להקשיב לגוף

היום יותר מתמיד ברור לנו שהעולם משתנה במהירות. מקצועות משנים צורה, מיומנויות חדשות נדרשות וסמכויות מתערערות. הקורונה שינתה את חיינו בן רגע ואנו נדרשים להסתגל למציאות חדשה.

אנשים רבים ותחומים מקצועיים שלמים נדרשו לעצור ולחשב מסלול מחדש. מנגד, אחרים דווקא נאלצו להאיץ את קצב פעילותם, כאשר הבולט שבהם הוא עולם הרפואה. החל בטכנולוגיות רפואה מרחוק ועד עומס העבודה המונח על כתפי הרופאים שעומדים בחזית המלחמה מול הנגיף – עולם הרפואה מרגיש בהול יותר. קיימת דחיפות לפעול מהר ועכשיו וישנה כותרת שמצדיקה את הדחיפות הזו- הצלת חיי אדם. 

מגיפת הקורונה היא בפירוש "מצב רפואי" בו יש צורך לפעול במהירות. עם זאת, דומה שאותה בהילות שתוקפת כעת את מערכת הבריאות, מובנת בה גם בימים של שגרה, והיא זאת שאחראית יותר מכל לשימורו של הרגל ששווה לעצור עליו – ההרגל שמציב את הרופא בעמדה אקטיבית ואת החולה בעמדה פסיבית.

נראה שהרגל זה קיים משחר הרפואה המודרנית, והוא קודם כל הרגל מחשבתי ותפיסתי שנוגע בתפקידים של שני הצדדים בקשר. הרופאים – הורגלו לאבחן ולטפל במהירות בתוך מערכת שלא מאפשרת את הזמן להיכרות מעמיקה ויצירת קשר מיטיב עם המטופל. המטופלים – הורגלנו להיות פסיבים ולחכות לפתרונות מהירים אשר מסופקים לנו על ידי גורם חיצוני בו אנחנו תולים את תקוותנו למזור.

גדלתי, כמו רבים אני מניחה, אל תוך תפיסה מחשבתית שהרופא הוא זה שיודע ומבין בענייני בריאות וחולי, ומתוך הידע הזה תפקידו לדאוג לבריאות שלנו. כאשר הייתי חולה הייתי הולכת לרופא עם צפייה שהוא יעניק לי פתרון. במידה והוא לא הצליח הייתי נשארת עם הרגשה חמוצה ומיד הייתי מחפשת רופא אחר. הייתי מוכנה לעבור מרופא לרופא, רק שמישהו יעזור לי. הייתי שבויה באמונה שאני לוקחת אחריות על הבריאות שלי כיוון שאני מכתת רגלי בין רופאים. למעשה, פשוט העברתי את האחריות על הבריאות שלי מרופא לרופא מבלי לעצור ולקחת אותה רגע אל עצמי.

זה נכון שהרופאים שהיו מולי לא בדיוק החזירו לי את האחריות. אף אחד מהם לא עצר להסביר לי בגובה העיניים מה קורה לי בגוף ומה האפשרויות לטיפול, הם לא שאלו אותי מה לדעתי הטיפול שהכי יתאים לי וגם לא דרשו ממני לשנות את אורח החיים שלי שאולי הוביל לחולי. אבל, וזה אבל משמעותי, גם אני לא עצרתי לשאול, לבקש מידע, להביע דעה. יותר מזה, לא ידעתי שיש לי את האפשרות הזו לשאול, לעצור, להתערב, להשפיע. הרגשתי שהבריאות שלי היא האחריות שלהם ועדיף שלא אתערב.

אולי עכשיו, כשיש רוח של שינוי באוויר ומערכת הבריאות נמצאת בעומס רב, הגיע הזמן לבחון עם עצמנו מה הציפיות שלנו מהרופאים, והאם לפני שאנחנו מצפים מהם אנחנו מצפים גם מעצמנו. האם אנחנו מוכנים לקחת אחריות על הבריאות שלנו ולמקם את הרופא כמי שעוזר לנו בתהליך ולא כמי שאחראי עליו? האם אנחנו מוכנים להיות שווי ערך לרופא ולהכיר בכך שלמרות הידע הרב שלו בנוגע לגוף האדם ולמחלות מסוימות, לאף אחד מלבדנו אין את הידע שיש לנו על עצמנו וגם הוא הכרחי וחשוב לאין שיעור כדי שנוכל להגיע למצב של בריאות אופטימלית ולא רק למצב של "העדר מחלה".

מדובר בשינוי תפיסתי שיכול להגיע משני הצדדים, והרבה ממנו תלוי בקשר עצמו. אנחנו כמטופלים יכולים לשנות את התפיסה שלנו, להיות פעילים יותר למען הבריאות שלנו ביום יום וכאשר אנחנו מגיעים לרופא לנסות להתייעץ איתו באופן רחב ולא רק לחכות לאבחנה ופתרון קסם. לצד זה, אנחנו יכולים לקבל ולברך את הרופאים שכבר החלו לשנות את הגישה הטיפולית שלהם, גם אם היא דורשת מאיתנו יותר. ישנם רופאים בארץ ובעולם אשר התחילו לעגן  את שינוי הגישה הטיפולית שלהם וחלקם מציגים זאת דרך תנועת הרפואה האיטית.

***

בדומה לתנועת ההאטה בתחומים אחרים, הרפואה האיטית מבקשת למצוא את הטיפול המתאים ביותר ולאו דווקא את הטיפול המהיר ביותר. היא מכירה בכך שלעתים תרופות רק מחזקות את מעגל החולי והיא קוראת להפחית בטיפולים לא נחוצים ולאפשר לגוף להחלים בכוחות עצמו. ההחלטות הטיפוליות נרקמות תוך דיאלוג משותף עם המטופל, כאשר המטופל הוא האחראי הראשי על גופו והרופא משמש כמדריך שמלווה אותו בדרך תוך התבוננות מערכתית המביאה בחשבון את מצבו הרגשי, החברתי והמשפחתי של האדם.

הרפואה האיטית צמחה מתוך רופאים, אחיות, עובדים סוציאלים ומטפלים שעשו לרגע זום אאוט מהעבודה היומיומית שלהם והחלו לשאול שאלות על הטיפול הרפואי שהם חלק ממנו. הם התחילו לשים לב למודל פס הייצור אשר נותן לאנשים שונים את אותה התרופה והחלו לשאול את עצמם האם יש דרך טובה יותר לתת טיפול רפואי. הם החלו לשנות את הגישה של עצמם, לקחת יותר זמן לאבחון המטופלים, לתת יחס אישי. חלקם, כתבו על כך כתבות או ספרים והמחשבות האישיות שלהם על עולם הרפואה החלו ליצור אדוות.

כיום ישנם מרכזים של רפואה איטית באיטליה, ארה"ב, הולנד וברזיל. בכל אחד מהמקומות האלה הפרקטיקה מעט שונה אך הבסיס המחשבתי דומה והוא מבקש לקדם בריאות ואיכות חיים ולא רק "לפתור חולי".

מבחינתי, אחד הדברים המרעננים ברפואה האיטית זו העובדה שלא מדובר בנגזרת של הרפואה האלטרנטיבית, אלא בגישה חדשה לאופן בו אנחנו צורכים וחושבים על הבריאות שלנו. כצרכנית נלהבת של הרפואה האלטרנטיבית שמתי לב שכאשר התייאשתי מעולם הרפואה הקונבנציונלי פניתי אל זה האלטרנטיבי באופן חד ומהיר. החלפתי רופא אחד ברופא אחר – ידידותי יותר, הוליסטי יותר ותומך יותר, אבל עדיין רופא מבחינת צורת המחשבה בה החזקתי. הייתי הולכת לדיקור ומחכה שהמדקרת תאבחן אותי, תגיד לי מה לא בסדר בי ותטפל בזה, ואם דיקור לא היה עוזר הייתי פונה לתחום אחר וגם שם דפוס הפעולה של בעל ידע המאבחן ומציע פתרון עבורי, נשמר. 

נכון, הייתי אקטיבית יותר – נדרשתי לחפש מטפלים, לשתף ביותר פרטים בשלב האבחון ולעתים קרובות גם לשנות את התזונה שלי או אורח החיים שלי. זו הייתה התחלה של שינוי גישה. אבל עדיין ציפיתי שמישהו אחר "בעל ידע" יוביל אותי. 

Edvard Munch: The Sick Child II

הגישה שלי השתנתה ביום בו התקשרתי לתמיר אלוני ז"ל. הוא טיפל באמצעות שיטת תנועה שהוא פיתח מתוך תרגול טאי צ'י, וכאחד שחי במזרח שנים רבות הייתה בו ענוה וצלילות מחשבתית. בטלפון, סיפרתי לו עלי ועל האבחנות האחרונות של הרופאים וחיכיתי לגזר הדין. ציפיתי שיגיד לי אם הוא יכול לטפל בי או לא, אם יש לי סיכוי להחלים וכמה טיפולים זה צריך לקחת. ציפיתי שהוא ידע. אבל הוא רק אמר לי: "אין לי מושג, אבל תבואי וננסה יחד". זה קנה אותי. העובדה שלא היו לו תשובות מוכנות מראש לפתע פתחה בפני את כל האפשרויות. במפגשים הרגשתי שהוא לא מאבחן אותי וגם לא בא לתקן אותי – הוא מוכן לחלוק איתי את כל מה שהוא יודע ולהקשיב איפה זה פוגש אותי. הוא פינה לי מקום. החוויה המיוחדת הזו נחרטה בי ושנים אחר כך מצאתי את עצמי מחפשת מטפלים שמסכימים לא לדעת הכל.

עם הזמן הבנתי שמה שחשוב זה לא אם מדובר ברפואה קונבנציונלית או אלטרנטיבית, אלא אם מי שנמצא מולי מוכן לשחרר את הידע והתאוריה ולראות אותי. הבנתי גם שחלק מהתפקיד שלי הוא להביע את מה שעובר עלי בטיפול ולתת מקום למה שאני חושבת, מרגישה או יודעת מתוך ההיכרות שלי עם עצמי ועם ההיסטוריה שלי. את זה, אף אחד אחר לא יכול לעשות במקומי. הבנתי שאני חייבת להוביל בעצמי את הריפוי שלי, אבל, שאני גם לא יכולה לעשות זאת לבד. ישנם מטפלים ורופאים שלמדו, חקרו, התנסו, ולידע שלהם יש משמעות עצומה עבורי. לצד זה, לקשר שאני אפתח איתם ולמקום שלי בתוך הקשר הזה, תהיה משמעות רבה אף יותר – זאת משום שקשרים טובים מרפאים בפני עצמם. 

בהתחלה, זה היה מפחיד לקחת את האחריות הזו. הרי זו הבריאות שלי, באופן מובהק הדבר הכי חשוב בחיים. במשך שנים הורגלתי לחשוב שרק בעלי ידע ודיפלומה מוסמכים לאחריות הגדולה הזו. אבל, שמתי לב שהיו דברים שהרופאים אמרו לי שהתנגשו עם אמונות הבסיס האישיות שלי. למשל, כאשר רופאים אבחנו אותי עם צליאק וקבעו שזו מחלה לכל החיים, אני בדיוק הייתי שקועה בלימודי מזרח אסיה. הפילוסופיה הזן-בודהיסטית המתבוננת ביופי של החלופיות שבתה את כולי. לא האמנתי שיש משהו קבוע, לכל החיים, הרי הכל בר-חלוף ומשתנה, במיוחד הגוף וטבע האדם.

כשהאחריות הייתה אצל הרופא ופגשתי בסתירה פנימית שכזו הייתי מתוסכלת וחסרת אונים. אך כאשר אני הייתי אחראית הייתי צריכה למצוא דרך ליישב את הסתירה הזו בין עולם הרפואה המדעי לבין העולם הפנימי שלי. בחרתי להאמין שיש אפשרות להחלים מהמחלה תוך הבנה מלאה שעולם הרפואה לא פגש עדיין בדרך כזו. התחייבתי לעצמי לחפש דרכים להחלמה מלאה.

נדהמתי לגלות כמה אנשים בדרך ניסו לשכנע אותי שאני טועה ושכדאי לי לשחרר את התקווה והבנתי שהם עומדים מול אותו הפחד שאני עמדתי מולו. הפחד להיות האחראי לבריאותך, הפחד לעשות טעות בתחום הכל כך חשוב הזה בחיים. הבנתי אותם, זה מפחיד לקוות ולהתאכזב, זה מפחיד לנסות ולטעות וזה עוד יותר מאיים כאשר הטעות הזו עלולה להשפיע על מצבך הבריאותי.

בחרתי ללכת בדרך שלי. העדפתי דרך מפחידה וחדשה מאשר דרך ידועה של מישהו אחר. עשיתי הכל כדי שהיא תהיה בטוחה ככל הניתן, הקפדתי להמשיך להיבדק אצל רופאת המשפחה, המשכתי לעשות בדיקות דם אחרי כל שינוי ובעיקר למדתי להקשיב לניואנסים הכי קטנים של הגוף שלי. בשלבים מסוימים בדרך נעזרתי במטפלים שונים, מחלקם ביקשתי עזרה פיזית (דרך דיקור או רפואת תדרים) ומחלקם ביקשתי עזרה רגשית כי למדתי שהרגשות שלי מחזיקים תפקיד מפתח בבריאות הכוללת שלי.

דרך המסע הזה ראיתי כמה זה לא פשוט לעמוד עם האמת שלך מול עולם המדע, וחשבתי לא פעם על כך שאנחנו מחזיקים כל כך חזק במדע אבל בעצם ההיסטוריה האנושית רצופה בסברות מדעיות שלמרות ההגיון שבהן ולמרות שהרוב המוחלט האמין בהן, לבסוף הן התגלו כשגויות. לצערי לצאת כנגד הסברה הרווחת דורש הרבה מאמצים וכוחות נפשיים. זה לא מתאים לכל אחד. קל יותר להישאר במקום המוכר ולפעמים אפילו קל יותר להיות חולה. 

האדם הבריא נדרש לפעול בעולם, לעבוד, להצליח. ואילו החולה, מקבל הקלות והטבות. למשל, האפשרות לנוח. התרגלנו לעבוד ולסחוט את עצמנו עד למצבי חולי שמאותתים לנו לנוח. אבל אם נלמד לקחת לעצמו את הזכות לנוח גם בבריאות?  אולי המחלות יפחתו או שנפתח מסוגלות להקשיב לגוף גם בווליום עדין, כזה שמאפשר להנות מהמנוחה, ולא רק בווליום צעקני שכופה עלינו מנוחה -עכשיו! 

ואם החולי משרתת אצלנו דווקא מטרה אחרת? למשל, אם כל חיינו נדרשנו להצטיין מלבד בימים של מחלה? אולי בכל פעם שאנחנו מתקרבים לכישלון מגיע כאב הראש כמו צלצול גואל שמאפשר לנו להיכשל. אולי נוכל ללמוד לקבל חוסר הצלחה מתוך בריאות? אם נסכים להיכשל גם כאנשים בריאים כנראה נוכל ללמוד מהכשלונות שלנו ולא רק נעטוף אותם יפה במחלה ססגונית. 

לפני שבחרתי לקחת אלי את תפקיד ההובלה של הבריאות שלי אף אחד לא הציג בפני את השאלות האלו שבוחנות מה המחלה משרתת עבורי ואיך אוכל לפנות לדברים האלו מקום בריא יותר. הן היו שאלות שיכלו לצוף בי רק אחרי שהסכמתי להיכנס לעומק המסע למרות הפחד שבו. לפני כן הייתי עסוקה כל כך בלנסות להקשיב לרופא ולדרך שלו שבכלל לא שמתי לב שגם לי יכולה להיות דרך משלי. 

למדתי לזהות את הדרך שלי, להקשיב לגוף שלי ולתקשר בטיפולים שונים מה עובר בי מבחינה גופנית נפשית ואנושית. למדתי לזהות איזה מטפלים אני יכולה ליצור איתם קשר שיש בו מקום גם לדרך שלי ואיזה מטפלים נעולים על הדרך שלהם באופן חסר פשרות. למדתי לקחת את הזמן אחרי שאני מקבלת תוצאות של בדיקות או אבחנות של רופאים ומטפלים כדי לבדוק מה זה מעלה בי רגשית או מה העמדה שלי בנושא. הבנתי שהתגובתיות המהירה שהורגלתי אליה מעולם הרפואה הקונבנציונלי לא תואמת את הקצב שלי, אך אני גם לא מחויבת אליה.

לקחת אחריות על הבריאות שלנו באופן מלא זה לא בהכרח להחזיק בדעה שונה מהרופא אך זה כן לנסות לשאול את עצמך מה הדעה שלך. מה התפיסות שלך לגבי הבריאות או החולי שלך. זו דרך שדורשת הרבה התבוננות, סבלנות, הקשבה, סמכות פנימית חזקה ורצון להכיר ולאהוב את הגוף שלנו והחיים שלנו. זה לא מתאים לכל אחד, כמו שתנועת ההאטה לא מתאימה לכל אחד. אבל אני מצאתי שזה מפתח קשר טוב יותר עם עצמי, עם הבריאות שלי וגם עם הסביבה שלי.

אני לא יכולה לצפות מרופאים או מטפלים לשנות את הגישה שלהם בטח ובטח לא יכולה לצפות לכך ממערכת הבריאות. אבל, לשנות את הגישה האישית שלי בתוך העולם- זה לא רק אפשרי אלא גם הכרחי בשביל שאני אחיה עם עצמי בשלום. אם על הדרך זה יצור אדוות בעולם, על זה כבר אין לי שליטה. 

***

בסופו של טקסט כזה כמעט מתבקש לכתוב היכן עומדת ההתמודדות האישית שלי עם המחלה.

בגדול בגדול – אני עדיין לא יכולה לסמן וי על החלמה מלאה. זה כנראה יקח עוד זמן. החלמה מלאה מבחינתי תהיה כאשר אני אוכל גלוטן באופן חופשי ואני:

א. לא אסבול מכאבים/הקאות/ערפול/עייפות/ תופעות אחרות

ב. אני אקבל אישור מרופא על דגימת ביופסיה תקינה

נכון לעכשיו – סעיף א' יכול להתקיים במידה ואני מקפידה על כמויות סבירות וכל עוד אני במצב רגשי נינוח וטוב. עם זאת, כאשר אני חווה קושי רגשי המצב הזה אינו יכול להתקיים וזה השלב שאיתו אני נמצאת בדיאלוג כרגע. לאחר שאצלח את השלב הזה כנראה אנסה לחפש את דרכי אל סעיף ב'. 

לצד זה, למדתי להנות (רוב הזמן) מהדרך הפתלתלה שהמסע הזה לוקח אותי בו, בעקבותיו שינתי הרבה דברים בחיי האישיים והמקצועיים. כיום אני מלווה אנשים בתהליכי בריאות והתפתחות אישיים ויש לי את הזכות לראות אותם עוברים תהליכים מדהימים של שינוי.

***

לאתר של חן – להקשיב לגוף

***

למקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.