את צעדי הראשונים בעולם ההאטה עשיתי לאורו של רעיון המינימליזם. חיי היו עמוסים בחפצים ותחושת השחרור שהתלוותה לפרידה מהם אכן הצדיקה את הפילוסופיה הפשוטה שבבסיס השיטה – פחות זה יותר. עם זאת, ככל שחלפו השנים הפנמתי שחפצים הם רק רובד אחד שיוצר עומס ולחץ בחיים בעולם המערבי המהיר. עבודה, טכנולוגיה, מידע – כל אלה מבורכים בפני עצמם, ובמידה, אך השילוב האינסופי שלהם, שבעשור האחרון החל להכות בנו בעוצמה חסרת תקדים (תודה, סמארטפונים), מתחיל להתגלות כהרסני.
בעודי מעודד עשיית 'פחות', אני נתקל לא אחת בטענות אודות טבע האדם. למשל, האדם תמיד רוצה עוד ויותר (לכן הוא ימשיך לעבוד שעות ארוכות). או, האדם הוא יצור סקרן מטבעו (לכן הוא ימשיך לצרוך תוכן בצורה אובססבית). זה נכון. אנחנו תמיד רוצים עוד (ומהכול) מאחר וברוב המוחלט של 200,000 השנים שחלפו מאז הופיע ההומו סאפיינס על במת העולם, היה לנו קצת ומעט. כלים, מזון, מידע – כל אלה היו נדירים, ובמקרים רבים היוו את ההבדל בין מוות לחיים. חתרנו אליהם בכל מאודנו, והאבולוציה סייעה בידינו. מנגנון השובע שלנו, למשל, מאותת על קיבה מלאה באיחור של רבע שעה, זאת מאחר וברוב המוחלט של חיי האדם לא ידענו מתי תגיע הארוחה הבאה. הדחף הטבעי לסקרנות הוביל אותנו לחקור את הסביבה. לגלות מקורות מזון, בארות מים, ולהמצאת כלים חדשים שהגדילו את סיכויי השרידה.
אבל כל זאת היה נכון לעבר. היום, טבע האדם לא עומד בפרץ השפע שקיים בעולם. מנגנון השובע עדיין מאותת באיחור למרות שאנחנו מוקפים במזון מכל עבר. הדחף לסקרנות עדיין שולח את היד באופן אוטומטי לנייד שמצפצף, גם אם אנחנו נוהגים בכביש מהיר על 120 קמ"ש, למרות שבכך אנחנו מפחיתים דרמטית את סיכויי השרידה. טבע האדם פשוט לא מסונכרן. אפשר להבין, לקח לו מיליוני שנים להתפתח. לחברת השפע לקח כמה מאות.
מינימליזם הוליסטי הוא ההבנה שאנחנו זקוקים לפחות מהכל. פחות עבודה (כדי לשרוד), פחות טכנולוגיה (ולא, אני לא רוצה לחזור לגור במערה), פחות מידע (כדי שנוכל מדי פעם לבהות ולחשוב מחשבות מקוריות). פחות שיאפשר לנו להתחבר בצורה טובה יותר אחד לשני, ולעולם שבו אנחנו חיים.
לאחרונה התארחתי בפודקאסט של שחר כהן. זאת לא הפעם הראשונה שאני מדבר על מינימליזם, אבל נדמה לי שלאורך השנים אני מחדד לעצמי יותר ויותר נקודות, מבין בעצמי בצורה טובה יותר את אוסף הכוחות שפועלים עלינו בכל עת, מכיר בעובדה שבצורה כזאת או אחרת, כולנו מכורים, ובצורך שיש ב'שטיפת מוח' הפוכה כדי שנוכל להשתחרר מכבלי המהירות.
מוזמנים להאזין.
***
למקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.
דוד
תודה עמית
לפעמים ישנה תחושה
שאנחנו כבמשחק מחשב
מנסים לדחות ולהתגונן
ללא הרף מה"יותר"
הנוחת עלינו ללא הרף
גיליתי ש"להיפטר מהעודף"
זו משימה שיש לעשות בנחת
וליהנות מהדרך.
שוב תודה
שנה טובה
דוד
ליזי. שני
מרתק ומאתגר מאוד! נהנתי מאוד, הרבה תודה!
ליזי. שני
תמר קופלמן
מאז יציאתי לפנסיה לפני 5 שנים אימצתי אורח חיים של האטה, ישיבה שקטה. בהייה ,לצרוך רק מה שצריך ולפנות מקום . אחרי ששמעתי אותך ברשת ב היום עם אשכול נבו הבנתי שיש לזה גם שם. "תנועת ההאטה". הייתי מרוצה. חחחחח אמשיך לעקוב.
תמר קופלמן
רפי
שלום עמית,
אני גר בבני ברק. [ויועץ זוגי הכולל גמ"ח בתחום]. נחשפתי אליך לראשונה, לפני כשבועיים בתכנית עם אשכול נבו- בשידור החוזר במוצ"ש, [כיון שדתי אני]. ומאוד הוקסמתי מהשיטה. תמיד- עוד מנערותי [לא להאמין עוד 10 ימים חוגג 40, כנראה שמהירות השנים לא שמעו על תנועת האטה, חבל.], הרגשתי שכשאני מאט, מוטב לי.
לסיום רציתי לכתוב לך כי ראשי התיבות של הדב"ש אשר כיכב בראש השנה הם: די במה שיש.
שנה טובה. רפי.
רפי
איל
הי עמית, סיימתי את הספר בשבת אחת (מודה, זה מנוגד לשיטה אבל נהניתי מאוד) ולקחתי על עצמי לאמץ מספר צעדים ראשונים.
כאדם דתי נראה לי שהשבת מביאה איתה מכלול די גדול של האטה. שיחות עומק ואיכות סביב השולחן, משחקי קופסא, ספרים, זמן חברים ואורחים וכמובן שנ"צ מתוק!
אני חושב שחבל שלא כללת את השבת או "רעיונות של שבת" בספר (מישהו מפחד מהדתה? הנצרות דווקא נותנת בספר מופע משמעותי).
אשמח לשמוע את דעתך.
בנחת,
אייל
איל