בסוף השנה הראשונה ללימודים מתבקש כל סטודנט לפילוסופיה לבחור שני תחומי התמחות מתוך שלל המבואות שלקח, ביניהם מטאפיזיקה (מי אמר שיש בכלל מציאות?), אפסטימולוגיה (אם יש מציאות, כיצד אנחנו יכולים להכיר אותה?), לוגיקה (האם ייתכן שיש מציאות ואין מציאות במקביל?), אסתטיקה (אני חושב שהמציאות תראה יותר טוב בוורוד פוקסיה), ובנוסף, פילוסופיה של המוסר, הפוליטיקה, והדת.
בחרתי להתמחות בתחומים שנראו לי פרקטיים להתנהלותו התקנית של העולם, פוליטיקה ומוסר, אולם, כאשר הגשתי את טופסי הרישום לשנה השניה נתקלתי בהתנגדות לא צפויה מטעם מזכירת החוג: "אתה לא יכול להירשם לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המוסר במקביל", היא הבהירה לי חד משמעית, "בשני התחומים מלמדים בדיוק את אותם תכנים".
***
טום "הבטלן" הודג'קינסון, מדובריה הבולטים של תנועת ההאטה בימינו, הקדיש את פרק 12 בספרו "אין מחיר לחופש" על מנת לשכנע את קוראיו לחדול מהצבעה בבחירות הכלליות, ולמעשה להתנתק ככול האפשר מן הפוליטיקה ומוסדות המדינה. "עזבו ת'ממשלה" היא כותרת הפרק, והנה משפט קצר מתוכו שמסכם היטב את רוח הדברים: "יש משהו רקוב בליבן של ממשלות – והוא העובדה הפשוטה שאפשר לעשות קריירה משררה."
***
בעשרים השנים האחרונות, דומה בעיני כי הולכים ומתמעטים הפוליטיקאים האוחזים בשלוש התכונות אותן קבע מקס ובר כמהותיות ונחוצות לעיסוק בפוליטיקה כמקצוע: התלהבות כנה, רגש אחריות וטביעת עין. לא מעט פוליטיקאים בימינו, כך ניתן להתרשם, עסוקים יותר בקידום עצמי, במנעמי השלטון ובמאבקי הכוח הפנימיים הנדרשים על מנת לשמר אותם, מאשר בעיסוק היומיומי בשיפור חייהם של האזרחים.
החיכוך המתמיד בצמרת העסקית של המדינה מביא אותם לשאוף לרמת חיים דומה, ההישענות על כספם של בעלי ההון במהלך המרוץ לתפקיד, או קבוצות הכוח בתוך המפלגה עצמה, כובלת ומשעבדת את האינטרסים הבסיסיים שלהם, והרצון לדבוק בכיסא מביא אותם, במקרה הטוב, להתנער מטעויותיהם ולהתפאר בהישגיהם של אחרים, ובמקרה הרע לכדי שיתוק מוחלט.
במצב עניינים זה, קשה שלא לחוש הזדהות עם דבריו של הודג'קינסון. במידה והפוליטיקה הושחתה, במידה והממשלה רקובה מטבעה, מוטב לנו להשליך הצידה את העיסוק בה ולהתרחק ממנו ככל הניתן.
בגישה זאת קיימת, להבנתי, רק בעיה אחת – היא מנוגדת לחלוטין למהותנו כבני אדם.
Louisa Matthiasdottir, Maine Landscape with Figure1976
***
הפוליטיקה, בהגדרה, אינה דבר מה שניתן לנו להעביר או להפריט לידיהם של אחרים. המילה עצמה נגזרת מהמונח היווני Politikos, שמשמעו "של האזרח", והיא מעולם לא נועדה להיות עיסוק למתי מעט. בימיה הראשונים, הקיפה הדמוקרטיה את כלל אזרחי המדינה (או אם לדייק, "הפוליס" – עיר מדינה ביוון העתיקה), ואילו הדמוקרטיה הייצוגית (להבדיל מזו הישירה) הופיעה רק כאילוץ עקב בעיות של גודל האוכלוסייה, מורכבות הממשל המודרני, והעובדה שרוב הציבור העדיף להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה במקום להגיע לאסיפה השבועית.
כל זה לא אומר שאנחנו צריכים או יכולים להרשות לעצמנו להפסיק להיות פוליטיים. אריסטו כינה את האדם "זואון פוליטקון" (חיה פוליטית) וקבע כי:
"מכל זה גלוי איפוא שהמדינה נמנית עם הדברים הטבעיים, ושהאדם בעל חיים מדיני על פי הטבע. ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה – הריהו או פחות או יותר מאדם… קודמת המדינה על פי הטבע לבית ואף ליחידים שבבני האדם. כי הכלל קודם בהכרח לחלק, שהרי אם נחרב כלל [הגוף] לא תימצא רגל או יד… אבל מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו ולפיכך אין לו צורך בה, אינו חלק של מדינה, אלא הוא או בהמה או אל."
ההשתתפות בענייני המדינה, אם כן, היא לא רק זכותנו הטבעית, אלא גם כורח הנובע ממהותנו. את העובדה כי מרביתנו בוחרים שלא לעשות זאת, ניתן להסביר רק בהתכחשות לטבענו, בניכור, ובמניפולציה מתמשכת מצד אלה אשר מרוויחים מהפאסיביות שלנו – הקבוצות הקטנות והמאוגדות היטב סביב אינטרסים צרים, והאוחזים בשלטון.
***
הפוליטיקה, בהיותה עוסקת בחיי היום יום, ב"ענייניו של האזרח", אחת היא עם המוסר, ומכאן נובע שאם ברצוננו להיות אנשים יותר טובים אין לנו ברירה אלא להיות יותר מעורבים.
מעורבות פוליטית יכולה להתבטא באופנים שונים: השתתפות בהפגנות ומחאות, אסיפות ציבוריות, עבודה או התנדבות במגזר השלישי (וספציפית בארגונים הפועלים למען שקיפות והנגשה של מידע), אי ציות אזרחי, התפקדות למפלגות ועוד. אסור לנו לטעות – המערכת הפוליטית המושחתת בישראל הינה תוצאה ישירה של הוויתור שלנו על הזכות לקחת חלק בהליך הפוליטי המקומי.
הכוח משחית, ואנחנו הנחנו לו להתרכז בידיים ספורות. לא צריך יותר מראש ממשלה אחד בכלא כדי להבין את העובדה הפשוטה הזאת. עכשיו, יותר מתמיד, הגיע הזמן להפשיל שרוולים, לצאת מאזור הנוחות, ולממש את מהותנו הטבעית כאזרחים.
***
להתראות בקלפיות.
ברי
היי עמית,
נאה דרשת, ובעיקרון אני מסכים איתך על נחיצותה של הפוליטיקה בחיינו. יחד עם זאת, קשה שלא לתהות, האם המשטר הכלכלי-חברתי-פוליטי בתצורתו הנוכחית בישראל, פועל לטובת האזרח או לרעתו. ואם לרעתו, מדוע עלינו להמשיך ולשתף עמו פעולה? שיתוף פעולה לדידי הוא להסכים לשחק בכללי המשחק שההגמוניה מכתיבה לנו – להצביע למפלגת שקר כלשהו שלא תשנה באמת את מציאות חיינו. רוצה לומר, יש החשים כי המשטר עצמו איננו לגיטימי בעיניהם, ולפיכך כל הצבעה למפלגה כזו או אחרת הינה חסרת ערך ואף מזיקה. משמע כי אין לשתף פעולה עם המשטר, ולכן אין לקחת חלק ב"בחירות" (קשה להעלות על הדעת מונח אורווליאני יותר בהקשר זה).
האם תוכל להצביע ולו על מפלגה אחת שאיננה תומכת ב"הגדלת הצמיחה" או ב"ייצור מקומות עבודה" כמטרת מדיניות אולטימטיבית? מכיוון שזו בדיוק המדיניות שמוליכה אותנו לאבדון כעדר של שוטים עוורים, ובכל זאת – היא החכמה המקובלת מקצה ועד קצה הקשת הפוליטית, אלו שעיניהם פקוחות מוצאים עצמם מן הסתם מחוץ לגבולות השיח הקיים, ואינם רואים במשטר הנוכחי מקור סמכות לגיטימי.
בוודאי אתה, איש תנועת ההאטה ואחד מדובריה הבולטים ביותר, מבין זאת טוב יותר מכל אחר. האם טעות בידי?
ברי
עמית נויפלד
לא טעות בידיך, אלא לטעמי חוסר הבנה של הבעיה המהותית באי הצבעה.
גם אם אתה חושב שהמערכת לא משרתת אותך, וכל המפלגות מתבססות על אותם קווי יסוד שצריכים לחלוף מן העולם, עדיין יש מדרג מסויים של זוועה. למשל, בין מרצ לזהות (שהתפוגגה לתוך הליכוד) יש פער דרמטי. הראשונה מפרסמת תכנית מורכבת למאבק במשבר האקלים, והשנייה רוצה להאיץ את השוק החופשי וספק אם היא מאמינה כלל בהתחממות הגלובלית. אם אתה שייך למחנה השמאל מרכז, ובוחר שלא להצביע כי "השיטה לא משרתת אותך" הרי שבהכרח חיזקת את הצד השני – ימין, ימין קיצוני וחרדים (ולהפך כמובן אם אתה שייך למחנה השני). כך שהמטרה הראשונה מבחינתי היא לצמצם או לקזז את כוחם האלקטורלי של האנשים שבאמת מפחידים אותי. מעבר לזה, מהשאלה שלך עולה שהצבעה בבחירות היא חזות הכל, אבל היא רק ההתחלה. כל אדם צריך לפעול כמיטב יכולתו למען המטרות שהוא מאמין בהן. פעילות במגזר השלישי, השתתפות במחאות, אי ציות אזרחי – תבחר את הדרך שבה אתה רוצה להשפיע ולשנות את כיוונו של העולם, אבל קודם כל, תבחור, כי אם לא תשתתף בהליך הפוליטי הזה, עזרת למישהו אחר לקדם רעיונות הפוכים לגמרי.
עמית נויפלד
עדן
לדעתי מדובר בטעות גדולה.
בדבריך לא לקחת בחשבון שלפעמים גם אי הצבעה היא בעצמה שיתוף פעולה עם השיטה, כאשר דווקא בקרב ה"לא מצביעים" יש ריכוז גבוה של בעלי גישה פוליטית מסוימת, מה שנותן רווח פוליטי קל מאוד לבעלי גישה שמתנגדת לה בעליל. זה נכון גם לקבוצות אוכלוסייה (ולאחרונה ראיתי אזכור של דוגמת טרינידד, שבה עשו קמפיין כדי שהאוכלוסייה האפריקנית לא תצביע וכך יצא שהאוכלוסייה ההודית "ניצחה" את הבחירות – לא בטוח שדייקתי כאן 🙂 ).
בישראל, למשל, יש רשימות קטנות שכל הזמן מפמפמים לנו שקול להן הוא "קול מבוזבז". מאידך תומכים פוטנציאליים שלהן הם גם ב"לא מצביעים" – וככה רשימות אלה נגרסות ע"י השיטה שלה לכאורה מתנגדים ה"לא מצביעים".
עדן
ברי
תודה עמית ועדן. מכיוון שכתבתם דברים די דומים בסך הכל, אשתדל לענות לשניכם ביחד.
מרחק הוא עניין יחסי. בפרספקטיבה צרה, שמתמקדת בתחום גבולותיה של הקשת הפוליטית בישראל, המרחק בין זהות למרץ נראה, על פניו, גדול מאוד. אבל האם אכן כך? אפשר לטעון כי ההבדל בין שתי המפלגות, המייצגות ברמה ההצהרתית 'ימין' ו'שמאל' כלכלי, הוא טכני בלבד ולא מהותי. בסופו של יום הוויכוח הגדול בין שתי ה'אידאולוגיות' (עם כל הכבוד לסוגיות ירוקות ואחרות) הוא על גודל העוגה התקציבית, דהיינו האם רווחה חברתית אופטימלית מושגת על ידי ממשלה גדולה או קטנה?
אלה רוצים להגדיל תעסוקה, ייצור וצריכה על ידי השוק הפרטי, ויריביהם – על ידי המגזר הציבורי. הנה קישור למצע מרץ ובו התחייבות להגדלת תעסוקה ויצירת מקומות עבודה:
https://meretz.org.il/%D7%9E%D7%A6%D7%A2-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%94/%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%94/
עבור מי שמתיימר לתמוך בטענה שהעולם זקוק לפחות עבודה, פחות צריכה, פחות תיעוש – אין זה משנה אם המעסיק הוא ציבורי או פרטי. זה עניין טכני. כך, מנקודת מבט חברתית-אקולוגית אמיתית, ולא פוליטית מזויפת פסאודו-שמאלנית או פסאודו-ימנית, מצטמצמים להם גבולות השיח הפוליטי לוויכוח עקר, טפשי ותפל בין שני צדדים, כאשר כל אחד מתחנף להמון בדרכו שלו, מבלי להביא פתרון אמיתי, ולהערכתי, גם מבלי להבין מהו הפתרון הרצוי. מכאן יוצא, בהשאלה, שאם קצה אחד של הקשת הפוליטית הוא כדור הארץ והשני הירח, אנשי צייטגייסט, פרויקט ונוס ואולי גם תנועת ההאטה, אמורים להימצא אי שם בגלקסיה רחוקה רחוקה. מה שאומר שבינם לבין המערכת הפוליטית בישראל לא אמור להיות שום קשר.
אז מה נעשה? נפקיר את הכנסת בידי הסטרא אחרא? כאן ככל הנראה אני חלוק עליכם בהבנת מושג 'העוצמה'. למיטב הבנתי את פוקו, אין העוצמה נמצאת באופן אינהרנטי בידיו של מוסד מסוים. העוצמה נמצאת בדינמיקה של שני הצדדים. בהקשר הישראלי, לכנסת עצמה אין שום עוצמה, אלא זו שאנו מעניקים לה כמקור סמכות. אחרת, כל מה שיש לנו הוא 120 בני אדם ישובים על כסאות עור בתוך מבנה מוזר בפאתי ירושלים. הם אמנם קוראים ניירות שעליהם כתוב 'הצעות חוק', ומדי פעם מרימים ומורידים את ידיהם, אבל לפעילות הזו אין שום משמעות מעבר להיבט הפיזי שלה, אלא אם כן אנחנו מעניקים לה אותה, ובכך מכוננים במו ידינו את עוצמת המוסד הזה.
אפשר לקרוא לזה אי ציות, זה לא כל כך חשוב. מנקודת מבט של תומך האטה (לאו דווקא שלי, כן? זהו כמובן דיון תיאורטי-אינטלקטואלי בלבד. לא קריאה למרי אזרחי מצדי), מה שחשוב זה מה לא לעשות – לא לצרוך, לא לעבוד, לא להצביע, לא לציית – עד כמה שאפשר, כי בכל זאת אנו זקוקים לסף מינימלי של עבודה וצריכה כדי לחיות. כך אפשר לנסות להשבית את המערכות הפוליטיות והכלכליות ככל שניתן עד שיקרסו לתוך עצמן.
ברי
עדן
בהסבר שלך יש הנחות שמאוד מוזר שמישהו בכלל מניח אותן.
האם כל מי שמתארגנים במפלגות חייבים להגביל עצמם לקשת דעות פוליטיות מסוימות?
כשכתבתי "גישה פוליטית" – לא התכוונתי לשיח הפוליטי הצר אלא גם לרעיונות שונים שבכלל נמצאים בגלקסיות אחרות. למשל, מי שבמצעם ובהתנהלותם חותרים לשינוי השיטה הפוליטית והכנסת היא רק מכשיר לשינוי, בו מפלגה כזו תנסה עם "ראש בקיר" ליישם את שיטתה ולא רק להציע הצעות חוק. דוגמה אחרת – במקום השיח "שתי מדינות לעומת מדינה יהודית בלבד" יש מי שמציעים מדינה דמוקרטית אחת בין הים לנהר. או למשל כלכלה בת-קיימא במובן העמוק במקום השיח המיושן "סוציאליזם מול קפיטליזם". כך גם לגבי "העולם זקוק לפחות עבודה, פחות צריכה, פחות תיעוש".
רעיונות כאלה באים בעיקר ממפלגות בשוליים והן אלה ש"נגרסות" בין הקרטל הפוליטי שבכנסת (וברוב הפרלמנטים) היום לבין ה"לא מצביעים" שלפחות אלה מבין אוכלוסיית חברי תומכים באחד או יותר מהרעיונות הנ"ל (או במשהו אחר).
ככה רעיונות ואפשרויות לביצוע שלהם מפסידים *מראש* ונשארים נחלת מיעוט מבוטל שעדיין חי באשליה שיום אחד יהיה אי ציות המוני ואפקטיבי.
הגישה הפוסט מודרנית שהבאת ביחס לעוצמה וכו' אינה עומדת במבחן המציאות כי הפוסט מודרניזם לוקה בדיוק באותן בעיות בסיסיות בהבנת האדם שיש בשיטות הקפיטליסטית והליברלית. זה שקבוצה קטנטנה מסוגלת לצאת מהמטריקס של הענקת העוצמה למוסדות כמו שתארת – על רוב בני האדם זה לא יכול לעבוד בגלל אופיו החברתי והנוח להשפעה ולהטיה של האדם ועקב הזדקקותו למסגרות החברתיות ונטיותיו הקוגניטיביות (למרות חלומות בהקיץ על אינדיבידואליזם מוחלט). לא רצינו מדינה? קיבלנו תאגידים שהופכים לשליטים בפועל. לא תאגידים? יש מוסדות אחרים שיכולים בקלות לצבור כוח ועוצמה. אלה עובדות חיים ולכן הרעיונות של "לא לצרוך, לא לעבוד, לא להצביע, לא לציית" יכולים לעבוד רק במקרים נדירים – זה מה שיש בשטח.
הגישה היותר מעשית של יישום רעיונות תוך שימוש במערכות הקיימות (כמו למשל מאבקים בזירה המשפטית שאינה נראית לי שונה מהותית מהזירה הפוליטית – גם זו רשות שלטונית) – יכולה להיות אפקטיבית וויתור עליה מראש עלול בקלות להיות לא רק הפסד למי שרוצים לשנות אלא רכעב מובנה בשיטה שימנע שינוי אי פעם.
עדן
ברי
עדן, כתבת שהנחתי הנחות מוזרות, אך לא פירטת מהן, ולכן קשה לי להתייחס לטענתך. אוכל רק להשיב באותו מטבע, כי באותה מידה יש לתהות עד כמה מעשית היא הדרך שאת מציעה.
זאת עמדה מעט מתממת לשאול "האם כל מי שמתארגנים במפלגות חייבים להגביל עצמם לקשת דעות פוליטיות מסוימות?". אף אחד לא חייב להגביל את עצמו לשום דבר, אבל בסופו של דבר יש מציאות, והיא מלמדת שהקשת הפוליטית לא נותנת מקום לדעות שמיוצגות על ידי תנועת ההאטה. כמה קולות לדעתך תקבל מפלגה שתייצג את עקרונות התנועה? האם תתקרב בכלל לאחוז החסימה? האם יהיה מישהו בישראל חוץ ממך, מעמית ומקובץ חברים שישתכנע להצביע לה? קרוב לוודאי שכמעט כל מי שייחשף לעמדות האלה יחשוב אתכם לחבורת סהרוריים במקרה הטוב, ולמזיקים במקרה הרע. המטריקס, יו נואו.
עמדותיי רחוקות מפוסט מודרניזם (not that there's anything wrong with it). אי ציות הוא חלק מהפיתרון. יש שיאמרו שאי ציות הוא פרקטיקה רכה מדי, ואולי גם זה נכון (שוב, לא קורא למרי אזרחי או לגרילה עירונית, רק תוהה באופן תיאורטי על מצבנו הקיומי).
למה להצביע למרץ, למשל, זה נכון, ולא להצביע זה לא נכון? כפי שהיית רוצה שכולם יצביעו למרץ וכך להשיג את מטרותייך לגבי מה שנכון וראוי בעינייך, כך אני הייתי רוצה שכולם לא יצביעו, וכך להשיג את מה שנכון וראוי בעיניי.
שימוש במערכות שלטוניות קיימות נגד עצמן, ככל שהדבר מתאפשר, הוא דבר מבורך. אי הצבעה לכנסת ועידוד אי הצבעה היא בדיוק פרקטיקה כזו. הכנסת מאפשרת לי לא להצביע, וחופש הדיבור, ככל שקיים, מאפשר לי לעודד אחרים לעשות כמוני, במטרה לשחוק את הלגיטימיות של המערכת הפוליטית. אז גם זה לא טוב? מי יכול לומר איזו גישה מועילה יותר משל שנינו? מי חי באשליה? זה שרוצה למוטט את המערכת, או זה שרוצה לקחת בה חלק כדי לשנות אותה מבפנים? אני לא חושב שמישהו יכול לתת על כך תשובה ברורה. אפשר אולי לומר בזהירות – ניסינו את מה שאת מציעה, וזה לא ממש הולך. אז אולי הגיע הזמן לנסות גישה אחרת.
ברי
kek
אולם ברי אנו חיים בעולם פוסט- מודרני…
kek
ביולוג ירושלמי
אולי הפעם הראשונה שאני ממש לא מסכים עם הכתוב… ואני לא בטוח שאני רוצה בכלל לקרוא את הפוסט הזה 🙁
בטח אעלעל בו, אבל לא יותר מדי כדי שלא להחטיא עצמי, היות ואני בהחלט לא בטוח שברצוני להישטף בתוכחת ה"חובתך האזרחית" עם שלל עובדות ועניינים מנומקים.
במקרה הזה אני בוחר להשאיר לכם את העבודה ואותי בור ועם התודעה…
בטח לא כשהגעה לקלפי והנחת פתק במעטפה גורמת לי לבחילה פיזית (אמיתית, לא מדומה).
ה"להתראות בקלפיות" בסופו של הפוסט כבר מעיד על כוונותיו.
בדחילו ולא ברחימו, אם יורשה לי רק להניח את זה כאן לבאים לבוא, דבריו של הלוואי מורי והלוואי רבי – ג'ורג' קרלין (קצא באתה-גליל שנקרא George Carlin Doesn't vote):
https://www.youtube.com/watch?v=xIraCchPDhk&t=9s
ביולוג ירושלמי
עמית נויפלד
היי דודו יקר, זה בדר לא להסכים לפעמים, ואולי אפילו נחוץ 🙂
אני מכיר את הקטע של קרלין בנושא, ולא רוצה להתווכח מעבר למה שכתוב בפוסט. רק שם פה את המילים עמם סיימתי את השיתוף ברשת:
"במילים אחרות, אני לא מאמין שאני משתף את הפוסט הזה שוב. גם אם אתם חושבים שהמערכת הפוליטית היא הרוע בהתגלמותו, הדרך הטובה ביותר שיש לכם לצמצם את הנוכחות שלה בחייכם היא לצאת מחרתיים לקלפיות."
עמית נויפלד
cleareye
הם משקרים
מצאתי. לא ידעתי היכן לפרוק את מה שמעיק עלי ופינה זו היא המקום הראוי. ברור לי שעלי לבחור, המדינה הזו יקרה לי ואכן קיימתי חובה זו כל פעם שנדרשתי לה, ולא מעט פעמים, מאז שזכיתי בזכות הבחירה. ולמרות שזה נהיה יותר ויותר מאתגר, מבחירות לבחירות. מה שקרה הפעם, אחרי שנתתי את קולי, לא מצדיק את המאמץ. אני לא ילד אבל חייב להודות שהנבחרים הצליחו לעבוד גם עלי, ובקלות. הם משקרים. השיטה הפוליטית בישראל מאפשרת לגייס קולות למטרה אחת ולאחר הבחירות לפעול באופן הפוך. את זה חייבים להכחיד, כי התוצאה היא הרס הדמוקרטיה והשחתה של המערכת הפוליטית.
יש לי רעיון, הרעיון אינו תלוי בפוליטיקאים ובכך חוזקו. הרעיון הוא ערבות אישית. כל נציג של מפלגה יתן ערבות אישית, שימלא את הבטחותיו לבוחר. ואם החליט בדיעבד לחזור בו, יתפטר מתפקידו כחבר המפלגה בכנסת. קשה יהיה להצדיק המנעות מערבות כזו.
cleareye