לעבוד במה שאוהבים

לפני כשבוע העברתי הרצאה בנושא קריירה והאטה. חלק מרכזי במצגת שאני מעביר עוסק בסיבות, בנימוקים ובצורך שלנו לעבוד פחות, הן כחברה והן כיחידים, ובדרכים ש"עבודה איטית" מאפשרת זאת, מבלי לפגוע בשכר, בפרודוקטיביות ותוך תרומה לתחושת הסיפוק והמשמעות שאנחנו חווים. בסוף ההרצאה פנתה אלי יועצת קריירה. היא סברה שאני שם דגש גדול מידי על הרעיון של "לעבוד פחות", וסיפרה שאחת הדרכים בהן היא מסייעת לאנשים היא בעזרה והכוונה לקריירה בתחום שהם אוהבים. באופן זה, שעות העבודה משחקות, לכאורה, תפקיד פחות משמעותי. אחרי הכול, אנחנו נהנים. הרעיון שהציגה אינו זר לי, בגישה דומה אוחז גם טום הודג'קינסון, דובר בולט של תנועת ההאטה. הודג'קינסון מספר כי לאחר שהוציא את ספריו 'אלוף בטלות' ו-'אין מחיר לחופש', מצא את עצמו עובד הרבה יותר שעות מבעבר, במטרה לקדם אותם. עם זאת, העבודה גרמה לו הנאה ולכן, הוא לא הרגיש שהיא קשה. בספריו הוא מציע לקוראים לצאת לחופשה של כמה חודשים, או אפילו שנה, לגלות את הכישרון הייחודי שלהם, למצוא מה גורם להם אושר ולעבוד בזה.

שתי בעיות עולות לנוכח הצעה זו. ראשונה, רק מתי מעט יכולים להרשות לעצמם תקופה ארוכה של חיפוש עצמי, וגם מתוכם יהיו כאלה שיגלו שאין להם כישרון ייחודי ואין משלח יד שיגרום להם להיות מאושרים במיוחד. בעיה שנייה, אלו שכן יצליחו למצוא, עלולים לגלות שבהפיכת "מה שהם הכי אוהבים לעשות" לעבודה, שמחייבת ניהול, שיווק, עמידה בלוחות זמנים והתנהלות מול לקוחות, הם הופכים את שאהבה נפשם לשוחקת ומעיקה.

אבל בואו נניח, לצורך טור זה, שבעיות אלה אינן חלות עלינו. אנחנו דווקא כן פתיתי שלג מיוחדים, שאוחזים בכישרון ייחודי, והצלחנו להפוך אותו למקצוע מכניס (בין אם כשכירים ובין אם כעצמאיים), ואנחנו באמת נהנים ממה שאנחנו עושים. על הנייר זה נשמע כאילו פיצחנו את השיטה. במציאות, הבעיה שלנו כעת יותר חמורה: הגדלנו דרמטית את הסיכוי שנעבוד שעות רבות יותר מהממוצע.

***

בשנת 2018 הגדיר ארגון הבריאות העולמי את מחלות הלחץ, שמקורן בעבודה, כמגיפה של המאה ה-21. בשנת 2019 הוא הגדיר לראשונה את השחיקה בעבודה כמחלה. את הטלטלה האמיתית, בהקשר של השפעות העבודה על הבריאות, סיפק הארגון לפני כחצי שנה, אז פרסם מחקר חדש שבדק את הקשר בין שעות עבודה ארוכות (מעל 55 שעות בשבוע) ומקרי מוות כתוצאה ממחלות לב. התוצאות לא פחות ממדהימות – לטענת החוקרים בשנת 2016 בלבד נרשמו 745,000 מקרי מוות אותם ניתן לקשר לשעות עבודה ארוכות.

מוות כתוצאה מעודף עבודה נחשב לאירוע אקזוטי בעולם. המחקר החדש מערער את התפיסה הזו וגורס שמדובר בתופעה שכיחה למדי. היא פשוט לא דרמטית כמו המקרים עליהם מדווחים בעיתונים (מתמחה בבנק באינדונזיה עבד שלושה ימים ברציפות, אכל רק סניקרס, שתה רק רדבול, ומת), אלא יותר אירוע מזדחל, שמכרסם בבריאות באיטיות אך בהתמדה, עד שיום אחד אנחנו לופתים את בית החזה ונופלים על הרצפה. קצת מוקדם מהצפוי, ובגיל קצת צעיר מהממוצע.

55 שעות עבודה נשמעות הרבה. אבל לא מעט אנשים מפלרטטים עם המספר הזה כשגרה,  במיוחד, כפי שגם המחקר טוען, מאז הופעת נגיף הקורונה והמעבר לעבודה מהבית. הגבולות מטשטשים, פינת העבודה תמיד במרחק נגיעה, והסכנה להישאב לתיבת המייל לעוד כמה שעות מידית וברורה. ואני אפילו לא מדבר על האחוזים הבודדים שעדיין רואים במילה "וורקוהוליזם" סמל סטטוס נחשק (ולא כפי שהיא במציאות – הפרעה נפשית). אני מדבר על עובדים בשכר גבוה, בענפים נחשקים, שמתקשים להירדם ושולחים יד לנייד, ובאמצע הלילה עונים להודעות בלי שמישהו בכלל מצפה לזאת מהם. אנשים שמבלי משים שמו את כל הקלפים על רובד אחד בחיים – הקריירה שלהם – ועכשיו הם משחקים את היד שיש להם בצורה הכי טובה שהם יכולים. בלי שהם מודעים לכך, העבודה הורגת אותם. מחלות לחץ, מחלות שחיקה, מחלות כרוניות, מחלות לב, דום לב, שבץ.

עכשיו, דמיינו שאתם עובדים בדבר שאתם הכי אוהבים.

***

יודעים מה, בואו נלך עוד צעד קדימה. דמיינו שאתם עובדים במקצוע שהוא "שליחות". לפני כעשור הרצתי בפני קבוצה של עובדי המגזר השלישי. אחד מהם, עובד סוציאלי, פנה אלי ואמר: "הכל טוב ויפה, אבל אם אני לא אענה לטלפון בשעה 20:00 בערב ואסע להביא ארגז מזון למשפחה בקצה השני של העיר, היא תלך לישון רעבה". מלכודת "מקצועות השליחות" מציבה סיטואציה מורכבת מזו של סתם "מקצועות שאנחנו אוהבים". אנשים תלויים בנו, ואנחנו חשים סיפוק אדיר כשאנחנו מגישים עזרה לאחרים. קשה להתחרות בתחושת המשמעות שמקצועות אלה מעניקים. התשובה שסיפקתי באותו מפגש הייתה: "אם תבחר להיות עם המשפחה שלך בסוף יום העבודה וולא לענות לנייד, אולי המשפחה הספציפית הזאת תלך לישון רעבה, אבל סביר להניח שאתה תשרוד הרבה יותר שנים במקצוע ותזכה לעזור לה ולעוד מאות משפחות אחרות."

בדיעבד, זאת היתה תשובה חלקית.

***

אני כותב לא מעט על הצורך לעבוד פחות כדי להקדיש יותר זמן לתחביבים, לחברים, לזוגיות, למשפחה, למאבקים חברתיים ולקהילה. אלה דברים שיכולים להוביל לתחושת סיפוק לא פחותה מזאת שאנחנו מפיקים בעבודה (גם כזאת שאנחנו מאוד אוהבים), אבל מסיבה לא ברורה אנחנו מעניקים להם מעט מידי משקל. לאחרונה אני חושב שאני קופץ מעל הפופיק. שאני צריך להתחיל לכתוב על הצורך לעבוד פחות רק כדי לחיות. סתם לחיות. בלי לעשות כלום. רק לנשום. לשאוף ולנשוף, ולהיות בריאים. אולי אנחנו צריכים להתחיל משם, ורק אז להתקדם בצעדים קטנים.

אתם מבינים, גם אם אנחנו עובדים בדבר שאנחנו הכי אוהבים, גם אם אנחנו עובדים במקצוע שהוא עבורנו בגדר "שליחות", אנחנו צריכים לזכור שהשעות שאנחנו מקדישים לעבודה בהכרח מגיעות על חשבון היכולת לדאוג לעצמנו בצורה מיטיבה. לבשל לעצמנו ארוחות ממזון טרי, לעסוק בפעילות גופנית ולטפח קשרים משפחתיים וחברתיים, שתורמים לבריאות ולאושר בר קיימא יותר מכל הישג בעבודה.

בשורה התחתונה, ההמלצה שלי (שמגובה במחקרים) היא פשוטה – לזנוח רעיונות ארכאיים של איזון-עבודה-חיים, ולקבל החלטה לעבוד פחות. זה יכול להציל לנו את החיים.

 

תגובות2

  • הגב ינואר 29, 2022

    גבי

    מסכימה מאוד ! אבל- איך בדיוק עושים את זה? מבלי לפגוע בהכנסה שמבטיחה את היכולת לחיות, על כל המשתמע מכך? כלומר- להנות מביטוחי בריאות. מהאפשרות לנפוש. לטייל. לרכוש מה שצריך. לעזור לילדים. ועוד?

    גילוי נאות- השואלת הציבה יעד לצאת לפנסיה מוקדמת בעוד שנה וחצי ולעשות בדיוק את מה שאתה מציע- לעבוד אבל פחות (יציאה לפנסיה ומעבר לצורת תעסוקה אחרת, פרילנסרית)

      

  • הגב פברואר 17, 2022

    עמית

    הכי טוב גם להימנע מדברים שלא אוהבים מחוץ לשעות העבודה.

      

השאירו תגובה