מכחיש ויתורים

לאחרונה נקלעתי לויכוח פייסבוק עם מכחיש אקלים. ככלל, בעשור האחרון אני משתדל שלא לקחת חלק פעיל בויכוחים ברשת החברתית. אני עוקב אחריהם כדי לאתגר את עמדותיי ולהתרשם מעומק הטיעונים (מומלץ לעקוב אחרי אנשים שאוחזים בדעות אחרות משלכם, ולו למטרה זאת), אך מאחר וטרם נתקלתי באדם שהשתכנע והמיר את עמדתו לאחר ויכוח טוב, אני בוחר לדבוק בעמדה ניוטונית ולשמר את האנרגיה שלי. בכל פעם שמדגדג לי להצטרף להמולה כזו או אחרת אני נזכר במים הזה והולך לנמנם.

המקרה הזה היה שונה. בצד השני עמד דובר אינטילגנטי ורהוט, ומאחר והנושא מעסיק אותי בשנים האחרונות נגררתי לויכוח, במהלכו הבנתי שלפחות בכמה נקודות אנחנו חולקים רעיונות דומים. ראשית, גם אני לא מעוניין לעורר חרדה המונית ולא חושב שיש בה צורך, או שהיא מהווה אסטרטגיה טובה להנעה לפעולה (מחקרים מראים כי שיווק מסרים באמצעות הפחדה מוביל להימנעות והדחקה). שנית, גם אני חושב שבמאה השנים האחרונות מצבה של האנושות הלך והשתפר כמעט בכל פרמטר, לא מעט הודות למהפכה התעשייתית (שעם השלכותיה אנחנו נדרשים להתמודד כעת). שלישית, גם אני מכחיש. רק שבניגוד אליו, אני לא מכחיש את עצם קיומו של המשבר, אלא את שלל הויתורים שלכאורה נדרשים מאיתנו כדי להיאבק בו – נוחות אישית, שגשוג כלכלי, סיוע לאוכלוסיה ענייה בעולם השלישי – כל אלה, לטענתו, יאלצו להתדרדר עשרות שנים אחורנית אם נאמץ את הרעיון שאנחנו עומדים בפני הכחדה שישית, ונפעל בהתאם. אני, כאמור, מכחיש.

***

בכל הנוגע לרמה האישית, תנועת ההאטה סיפקה לי מסגרת אידיאולוגית-הוליסטית שסייעה לי לצמצם דרמטית את טביעת הרגל האקולוגית שלי, תוך שהיא משפרת לבלי היכר את חיי. כתבתי על כך לא מעט פעמים בעבר, אבל שווה להזכיר זאת שוב. תנועת ההאטה היא נכון להיום תנועה אקולוגית לכל דבר ועניין, והיא מצליחה להיות כזאת למרות שהיא שמה את הדגש על האושר שלנו כבני אדם.

תנועת מזון איטי (Slow Food), למשל, לא יצאה להציל את העולם. היא יצאה להציל את רעיון הטעם מהכחדה. אותם שפים שיצאו להפגין לראשונה נגד פתיחת סניף מקדונלדס בסך הכל רצו שנאכל אוכל יותר טעים, טרי, מגוון וטוב. בדיעבד, הקריטריונים אותם ניסחו לטובת הגדרת מהו מזון "טעים", הובילו, כמעט כתופעת לוואי, להפיכתה של מזון איטי לתנועה אקולוגית בנוסף לקולינרית. העדפה של מזון מקומי וטרי, מבטיחה שנאכל מזון יותר טוב, כזה שלא בילה חודשים ארוכים במחסני קירור, בטיסות או בבטן אוניות, ולכן שומר על טעמו ועל ערכיו התזונתיים. כדרך אגב גם נחסכות עלויות מזהמות של הובלה וקירור. דאגה לשימור האדמות החקלאיות (כדי להבטיח את קיומם של כל המינרליים הדרושים לפרי או לירק) מובילה לדרישה להפחית את השימוש בכימיקלים רעילים, ולהעדפה של חקלאות פוליקולטורה (רב זנית) על פני מונוקולטורה (גידול של זן אחד בלבד, שנפוץ כיום ברוב שטחי האדמות החקלאיות). הראשונה שומרת על פוריות הקרקע, מגדילה את העמידות למחלות ומזיקים, ומכאן שגם דורשת פחות ריסוס ודישון.

הדאגה לרווחת בעלי החיים, מובילה כמעט בהכרח להפחתה דרסטית בצריכת מוצרי מזון מן החי. 'מזון איטי' אינה דוגלת בטבעונות או צמחונות, אך התנגדותה לשימוש בזרזי גדילה, אנטיביוטיקה, או כל סוג של התעללות (שנפוצה בחוות הגידול התעשייתיות) למעשה מבטלת את היכולת לצרוך 99% מתוצרי המזון שמקורם בבעלי חיים. באופן אישי, ובעקבות היחשפותי לרעיונות של תנועת ההאטה, הפסקתי לאכול בעליי חיים לפני כעשור. עם זאת, ממש באתר זה אני מנהל מזה שנים את קמפיין "שני בשרי", הקורא להפחית באופן דרסטי את צריכת הבשר לפעם בשבוע (להבדיל משני צמחוני), ובפעם האחת הזו לאכול בשר טוב וטעים, מגידול מקומי, שלא הולעט בתרופות, שזכה לגדול באופן טבעי ככל האפשר, ושלא עבר התעללות (אם אתם לא מאמינים שיש כזה, חפשו את תו התקן של "חי בריא"). תעשיית המזון מהחי היא אחת מהמזהמות הגדולות ביותר כיום. הפחתה של צריכה, בתמורה לחוויית אכילה טובה יותר מכל בחינה, נשמעת לי כטרייד אוף הולם, וקל יחסית לעיכול על ידי חלקים רחבים באוכלוסייה.

מזון איטי היא רק דוגמה אחת. כל ענף של תנועת ההאטה מציע לנו, קודם כול, דרכים למקסם הנאה. "תיירות איטית" מציעה לזנוח את אג'נדת ה"להספיק כמה שיותר" לטובת השתהות נינוחה וארוכה ככל האפשר במקום אחד (כולל המקום בו אנחנו גרים, ראו Staycation), תוך העדפה למגורים בדירות שכורות או מוחלפות, וכך היא מצמצמת זיהום תחבורתי מיותר של מטוסים ורכבים, ואת הבזבוז המוגבר של מזון ומשאבים שאופייני לכל בית מלון גדול. היא עושה זאת בעיקר כדי שלא נחזור הרוגים מהחופשות, וכדי שנוכל לחוות חיים אמיתיים של אחרים, תרבויות ומסורות, ולא רק אטרקציות משועתקות.

"צריכה איטית" לא מפנה אלינו אצבע מאשימה ושולחת אותנו לאלבום תמונות של מטמנות וערמות אשפה עצומות של חפצים שיצאו מכלל שימוש או סתם נמאסו והוחלפו. היא מבקשת מאיתנו לבחון מחדש את המוטיבציות הבסיסיות שלנו, את הצורך שלנו בחפצים כדרך להגדרה עצמית והחצנה של הצלחה, ואת הרעיונות שלמדנו לקבל כמובן מאליו, למשל, שהגברת הצריכה מעלה את רמת החיים. הפחתת הצריכה, ובחירה במינימליזם, פשטות מרצון ושיתופיות, קודם כל משרתת אותנו. היא מפחיתה לחצים הנובעים מהוצאות כספיות מיותרות ונטילת הלוואות. היא מנטרלת עומסים פיזיים ונפשיים המתלווים לגבב החפצים המאיימים להטביע אותנו, והיא מבטלת את התחרות הסמויה על החצנת מעמד והצלחה. במקום אלה, היא טומנת בחובה פוטנציאל לשקט נפשי בר קיימא. כמעט בדרך אגב, היא גם מבטיחה לצמצם את הנזקים הסביבתיים הנלווים לתרבות הצריכה.

במשך יותר מעשור אני לומד, חוקר ומיישם בחיי פרקטיקות של האטה. לא ויתרתי על דבר בדרך לחיים שמתקיימים בהלימה לסביבה. ברמה האישית, אני מכחיש ויתורים קיצוני. חיי נוחים ונינוחים מתמיד. אבל, מה בנוגע לרמה הארצית, אולי הבחירה שלי לפרוש מהמירוץ שולחת אחרים לתחתית?

Zebra, Dieter asmus, 1971

***

ברמה הארצית, כל המדינות המפותחות אוחזות היום בשפע חסר תקדים שמאפשר להן להמשיך לשגשג גם ללא אתוס הצמיחה (מכלה המשאבים) אליו השתעבדנו כליל. הבעיה האמיתית עמה אנחנו צריכים להתמודד היא חוסר היכולת שלנו לחלוק באופן הולם בשפע הקיים, תוך דאגה שהוא יחלחל לכלל השכבות באוכלוסייה. כדי להבהיר כיצד ניתן לשגשג כללית מבלי לצמוח כלכלית, ומבלי להשיב את העולם המערבי כולו לימי הגולאגים העליזים, יש צורך בספר שלם, וממש במקרה בעוד כשבוע הוצאת רדיקל משיקה אחד כזה – "פחות זה יותר" – מאת ג'ייסון היקל. הנה טעימה קצרה מהטענה המרכזית שעולה בו:

"הוויתור על גידול כלכלי אינו צעד פרוע כפי שנדמה. במשך עשרות שנים נאמר לנו שאנחנו זקוקים לגידול כדי לשפר את חייהם של בני האדם. אבל מתברר שזה לא נכון. מעבר לשלב מסוים, אשר מדינות בעלות הכנסה גבוהה כבר עברו מזמן, הקשר בין התמ”ג לרווחת בני האדם נשבר לגמרי. לא הגידול הוא שמשנה, אלא האופן שבו הכלכלה והמשאבים מחולקים, וכעת הם מחולקים באורח מאוד-מאוד לא-שוויוני. חשבו על כך: במהלך 40 השנים האחרונות, 28 אחוזים מכלל ההכנסות החדשות שנבעו מהגידול בתמ”ג העולמי הגיעו אל האחוז הבודד של העשירים ביותר (שכולם מיליונרים). זה מדהים. פירוש הדבר הוא שכמעט שליש מכל העבודה שהשקענו, כל המשאבים שהפקנו וכל הפחמן הדו-חמצני שפלטנו בחצי המאה האחרונה – שימשו כולם כדי להפוך את העשירים לעשירים עוד יותר. ברגע שנבין שאנחנו לא צריכים את הגידול, נהיה חופשיים לחשוב באורח רציונלי יותר כיצד להגיב למשבר שמולנו. מדענים הבהירו כי הדרך האפשרית היחידה להפוך את כיוון הקריסה האקלימית ולשמור שההתחממות הגלובלית לא תעלה על 5.1 ,או אפילו 2 מעלות צלזיוס, היא שהמדינות בעלות ההכנסה הגבוהה יאטו את קצב הפקת המשאבים, הייצור והבזבוז שלהן. צמצום השימוש במשאבים מקל את הלחץ על מערכות אקולוגיות ומעניק למארג החיים סיכוי לאחות את עצמו מחדש – ואילו צמצום השימוש באנרגיה מקל מאוד על המעבר המהיר לאנרגיה מתחדשת, לפני שנגיע אל מפולת של נקודות אל-חזור.

קוראים לזה יציבות – צמצום מתוכנן של צריכת אנרגיה ומשאבים, שנועד להחזיר את הכלכלה לאיזון עם העולם החי, באורח בטוח, צודק ושוויוני. איך זה נראה בפועל? הצעד הראשון הוא להתגבר על האמונה הלא-רציונלית שכל ענפי התעשייה חייבים לצמוח, כל הזמן. במקום לנסות להגדיל את כל הענפים ללא מחשבה, בין אם אנחנו זקוקים לכך או לא, אנחנו יכולים להחליט אילו דברים אנחנו רוצים שיגדלו (מגזרים כמו אנרגיה נקייה, שירותי בריאות ציבוריים, שירותים חיוניים, חקלאות מתחדשת – מה שתרצו) ואילו ענפים צריכים לקטון באופן רדיקלי (למשל דלקי מאובנים, מטוסי סילון פרטיים, נשק ורכבי שטח). אנחנו יכולים גם לצמצם את אותם חלקים בכלכלה שנועדו רק למקסום רווחים במקום למילוי צורכיהם של בני אדם, כמו 'התיישנות מתוכננת', שגורמת לכך שמוצרים מתפרקים אחרי זמן קצר, או אסטרטגיות פרסום שנועדו לתמרן את רגשותינו ולגרום לנו להרגיש שמה שיש לנו אינו מספיק.

בעת שנשחרר אנשים מעול העבודה הלא נחוצה, נוכל לקצר את שבוע העבודה כדי לשמור על תעסוקה מלאה, לחלק את ההכנסה והעושר בצורה הוגנת יותר ולהשקיע בנכסים ציבוריים כמו שירותי בריאות, חינוך ודיור בר-השגה. כבר הוכח לא אחת שלצעדים כאלה יש השפעה חיובית על בריאותם ורווחתם של אנשים. אלה המפתחות לקיומה של חברה משגשגת. הראיות לכך באמת ובתמים מעוררות השראה. תרשו לי להדגיש כי יציבות לא נועדה להקטין את התמ”ג. ברור שהאטת הפקת המשאבים והייצור הלא-נדרשים עשויה לגרום לתמ”ג לגדול באיטיות רבה יותר, להפסיק לגדול, או אפילו לקטון. ואם כך, זה בסדר. בנסיבות רגילות, הדבר עלול להביא למיתון. אבל מיתון הוא מה שקורה כאשר כלכלה התלויה בגידול מפסיקה לגדול. הוא כאוטי והרסני. אני קורא כאן למשהו אחר לגמרי. הוא קשור למעבר לסוג אחר לגמרי של כלכלה – כלכלה שאינה זקוקה בכלל לגידול. כדי להגיע לשם, אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הכול, ממערכת החובות ועד למערכת הבנקאות, לשחרר בני אדם, עסקים ומדינות ואפילו את החדשנות עצמה מהמגבלות המיושנות של הציווי לגדול, לשחרר אותם כך שיוכלו להתמקד במטרות נעלות יותר.

ככל שננקוט בצעדים מעשיים בכיוון הזה, אפשרויות חדשות ומרגשות יתגלו לעינינו. אנחנו יכולים ליצור כלכלה שמאורגנת סביב שגשוג אנושי במקום סביב צבירת הון אינסופית. במילים אחרות, כלכלה פוסט-קפיטליסטית. כלכלה הוגנת יותר, צודקת יותר ואכפתית יותר. הרעיונות הללו כבר הולכים ומתבשלים ביבשות שונות במשך העשורים האחרונים, כמו לחישות של תקווה. ירשנו אותם מאנשים כמו הרמן דיילי ודונלה מדוז, המייסדים החלוצים של הכלכלה האקולוגית, מפילוסופים כמו ואנדנה שיווה ואנדרה גורץ, מחוקרים במדעי החברה כמו ארתורו אסקובר ומריה מיס, מכלכלנים כמו סרז‘ לאטוש ומפעילים ילידיים כמו ברטה קאסרס. פתאום הרעיונות הללו חודרים אל תוך המיינסטרים ומעוררים השראה לשינוי יוצא-דופן ומהיר בשיח המדעי. כעת אנחנו חייבים להחליט: האם נתעלם מן המדע כדי להמשיך להיאחז בתפישת העולם שלנו, או שנשנה את תפישת עולמנו? הפעם הסכנה גדולה פי כמה מכפי שהיה בתקופתו של דרווין. הפעם אין לנו את המותרות להעמיד פנים שהמדע אינו קיים. הפעם זהו עניין של חיים ומוות."

למרות הסיום הדרמטי של הקטע הקצר שבחרתי להביא, הספר עצמו אופטימי ביותר ומתווה מפת דרכים אל עבר עולם אפשרי שבו שגשוג ורווחה אנושית מתנתקים מרעיון הצמיחה הכלכלית. אמת, התהליכים שנדרשים כדי להשתחרר מאתוס הצמיחה אינם פשוטים, והם ידרשו מאיתנו לעמוד בפני טלטלות ותקופת הסתגלות, אך בין השורות, קוראים ותיקים של אתר זה יכולים לאתר את הצעדים הקטנים והפשוטים שכל אחד מאיתנו יכול לנקוט כבר היום כדי לקחת חלק בשינוי. למשל, אם ריכוז העושר בידיהם של בודדים הוא תהליך שמטריד אותנו, אנחנו יכולים לבחור שלא להשתתף בו, או לפחות לצמצם את חלקנו בו בצורה דרמטית, פשוט על ידי בחירה להימנע מרכישה מתאגידים ורשתות (וכן, גם מינימליסטים יכולים לעודד את הכלכלה, אפילו יותר מהצרכן הממוצע). אם מנגנוני השבתה ויישון מתוכנן מטרידים אותנו, אנחנו יכולים להיאבק בהם ביעילות. אם שעות עבודה ארוכות מובילות ללחץ ופגיעה בבריאות, אנחנו יכולים להפחית אותן מבלי לחכות להחלטה ממשלתית ומבלי להתפשר על שכר או על טיב השירות.

עולם בו השפע משרת את כולם בצורה שוויונית יותר הוא בגדר הכרח. חשוב מכך, הוא בר השגה.

***

אבל מה בנוגע למדינות העולם השלישי? אם העולם הראשון והשבע יוריד את הרגל מדוושת הצמיחה, העולם השלישי בהכרח ייפגע, אחרי הכל, העובדים שחיים בו הם אלה שמספקים את מרבית מוצרי הצריכה שאנחנו רוכשים וזורקים כלאחר יד. הקטנת הביקוש תצמצם גם את ההכנסות של מדינות הדרום, ותשלח אותם לעוני מחפיר עוד יותר. בנוסף, ככל שאנשים עניים יותר יש להם פחות עניין בשמירה על הסביבה. ייתכן ואילו כל עניי ברזיל היו עובדים במתפרות של נייקי, הם לא היו נדרשים לבירוא יערות-העד רק כדי למצוא מקורות הכנסה.

טענה זאת, הגורסת כי הצמיחה הגלובלית דרושה כדי לסייע בהוצאת מדינות העולם השלישי מעוני, מתעלמת מהמציאות העגומה. מדינות העולם השלישי הפכו, הלכה למעשה, לחצר האחורית של העולם הראשון, ותושביהן, לעבדים מודרניים שבונים ערי מסכנות. הנה למשל קטע קצר מהספר "פרקריאט: המעמד המסוכן החדש" שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד:

"פוקסקון, חברה בת של יצרנית הרכיבים האלקטרוניים הון האי הטייוואנית וחברת מיקור החוץ הגדולה בעולם, מעסיקה 900 אלף עובדים סינים ומסמלת את העלמת העין של החברות הרב לאומיות מהניצול לרעה של הפארקים התעשייתיים שהן עצמן הקימו בסין. כמחצית מן העובדים נמצאים בפוקסקון סיטי שבמחוז שנג'ן, מתחם של מבני ייצור בני 15 קומות שכל אחד מהם מוקדש ללקוח אחר, כמו אפל, דל, HP, נינטנדו וסוני. פוקסקון סיטי גדלה משום שהעסיקה גלי עובדים שהיגרו מן הכפר לעיר תמורת שכר זעום, ונערכה לתחלופה של 30-40 אחוז מהם מידי שנה כתוצאה משחיקה.

הסדרי העבודה בסין סייעו להגדלת הפרקריאט הגלובלי. השכר הנמוך והעבודה המאומצת, שמשכו באיחור את תשומת הלב העולמית עקב מבול של התאבדויות וניסיונות התאבדות בשנים 2009-2010, אילצו חברות ברחבי העולם לנסות להתחרות זו בזו על ידי קיצוצי שכר ותעסוקה גמישה.

ההתאבדויות עשו את שלהן. הפרסום השלילי והשביתות הבלתי פורמליות גרמו לפוקסקון להעלות את השכר, אבל אחת התוצאות הייתה קיצוצים במגורים ובמזון שניתנו עד אז חינם, וכן במתקני הפנאי. התגובה המיידית של פוקסקון  להתאבדויות הייתה פטרנליסטית. היא הקיפה את הבניינים ברשתות כדי לתפוס את מי שביקשו לקפוץ אל מותם, שכרה יועצים לעובדים במצוקה, הכניסה נזירים בודהיסטים כדי שירגיעו אותם ושקלה להחתים עובדים על הצהרת "אי-התאבדות". בכירי עמק הסיליקון בקליפורניה הביעו דאגה, אבל לא הייתה להם סיבה להיות מופתעים, שכן הם עשו מיליארדי דולרים מאותם מוצרים שיוצרו תמורת פרוטות".

מדינות הדרום הגלובלי לא זקוקות לעוד תאגידים בינלאומיים שייצרו מוצרי צריכה תוך העסקה של ילדים, אסירים ועובדים בשכר זעום שאינו מאפשר מחייה ו/או אפשרות אמיתית להיחלץ מעוני. כדי לסייע לעולם השלישי אנחנו זקוקים לתכנית הבראה כוללת, בה ייקחו כל מדינות העולם הראשון חלק, וייסייעו לדרום לעשות את קפיצת הדרך הנדרשת אל עבר העולם המפותח. השקעה בתשתיות, בבריאות, בחינוך, בתעשייה ובתעסוקה, רק הפעם, שלא על מנת לשעבד, אלא כדי לסייע למדינות אלה לעמוד על רגליהם. העולם עשה זאת בעבר כאשר נדרש לשקם את אירופה אחרי מלחמת העולם השניה (ראו תוכנית מרשל), אנחנו זקוקים להתגייסות דומה עכשיו, ובדחיפות יש לומר.

העולם השלישי אינו אחראי מרכזי למשבר האקלים (23 מדינות עשירות אחראיות למחצית מכלל הפליטות), אבל לא נוכל להיחלץ מהמשבר הנוכחי ללא התגייסותו. העולם הראשון נדרש לחלץ את תושבי העולם השלישי ממצב של הישרדות יומיומי, ולו כדי שיוכלו להתחיל להתעניין בהישרדות עתידית.

***

אנחנו זקוקים לשינוי. לשינויים. ברמה האישית, הארצית והגלובלית. כידוע, Nobody likes change, ולכן אנחנו משכנעים את עצמנו שמדובר בויתורים. אבל הם לא. אלה שינויים שיהפכו את חיינו לטובים יותר ואת העולם למקום הוגן ובר קיימא.

בעוד שבוע בדיוק, ביום שלישי 19.07, הוצאת רדיקל עורכת אירוע השקה תחת הכותרת "מסיבת סוף העולם". למרות השם המורבידי, לא יערכו במקום טקסי אבל ולא צפויים התקפי חרדה בקהל. מדובר באירוע אופטימי שיכלול מופעי סטנדאפ והרצאות קצרות, שיציגו פתרונות ולא תבהלות. גם אני אהיה בין הדוברים ואנסה, במהלך 5-7 דקות, לשכנע שכל אחד מאיתנו יכול להתחיל להציל את העולם ממש בלי כוונה, פשוט באמצעות קבלת החלטה להיות אדם יותר מאושר. דוברים נוספים עמם אני חולק במה: דב חנין, מיקי חיימוביץ', מתן  ישראלי, לי ירון, מיטל פלג מזרחי, ועוד רבים וטובים אחרים (כל הפרטים ממש פה בלינק).

אם אתם  באזור, בואו להגיד שלום. אם אתם לא, בואו במיוחד.

***

וכן, אם בסוף יתברר שאין משבר אקלים, אז סתם הפכנו את העולם למקום יותר טוב לכולם.

 

 

תגובות6

  • הגב יולי 19, 2022

    עמית

    כלכלות מתוכננות וירידה ברמת החיים לא גורמות להפיכת האוכלוסיה להיפסטרים אנינים.
    מה שזה כן מוביל אליו אפשר לראות בסרי לנקה וונצואלה.
    אמנם מאחר שאתה מערבי מפונק קשה לך באמת לדמיין את האפשרות של חרפת רעב – אבל זה אכן מה שהתכנון הכלכלה, אותו אתה מעודד, מוביל אליו

      

    • עמית נויפלד
      הגב יולי 19, 2022

      עמית נויפלד

      כל הכלכלות מתוכננות, כרגע הן פשוט מתוכננות באופן שמוביל את העולם לאסון ומנתב את מרבית ההון לבודדים,
      אלה דברים שניתן לתקן מבלי להוביל לתורים אינוספיים לדלק וללחם.

        

  • הגב יולי 19, 2022

    עמית

    הטעות שלך, כמו גם של היקל, היא שההון בעולם הוא עוגה ענקית שצריך לחלק.
    אז קודם כל – אין עוגה אחת קולקטיבית. לי יש עוגה, לך יש עוגה, וכל אחד מאיתנו יעשה בעוגה שלו מה שבא לו.
    ושנית – העוגות האלו לא מופיעות מעצמן. צריך לאפות עוגה. ומי שאופה עוגה – העוגה שייכת לו.
    אמנם נכון שבזמן נתון יש מספר סופי של עוגות, אבל אנחנו לא חיים "בזמן נתון", אנחנו יכולים )אם אנחנו חופשיים) לאפות עוד ועוד עוגות ולהעשיר את חיינו.
    דרך החיים שבחרת לא נוגדת את הקפיטליזם, להיפך, קפיטליזם מתבסס על חסכון של הון.
    אבל גם אם אתה לא חוסך, ורק מייצר בצורה מצומצת וצורך בצורה מצומצת, זו זכותך, רק אין לך זכות מאנשים אחרים לדרוש שיביאו לך יותר

      

    • עמית נויפלד
      הגב יולי 19, 2022

      עמית נויפלד

      יש לך כמה טעויות. הראשונה היא שאתה מניח שכל אחד אחראי באופן ישיר לעוגה שלו, כלומר, להון, בעוד שבפועל הון הוא תוצר של גורמים רבים. סם וולטון למשל, שהקים את וולמארט, לא היה יכול לצבור את הונו ללא אלפי עובדיו, אותם הוא מנחה כיצד להגיש בקשות לתלושי מזון במקום לשלם להם ביד יפה. גיל שוויד לא היה יכול לצבור את הונו לא ההשכלה שקיבל בחינם ביחידה מובחרת בצבא וכך הלאה.

      הטעות שנייה היא שאתה יוצא מתוך הנחה שכל אחד יודע לאפות, או שכל אחד מקבל בתחילת התכנית את אותם חומרים לאפייה ומכאן זאת רק שאלה של רצון וכשרון. בפועל הפערים הם עצומים ותנאי הפתיחה שלנו יקבעו במידה רבה את עתידנו הכלכלי. אני לא מצפה שיתנו "לי" יותר אם בחרתי לעשות פחות. אני מצפה שחברות שפע ידעו לקחת די והותר ממי שיש לו, כדי להבטיח תנאי פתיחה דומים, קרי, שוויון הזדמנויות (שזה השוויון היחיד שהייתי רוצה בעולם, מבטיח).

      טעות שלישית, שעליה אפשר להתווכח, היא האם יש עוגה אחת או יותר. הון מתבסס בסופו של דבר על עבודה ומשאבים. שני אלה מוגבלים על ידי הגבולות הפלנטריים שלנו (לפחות בעתיד הנראה לעין). אם אדם אחד מנכס לעצמו נתח גדול מידי מהמשאבים או כוח העבודה, הרי שהוא בהחלט בא על חשבון האפשרות לייצר עוגות נוספות.

        

  • הגב יולי 19, 2022

    עמית

    אתה מצייר ברירה כוזבת, כאילו האדם הוא או אלוהים או תולעת. או שהוא מייצר יש מאין, או שהוא לא מייצר כלום. האמת היא שהאדם הוא לא זה ולא זה. כוח היצירה שלו הוא בארגון מחדש של המציאות, בעזרת השכל, ליצירת ערכים חדשים.
    בטהובן לא המציא את הכינור, אבל זה הוא שכתב את הסימפוניה התשיעית.
    גיל שוויד לא המציא את התכנות, אבל זה הוא שיזם את צ'ק פוינט.
    שים לב שהביטול שלך את הישגי הממציאים והיזמים (שבוא נאמר את האמת, זו המוטיבציה האמיתית שלך), משמעותה ביטול כל הישג אנושי, גם של העובדים שלהם.

    השוויון היחיד הראוי להאכף בידי ממשלות הוא שיווין בפני החוק, לא שוויון בהכנסות ולא שוויון בהזדמנויות. המשמעות של שוויון בהזדמנויות ביני לבין מייקל ג'ורדן הוא לקצץ למייקל ג'ורדן את הרגליים. (או כמו שאתה תנסח את זה, "יש לו די והותר רגליים"). שוויון בפני החוק (כלומר ההכרה בזכויות השוות של בני האדם) הוא צודק, וזו הסיבה לקיומו, אך גם ניתן לראות שככל שיש בחברה יותר חופש, כך גם הזדמנויות של הפרטים בחברה עולות (מבחינתך זה כמובן חסרון, כי הרי פחות זה יותר).

    לגבי וולמארט, בהחלט יש צורך להפסיק את התכנית הממשלתית למימון תלושי מזון, על חשבון משלם המיסים האמריקאי.

    והמשאבים הטבעיים על כדור הארץ מוגבלים מבחינה פיזיקלית, אבל מבחינה פרקטית הם כל כך עצומים, שניתן להתייחס אליהם כאין סופיים. כן, גם דלקים מאובנים. (מה שמצחיק הוא שאתם משתמשים בטיעון של כוליות דלקי המאובנים כדי… להוביל להפסקת השימוש בו לחלוטין)

      

    • עמית נויפלד
      הגב יולי 20, 2022

      עמית נויפלד

      yes, you are right

        

השאירו תגובה