריכה כהרגלה? האם היה נכון להמשיך להשתעבד לעבודה בשעות ארוכות, על כל המשתמע ממנה מבחינה בריאותית וחברתית?

      אני גורס שאין פתרונות טכנולוגיים כי הבעיה היא לא טכנולוגית – זאת בעיה שלנו כבעלי חיים ששכנעו את עצמם לחשוב שהם מורמים מעל הטבע, יכולים להתייחס אליו בצורה אינסטרומנטלית, לכלות את משאביו ולאחר שאלה ייגמרו לסנטז לעצמם משאבים אחרים. אולי הטכנולוגיה באמת תאפשר זאת, אבל אני לא בטוח שאלה יהיו חיים טובים יותר מכפי שאנחנו יכולים להשיג כבר היום.

      לסיכום – דעתי על חקלאות ורטיקלית היא שמדובר ברעיון נהדר. כמו כל ניסיון לצמצם בזבוז ולייעל שימוש בקרקע, אני מאוד בעדו, במיוחד במקומות בהם יש מחסור כרוני במים או בשטחי אדמה פוריים. אני בפירוש לא נגד עזרה מהטכנולוגיה, אני רק לא רוצה שנשליך עליה את כל יהבנו, ובדרך נפקיר את העולם (רק כי אנחנו נהיה בסדר).

      אה, ונ.ב. קטן – גם חקלאות ורטיקלית, לפחות לפי מאמר אחד שקראתי, היא רעיון ישן נושן שקם לתחייה. הגנים התלויים של בבל ובכלל כל סוגי הגידול על טרסות, שהיו נהוגים לפני אלפי שנים, הם סוג של תקדים לשיטה 🙂

        

  • הגב מאי 10, 2023

    ביולוג ירושלמי

    תודה 🙂

      

  • הגב מאי 17, 2023

    אופיר

    פוסט מעניין, נמצא גם בספר שלך (המעולה ומומלץ),
    אני כבר שנים חיי באמצע שבין להרחיב את התזונה שמתבססת על מקומיות, פירות וירקות לבין הנוחות, זמינות ועלות (שלא לומר מול – כי לרוב יש ניגוד בין הלב לכיס)

    כמה שקשה לשנות הרגלים – אני מרגיש שאם היתה דרך נוחה לאגד את כל שווקי האיכרים ״מהחקלאי לצרכן״ בארץ במקום אחד ולהציג גם רשימה של פירות וירקות לחיפוש והזמנה במקום – חצי מהבעיה הייתה נפתרת.
    האם קיים ואני לא מכיר?

      

    • עמית נויפלד
      הגב מאי 23, 2023

      עמית נויפלד

      היי אופיר, תודה,
      מסכים איתך שאופציה כזאת הייתה עוזרת מאוד, הדבר הכי קרוב שגוגל מצא לי בעבר זה ״שוקבוק״ shookbook.co.il לא יודע עד כמה הוא מכסה את כל הארץ. כל משק נכון להיום מחזיק אתר עצמאי, זה באמת חבל שאין איחוד כוחות.

        

  • הגב מאי 21, 2023

    עמית

    היום יהיה קשה לשכנע במשבר אקלים והתחממות גלובלית. אנחנו לקראת סוף חודש מאי, ומזג האוויר נוח ואפילו קריר. מתקלתי גם בהרבה תגובות של אנשים שלא יעשו כל שינוי כי להם אין כמעט השפעה כמו לתאגידים ולממשלות, וחבל. די חבל שתהיה אופוזיציה כזאת לשינוי חיובי, ושהטובים אולי יהיו מנהיגים, אבל לא בדרגים מספיק גבוהים.

      

  • הגב מאי 23, 2023

    האזרח דרור

    ההצעות שיש כאן הן א. טכנולוגיה ב . איך אני כצרכן יכול לשנות דברים . זה בעייתי. ניקח דוגמא צבאית נניח שהשנה היא 1947 , צבאות ערב עומדים לפלוש – האם הפתרון הוא שכמה שיותר אנשים יתאמנו לבדם בירי ברובה?
    אם היינו הולכים 5000 שנה אחורה – וגרים ליד הפרת – האם הפתרון להצפות הוא שנבנה לבדנו סכר קטן ליד חלקת האדמה שלנו? יש לנו בעיה והיא בעיה מערכתית. היא נוגעת ל"מוצר ציבורי" שאותו – או שיש לכולם או שאין לאף אחד. כמו סכרים נגד הצפות, כמו צבא . מוצר ציבורי הוא "מוצר" או שירות שיש לו שתי תכונות – א. אם מישהו אחד נהנה ממנו – זה לא מפריע גם לאחרים להנות. ב. אפשר להנות ממנו גם בלי לשלם – בגלל תכונות אלה קשה לגבות כסף בשוק על מוצרים אלה – ולכן הם מוזנחים או מיוצרים או מוגנים על ידי הטבע או הממשלה (או שהם נשחקים על ידי השוק – לדוגמה שחיקה של האמון שלנו זה בזה – או במסודות הדמוקרטיים)

    הבעיה של מוצרים ציבוריים נוגעת גם לממשלה, תקושרת וכאמור אמת או אמון הם דברים שחיוניים לחיים שלנו – וגם כדי לפתור בעיות סביבה – שהן גם מוצר ציבורי. הבעיה שאין לנו דרך להשיג או להגן על מוצר כזה לבד – אנחנו חייבים עוד הרבה אחרים- וזה דורש תרבות חוקים נורמות וכלכלה שמעודדים את זה – תרבות בת קיימא.

      

    • עמית נויפלד
      הגב מאי 23, 2023

      עמית נויפלד

      היי דרור, לא בטוח שהבנתי,
      האם אתה טוען שחקלאות צריכה להיות מוצר ציבורי? או שככלל המאבק במשבר האקלים צריך להיות כזה שמנוהל על ידי הממשלה ולא על ידי פרטים?

      אם הכוונה היא לאופציה השניה אני חייב לומר שאני לא רואה סתירה בין החלטות של בודדים ״לתקן״ את דרכיהם ולחיות בהלימה לסביבה ככל יכולתם, ובין היכולת של אותם פרטים לקחת חלק במאבק ציבורי כדי להשפיע על מדניות וקידום תרבות בת קיימא. יותר מכך, לא רק שאני לא חושב שזה סותר, אני אפילו טוען שהראשון (שינוי אישי) הוא כמעט בגדר תנאי הכרחי לשני (הפעלת כוח ציבורי כדי לשנות מדיניות).

      הרי אם אני לא חושב שיש בעיה בעולם, אין סיבה שאצא מגדרי או מביתי כדי לנסות להשפיע על מדיניות ממשלתית. ואם אני חושב שיש בעיה, האם אני יכול לפטור את עצמי לגמרי מאחריות ולהעביר את הכדור לממשלה, או למאה החברות הגדלות (שמייצרות את מה שאני ואחרים צורכים בשמחה)? נראה לי שאלה שכן יוצאים לרחובות ופעילים בנושא הסביבה הם כמעט תמיד אלה שהפנימו את גודל המשבר, שינוי את חייהם, וכעת מפנים את הידע והאנרגיה שלהם למאבק רחב יותר.

      המחשבה שיש אנרגיה מוגבלת שצריכה להיות מושקעת או במאבק ציבורי או בשינוי אישי היא שגויה, במיוחד לאור העובדה שאני טוען שכל שינוי אישי מגיע עם רווחה גדולה לאדם הפרטי, והוא לא כרוך בשום ויתור.

      לענייננו, ולנושא הפוסט, כמובן שאני מסכים שהיה עדיף שהממשלה תיקח אחריות על מעבר משק המזון למדיניות בת קיימא, אבל, עד שזה יקרה, אנשים פרטיים יכולים לעודד את הייצור המקיים, להגדיל את היקפו, לחשוף אותו לעוד ועוד קהלים – מה שבסופו של דבר יסייע גם להפעלת לחץ ציבורי ואולי שינוי מדיניות.

      אני פחות מתחבר לדוגמאות הצבאיות, גם מאחר וההיסטוריה מוכיחה שצבאות גדולים מתקשים לעיתים במיוחד מול פעולות גרילה של יחידות קטנות 😉

        

  • הגב מאי 24, 2023

    האזרח דרור

    חקלאות היא מגזר שלם. המוצר החשוב שהיא מייצרת היא מוצרי מזון ואלו הם מוצרים פרטיים – (אם אני אוכל תפוח אחרים לא יכולים להנות מהתפוח, וקל יחסיל למנוע ממי שלא שילם על תפוח להנות ממנו) .

    אבל ענף המזון בכללו מערב בתוכו מוצרים ציבוריים כמו – בריאות הקרקע (או בריאות מע' אקולוגיות הקשורות לפריון החקלאי), אקלים מתאים לגידולים, מניעת כניסת רעלים לקרקע או למזון, מניעת מזון ממכר (כמו סוכר , מזון מעובד) ,קיימות ארוכת טווח של המזון (לדוגמה אי תלות בנפט, או תלות במשאבי טבע מתכלים כמו ריכוזי פוספט גבוהים), מניעת שיבושים במחזור הזרחן והחנקן , שמירה על מזון מזין והפחתת מזון מזיק, מניעת הכחדה של זני מזון (יש תהליך צמצום של זנים ומינים בגלל העדפה למכירת מה שקל) או מניעת שקרים על המזון (דוגמאות נגדיות – שקרים של קוקה קולה במחקרים, סוכר סמוי, שיבושי מחזור חנקן וזרחן נחשבים היום כגבולות שנחצו במסגרת מודל "גבולות פלנטריים")

    דרך אחת להתמודד עם זה כנראה היא חקלאות נתמכת קהילה – או אדמה קרובה לצרכני המזון – יותר קשה לפגוע בצרכני המזון כאשר הם בקשר קרוב עם החקלאים. השיקולים הכלכליים שבדרך כלל דוחפים חקלאים לבצע כל מיני דברים מפוקפקים – כי אין להם ברירה – נחלשים עם המחיר הוא לא השיקול היחידי.

    אני מסכים עם מה שכתבת שחלק מהעניין הוא לקחת אחריות אישית. כי זה יוצר מניע פנימי, מאפשר חינוך על ידי דוגמה אישית, ויוצר גם שינוי בפני עצמו. זה כמובן לא סותר שינוי ממשלתי.

    אני חושב שחלק מהפתרון הוא ממשלתי אבל חלק חייב להיות ברמה תרבותית ואו קהילתית . כדוגמה לדבר דומה שמירת שבת או צביון של שבת או יום כיפור מתרחש לא רק בגלל הרמה האישית או החלטות השלטון המרכזי אלא גם בזכות החלטות של עיריות וחשוב יותר קהילות שעוזרות לתחזק מנהגים מצד אחד, לקיים טאבו מצד שני ומצד שלישי עוזרות לקיים מנגנונים שמעניקים תועלת לכלל המשתתפים בהם (נניח בית כנסת או קהילת אוהדי קבוצת כדורגל).

    הפעילות האישית צריכה לא רק להוביל לפעילות פוליטית כמו הפגנות. הפוליטיקה מתפקדת במגרש משחקים שמאפשרת הספרה הציבורית, שנקבעת על פי התרבות – לפי הנורמות, וההבנה של אנשים מה משפיע על מה . הפגנה היא כלי אחד בתוך הדבר הזה – אבל לאו דווקא כלי מאד חשוב. יותר חשוב מאבק ארוך טווח, חינוך (לאו דווקא של הילדים) . החשוב הוא לנסות לשנות את התרבות וליצור קהילות שיפעלו ביחד – הן כדי לתחזק תרבות בת קיימא בתוך הקהילה (יוזמות משותפות , העברת ידע, לחץ חברתי מתון) והן כדי לנסות לעזור לקהילות אחרות וכן כדי לנסות לקדם שינוי מדיניות בממשלה או בארגונים חברתיים אחרים.

      

  • קל מאוד להכריז על הצורך ב"חקלאות מקיימת" או "ברת קיימא – sustainable" ועוד מושגים יפים וחיוביים כאלו (ברצינות), אך המימוש והביצוע, בייחוד בארצנו' הוא קשה מאוד. ההצלחה מחייבת שינוי תודעתי של דעת הקהל (חינוך ותרבות), שינוי הביקוש ע"י הצרכנים (התכנות כלכלית לצד סבסוד) ומעל הכל – רגולציה ממשלתית (שינוי סדרי העדיפות של הממשלה). דוגמה להצלחה פנומנלית של שינוי דעת קהל שהביא לשינוי מעשי התנהגותי הוא הקמפיין של הגנה על פרחי הבר בשנות השישים של המאה הקודמת. הצלחתו נבעה מגישה נכונה של הצגת הנושא ולא בגלל החוקים שהתלוו לכך. דוגמה שלילית לחוסר היכולת לכאורה לשנות מאפיינים התנהגותיים-תרבותיים של הפרט היא הלכלוך שאנו רואים נערם ביערות ובחופים ובכל מקום. חקלאות מקיימת היא יקרה יותר ומתאימה לסיפוק צרכיו של פלח אוכלוסייה מצומצם אך לא לחקלאות מתועשת בתנאים של מחסור בקרקע ובמים. חקלאות אורגנית לא הצליחה לתפוס נתח משמעותי מן השוק בישראל ו99.9% מן הגידולים המיוצרים כאורגניים מיועדים ליצוא לאירופה. מוצר המזון האורגני יקר יותר משום שלרשות החקלאי האורגני עומדים תכשירי הדברה ודישון פחות יעילים ויבולו נמוך יותר. דוגמה שלילית של רגולציה מוטעית (במטרה להוזיל מחירים לצרכן) היא הרפורמה בחקלאות אשר במסגרתה בוטלו מכסי הגנה על יבוא תוצרת חקלאית. התוצאה היא שמיובא לארץ יבול מארצות בהן נעשה שימוש רב בתכשירי הדברה, חלק מן החקלאים הישראלים עצמם הופכים ליבואנים במקום לגדל את הגידולים, רשתות המזון ממשיכות להפריז במחירים, עולה הסכנה של פלישת מחלות ומזיקים חדשים. דוגמה אחת שתמחיש את האבסורד – אחת מרשתות המזון הגדולות עומדת לגדל מאות דונמים של עגבניות חממה מעבר לגבול בממלכת ירדן וליבא אותן לארץ ללא מכס במקום לרכוש מהחקלאי הישראלי.
    לסיכום – גורמי ייצור מוגבלים, התנהלות שגוייה ומוטית אינטרסים של גורמי הרגולציה בצירוף אדישות הצרכן לשמירה על הסביבה מהווים מכשול להצלחת חקלאות מקיימת בישראל.

      

השאירו תגובה