בשבועות האחרונים יצא לי, במספר הזדמנויות, להיתקל בתובנה הגורסת שכדי להאט יש לנטוש את החיים העירוניים ולעבור לגור במושב, קיבוץ, כפר, או כל מקום ישוב אחר שמרוחק מספיק מהעיר הגדולה, על הפיתויים, הגירויים והקצב המהיר שהיא מציבה. כנכד למקימי קיבוץ דפנה שבצפון, אני מודה שחיים בישוב קטן, מוקף טבע ירוק, עם קהילה קטנה (ומכאן שגם מוכרת וקרובה), אכן יכולים להעניק שלווה במידה, ואולי אף לסייע בהאטה. מסיבה זאת ממש, אין לראות בפוסט הנוכחי הוקעה של סגנון חיים זה, אלא רק של הטענה שהוא נחוץ, ושהמאט המתחיל צריך לארוז את מטלטליו ולעזוב את העיר לאלתר. למעשה, ברצוני לטעון שדווקא העיר, כל עיר לצורך העניין, מאפשרת במובנים רבים את ההאטה בצורה יותר מוצלחת וקלה.
את רשימת הטיעונים בעד האטה עירונית ניתן להתחיל במובן מאליו – העתיד הוא בערים, ויישובים קטנים ומבודדים לא יכולים להעניק מענה לגידול באוכלוסייה. כפי שאיני תומך ברעיונות של "פרישה מוקדמת" (חיסכון אגרסיבי וחיים על בסיס הכנסות מהשקעות פאסיביות), בשל העובדה שהם טומנים בחובם פרדוקס הכרחי (כדי שאני אוכל לפרוש ולחיות מנכסים מניבים, הרוב המוחלט צריך להישאר משועבד למערכת הכלכלית), הרי שאני לא יכול לתמוך ברעיון שכדי להאט יש לעבור ולהתגורר במושב פסטורלי בצפון או בלב השרון. אם הרעיון לא ישים לכולם, הוא לא הפתרון הנכון.
גם מההיבט הסביבתי, שמהווה חלק אינטגרלי מרעיונות ההאטה, ישובים קטנים עם בתים צמודי קרקע הם לא הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעולל לעולם. זיהום רעש ואור, שנלווה לכל יישוב באשר הוא (גם כזה המתהדר בתואר "אקולוגי"), משפיע על חיי הבר עד לטווח של 40 ק"מ. בנוסף, כמות האנרגיה שנדרשת להקים ישוב חדש (כבישים, חשמל, ביוב וכו') גבוהה פי 3 מהקמה של שכונה חדשה בעיר או ביישוב קיים. אם אנחנו רוצים לשמור על השטחים הפתוחים, על רבגוניות אקולוגית ועל בעלי החיים, ולתעל את האנרגיה שלנו כראוי, מוטב לנו לקדם צפיפות עירונית על פני עידוד של ישובים קטנים.
לאחר שאמרתי זאת, ניתן לעבור ולבחון את ההנחות שעומדות בבסיס המוטיבציה לעזיבת העיר: חיסכון כלכלי, קרבה לטבע, חיי קהילה וכאמור, הימנעות מפיתויים וגירויים מיותרים.
הראשון הוא אולי המתעתע ביותר לטעמי. פעמים רבות, מגורים במושב או בקיבוץ מתגלים כיקרים לא פחות ממגורים בעיר גדולה. הצורך בהחזקת רכב פרטי (בדרך כלל שניים), מגדיל משמעותית את ההוצאות (דלק, טיפולים, ביטוחים) שלא לומר את בזבוז הזמן בדרכים. גם הוצאות התחזוקה של בית פרטי כמעט תמיד עולות על הוצאות התחזוקה של דירה קטנה בעיר. הוסיפו לכך את העובדה שישובים רבים בפריפריה מוצאים עצמם "שבויים" של מרכזי קניות בודדים (בדרך כלל רשתות), ותקבלו סל מוצרים שבמקרים רבים יקר יותר מזה של המכולת השכונתית בעיר (ראו מקרה המונופול של סניף שופרסל במצפה רמון).
מנגד, החיים בעיר מציעים בדיוק את ההפך הגמור. יכולת להתנייד בקלות בתחבורה ציבורית, ברכיבה על אופניים או רגלית. העיר היא זו שמאפשרת לי לנהל את חיי (כמעט) ללא רכב פרטי. עם הוצאות הדיור הגבוהות שתל אביב מציבה התמודדנו על ידי מעבר לשכונת התקווה בדרום מזרח העיר – בכל עיר יש את החלקים הפחות יקרים למגורים, שעדיין מעניקים חוויית עירוניות טובה. עיר גם מעניקה אפשרויות תעסוקה רבות יותר, וכמובן מגוון רחב של עסקים קטנים, שוקי מזון (שמוזילים משמעותית את סל הקניות) ולפיכך מבטיחה תחרות.
בשורה התחתונה, מי שרוצה לחסוך את כספו, יכול לעשות זאת במגוון דרכים ואמצעים, וככל הנראה בהצלחה גדולה יותר בעיר.
הטיעון השני, קרבה לטבע, יותר מורכב. לטבע אכן יש השפעה מאגית על שלוות הנפש ומכאן שגם על הבריאות הכללית. אני לא מרבה לצאת מהעיר אבל כשאני עושה זאת, בין אם למדבר שבדרום או לירוק השופע שבצפון, אני לא יכול שלא לחוש התפעמות מהנוף. עם זאת, יכול מאוד להיות שאני חש את ההתפעמות הזאת רק מאחר והחוויה נדירה עבורי. ייתכן ולו הייתי מתגורר במושב בנגב או בגליל היא הייתה הופכת לשגרה חדגונית וחסרת השפעה בעבורי. מנגד, העיר מציעה די והותר הפוגות של טבע עירוני. פארקים, גנים, גינות קהילתיות, חוף ים (בחלק מן הערים), שטחי בור פתוחים – מי שבאמת רוצה ליהנות מפיסת טבע מרגיעה לא חייב לעזוב את העיר. מספיק שיכבה את הטלוויזיה וייצא מהבית לכמה שעות (ניו-יורק היא הוכחה טובה לשלווה שאפשר למצוא בערוגה אחת קטנה).
Edward Hopper, City Roofs, 1932
טיעון שלישי, הנוגע לחיי קהילה, אף הוא מורכב. ישובים קטנים אכן מאפשרים לעיתים הוצאה לפועל ביתר קלות של יוזמות שיתופיות ועזרה הדדית. אבל גם זאת, בסופו של דבר, בחירה שלנו. אנחנו יכולים לצור קשרים קהילתיים חזקים גם בערים. למשל, להקים מערכת פשוטה לשיתוף חפצים בבנייני מגורים, ליצור קואופרטיב שמרטפים, לנטוע גינות מאכל ועוד. בשנים בהן אני כותב את הבלוג קיבלתי לא מעט הודעות מקוראים שסיפרו על השכונות שלהם שמתנהלות באופן הזה (במיוחד זכורות לי שכונת נחלאות בירושלים ושכונת הדר בחיפה). אם חסרה לכם תחושה של קהילה, נסו לדפוק על הדלת של השכנים לפני שאתם מזמינים הובלה.
הטיעון האחרון, הימנעות מפיתויים וגירויים, הוא ככל הנראה המטריד ביותר מבחינתי. לעניות דעתי הוא סותר לחלוטין את הרעיונות העמוקים של ההאטה (בעמדה זאת, אגב, אני מציב את עצמי כנגד כמה דוברים של התנועה, בראשם טום הודג'קיסון, שפרק 5 בספרו "אין מחיר לחופש" נושא את הכותרת "צאו מהעיר"). אם אנחנו "נמלטים" אל הטבע כדי להימנע מפיתויים, אנחנו בעצם מצהירים שאין לנו את הכלים להתמודד עם הגירויים שהעיר מציעה. הפרסומות, הקניונים, תרבות הצריכה, הקרייריזם, כל אלה חזקים מהאדם השואף לשלווה – הדרך היחידה להתנתק מהמעגל הזדוני היא לצאת החוצה, לברוח להרים ולהתרחק ככל האפשר. אבל, אם לא התמודדנו עם שורשי המהירות שהתרבות המערבית הטמיעה בחיינו, לא משנה כמה רחוק נברח, הם ישובו וירדפו אותנו. "הסריס אינו מתגבר על יצריו", כתב ניטשה, ובאותה מידה אני מבקש לטעון שהאדם שבוחר לוותר על חיים עירוניים רק בשל העובדה שהוא חש שהם כופים עליו אורח חיים "מהיר", אינו מתגבר על הבעיה, הוא פשוט מדחיק אותה.
במובן מסוים, לעזוב את העיר במטרה להאט זה קצת כמו להפסיק לעשן באמצעות כוח הרצון. בחמש עשרה שנות העישון שלי היו לי לא מעט הפסקות, אבל בסופו של דבר תמיד נשברתי. סדנה של אלן קאר בת שש שעות הצליחה לעקור לחלוטין את הרצון בסיגריה, פשוט בגלל שהיא העניקה לי ידע חיוני באשר לאופן שבו הניקוטין פועל עלי וגורם להתמכרות (תשע שנים חלפו מבלי שארצה סיגריה ולו פעם אחת). באותו מובן, תנועת ההאטה העניקה לי כוח דומה – כלים להתגברות, שלא רק שאינם מצריכים מאבק פנימי, אלא גם מתגלים כמהנים למדי ברגע שמתחילים ליישם אותם בחיים.
ברגע שהבנתי מהיכן נובעת החשיבות העליונה שאנחנו מעניקים לעבודה, להצלחה כלכלית, לסמלי סטטוס ובאופן כללי למרדף הבלתי פוסק אחרי "עוד" מהכול, היה לי קל יותר להתמודד, ולבסוף לבטל לגמרי, את הלחצים שאלה האחרונים יוצרים. מרגע שהתחלתי לבחון על עצמי את עקרונות המינימליזם, הפשטות מרצון, המזון האיטי ורעיונות אחרים של התנועה במגוון תחומי החיים, הבנתי שהם הופכים אותי ליותר רגוע ושמח בחלקי. אני עדיין חיי בעיר, מוקף בקניונים, חלונות ראווה נוצצים, אנשי עסקים ממהרים במכוניות יקרות ופרסומות שמרצדות 24 שעות, אבל אלה כבר לא משפיעים עלי בשום צורה. כמו ניקוטין, גם המהירות היא סם. החדשות הטובות הן שהגמילה קלה ומהנה.
אתם יכולים לעבור לגור במושב אם זאת משאת נפשכם, אבל אל תעשו זאת מתוך אמונה שרק כך תוכלו להאט. האטה יכולה לקרות בכל מקום, וניתן ליישם אותה בכל רגע נתון. תשוטטו ברחובות, שבו בגינות ציבוריות עם חברים, קראו ספרים, תתחבקו ארוכות עם אנשים שאתם אוהבים. משם, הכול יהיה יותר פשוט.
***
כמעט באותו נושא, לפני כשבוע יצא לי לצפות בסרט קצר ומעורר השראה (8 דקות). אמנם שיתפתי אותו בעמוד הפייסבוק של האתר, אבל לטובת עוקבים שאינם ברשת החברתית, משתף שוב גם כאן.
אליסטר המפריז, הרפתקן ברמת מתקדמים, יצר קונספט של "מיקרו הרפתקאות" שמאפשרות לכל אחד לצאת להרפתקה במינימום הכנה ומקסימום חוויה. דרך נהדרת לשבור שגרה, ועוד רעיון של האטה וחיבור לטבע, שניתן לאמץ גם כאשר מתגוררים בעיר גדולה. צפייה מומלצת, שלאחריה גם אתם תרצו לתפוס את הרכבת הראשונה אחרי העבודה ולנסוע לטפס על גבעה.
***
רוצים לדעת עוד – המדריך המלא לגמילה ממהירות – ממש פה
רונה
פוסט רהוט ומאיר עיניים. תודה
בשולי הטקסט, לא מסכימה עם הטענה בנוגע ל״פרדוקס ההכרחי״ שכרוך בפרישה מוקדמת, אם להשתמש במונח בו בחרת. נכון, פ״מ אינה מנסה לשנות את המערכת הכלכלית, אך אין בה כל ניצול (מעבר לניצול שטמוע במערכת ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה). אפשר בהחלט שכולם יעבדו, יחסכו ויפרשו כשיהיו מוכנים לכך – ועדיין יהיו מספיק עובדים בכל נקודת זמן שהיא, נוכח הבדלי נקודות מוצא (גיל, מצב כלכלי, כושר עבודה, שאיפות, ועוד).
בכלל, מדובר בגישה שיכולה להתיישב לחלוטין עם גישות של מינימליזם ושל האטה, הן אפילו משלימות אחת את השנייה. חסכון מתיישב עם מינימליזם, ומאפשר לקיים אורח חיים איטי. הצמצום החומרי וההתכווננות לפרישה מביאים מאליהם מחשבה על דברים שמביאים משמעות, וגם מעודדים פיתוח כישורים שרבים מזניחים כיום.
אני מפספסת משהו?
רונה
עמית נויפלד
תודה רונה,
הרעיון של פרישה מוקדמת, כפי שאני מכיר אותו ומבוסס על ספרו של ג'ייקוב פיסקר, מדבר על חיסכון אגרסיבי ופרישה בגיל צעיר ככל האפשר, בדרך כלל בראשית שנות השלושים. העניין הוא שהמערכת הכלכלית בנויה על הרעיון שרוב האנשים יעבדו עד גיל פרישה מקובל ואז ייצאו לפנסיה שמבוססת על החסכונות שצברו במהלך חייהם (חסכונות שכמובן צברו ריבית דריבית). אבל, כדי שאותם חסכונות פנסיונים ימשיכו לעלות, בני העשורים שתחתם צריכים להמשיך לעבוד ולצרוך כל עוד רוחם בם – אחרת מניות ירדו ומחירי נדל"ן יקרסו.
עכשיו, אם את לוקחת את המודל הזה, שהוא סוג של פירמידה שבה מבוגרים מתבססים על עמל צעירים (וגם המבנה הזה רועד בשנים האחרונות), ומנסה להאיץ אותו לכדי פרישה בגיל 30 במקום 65 + את בהכרח מובילה להתמוטטות המערכת כולה. זהו פרדוקס תאורטי כמובן, וסביר להניח שלא כולם יאמצו את הרעיונות של פרישה מוקדמת (פיסקר עצמו אגב חזר לעבוד די מהר לפי הידוע לי), אבל זה לא מבטל את העובדה הפשוטה שכדי שאחדים יוכלו לפרוש מוקדם, וליהנות מנכסים מניבים, הרוב המוחלט צריך לדאוג שנכסים אלה אכן ימשיכו להיות מניבים, ולעבוד ולצרוך כרגיל…
בנוגע לחצי השני, כן, יש חפיפה של חלק מהרעיונות, אבל לצערי רוב האוחזים בגישת הפרישה המקודמת גם אוחזים באידאולוגיה ליברטריאנית או היפר קפיטליסטית. כאן כבר פעורה תהום עמוקה ביני ובינם (ראי פוסט "קפיטליזם מפוכח" בנושא), ולטעמי גם בינם ובין תנועת ההאטה, שבוחרת לראות ביחסי אדם-קהילה-עולם עניין הוליסטי (בניגוד לתפיסת המונאדה – אינדיבידואליזם קיצוני).
עמית נויפלד
יעל ר.
לגבי הנקודה של "קרבה לטבע", יצא לי בשנים האחרונות לשהות בערים שונות בעולם לזמן ארוך יותר מהתייר הממוצע (חודש עד שלושה), ומה שחיבבתי בכמה וכמה מהם זה את הנושא של "טבע עירוני". ערי ישראל לא כל כך מוצלחות בתחום הזה (או בתחום התחבורה הציבורית, אם כבר), אבל בלא מעט ערים – כולל גדולות מאוד – יש טבע בעיר, שמאוד אהבתי לצלם ולהכיר. ולאו דווקא טבע מהונדס כמו שעשינו לירקון בתל אביב. בברצלונה למשל יש כמה וכמה גבעות והרים בצפון העיר, אליהם מגיעים תושבים עם כלביהם או במסלול הליכה יומי כדי ליהנות מהשקיעה. טייפה בטייוואן מכילה לא מעט טרקים נהדרים בהרים, או בין שדות תה ויערות, ממש בשטח העירוני עצמו.
אפשר להאט גם בעיר, כמו שאפשר לגור במושב אבל לבלות רוב היום במשרד שמחוצה לו ובפקקים ארוכים בדרך לשם ומשם, כשבעצם אין לך זמן להאט וליהנות מהחיים שמציע המושב. בסופו של דבר, על אף שיש ערים שיותר קשה להאט בהן (טוקיו, נגיד), זה בעיקר תלוי בך (ולעתים גם ביכולת הכלכלית והצורך להרוויח מספיק להוצאות ההכרחיות, למרבה הצער).
יעל ר.
דבי
זה מאוד נכון שאחת הדרכים הטובות להאט במרחב העירוני הוא בגינות הציבוריות ובפארקים. אבל כדי שמרחבים ירוקים אלו גם יתרמו לרווחת נפשנו וסביבתינו הם צריכים להיות מתוכננים ומתוחזקים בהתאם. והמצב במדינתנו לא בדיוק….
הנה פה סרטון קצר ומעניין שמסביר טוב את הנושא
https://www.youtube.com/watch?v=xfLEcOVz3co&t=13s
דבי
רינגו
אחלה פוסט, אבל אוסיף נקודה משמעותית שלא נגעת בה: ילדים.
כל עוד אתה בלעדיהם, קל יותר לעשות את השינוי הפנימי גם בעיר. אני עצמי גרתי בתל אביב וניהלתי חיים די איטיים ורגועים בלי קושי רב.
אבל – ילדים הם ילדים. הם רגישים מאוד לסביבתם ולומדים ממנה, והם פגיעים מאוד לפיתויים. על כן, לגדל ילד איטי (בקטע טוב…) בסביבה מהירה זה אתגר עצום. כאשר הפעילות הממוצעת של כל הילדים סביבו כוללת ג׳ימבורי-קניון-פורטנייט-אינסטגרם-מותגים, בהצלחה לך לגרום לו לצאת להסתובב באיזה שדה קוצים. לעומת זאת כאשר הסביבה פתוחה וירוקה, והחוויה הצרכנית מסתכמת בצרכניה של המושב, זה נראה אחרת.
רינגו
עמית נויפלד
היי רינגו, תודה על התגובה הזאת, קצת חיכיתי לה 🙂
בתור התחלה אני אשמח אם זוגות צעירים ללא ילדים יבינו שאפשר להאט בעיר ולא חייבים לפרוש לחיי הכפר (האמן או לא אבל גם מכאלה אני מקבל את הריקושט הזה שהוביל לכתיבת הפוסט), מעבר לכך, יש לא מעט בדבריך, אבל לדעתי מכיוון אחר – אני חושב שרוב הילדים היו מעדיפים לבלות בשדה קוצים מאשר בקניון (או לפחות לא מעט ילדים, ובוודאי כאלה שההורים שלהם לא גרמו להם להפנים שבילוי בקניון זה פסגת השאיפות), אבל אין מספיק שדות קוצים בערים כדי להכיל את כל הילדים. כשהייתי ילד היו המון שטחים פתוחים, שדות, בתים ורכבים נטושים, או בקיצור, המון הזדמנויות להרפתקאות. אני מודה שלילדים בעיר היום יש פחות מזה, ועל זה תוסיף את החרדה ההורית שדומה שזינקה בעשורים האחרונים לרמות של כבאי בניו יורק ב 09.11, ותקבל ילדים שכבולים ללוז ספציפי, בדרך כלל בתוך חללים סגורים, ואז, כן, ג'ימבורי, משחקי מחשב וקניונים. למרות האמור, אני חושב שלחינוך יש מקום משמעותי שיכול לנצח את ההטיות של סביבת החיים. ההורים שלי נפלו בפח של "לכל החברים שלי יש…" וקנו לי בסוף כל מה שרציתי, אבל זה רק בגלל שהם היו עסוקים מידי בעבודה בשביל להראות לי שיש דרך אחרת.
ואני יודע שאני מדבר מנקודת מבט של נשוי ללא ילדים, אז לכאורה אין לי זכות דיבור, ובחיי שלפעמים אני שוקל לעשות תאומים רק כדי לראות אם זה באמת אפשרי (אני אופטימי, מודה), אבל למזלי נועה לא בעניין אז אני נידון להאטה נטולת ילדים בשלב זה. נראה מה יוליד העתיד.
עמית נויפלד
ארני
תודה עמית,
אני בתור מי שעבר לפרדס-חנה, עיירת הולדתי, שהיא דווקא לא הישוב הכפרי הטיפוסי – קרוב ל50 אלף איש), אבל כן ממותגת כקרובה יותר לטבע וכפרית יותר מהמרכז, יכול להסביר את הסיבות שלי.
אחת הסיבות המרכזיות היא כמות הרעש – רכבים, אתרי בנייה, אוטובוסים ומשאיות, עבודות כביש, שמתחילות כבר בשש וחצי בבוקר, הכניסו לחץ לחיי וגרמו לי לאי שקט מתמשך. נכון שבשכונות הותיקות והבורגניות יותר יש יותר שקט יחסי, אבל גם שם המרחק מכבישים סואנים הוא קטן.
מבחינת הקירבה לטבע – לא מדובר בנוף ירוק או מדברי בהכרח, אלא בכמה מהאדמה מכוסה באספלט, כמה כוכבים רואים בשמיים בלילה, וכמה האוויר מלא בחלקיקי עשן מכוניות. אם רתה בר מזל אז גם האם יש איזהשהו פלג מים טבעי שזורם בקרבת מקום, ובעלי חיים לא מבוייתים שניתן לראות (נמיות, תנים, תנשמות, בזים). ופה באופן ברור יש חסרון לעיר.
ברור שעיר היא יותר אקולוגית במובנים של חסכון באנרגיה, של חסכון בשטחים פתוחים, ועוד אספקטים, וגם שיש טבע ערוני ותרבות קהילתית. ממש אין הכרח לצאת מהעיר. עם זאת, הערים של היום מתוכננות יותר עבור מכוניות מאשר עבור אנשים, מתוחזקות על ידי פועלים קשי יום שגרים בשכונות המתפרקות, ויש בהן יותר זיהום שגובה מחיר בריאותי ונפשי.
מקווה שנמצא דרך לבנות מחדש ולחיות בערים שמשולב בהן הטבע, שיש בהן קהילתיות, וההפרדה הזו ביו טבע לחיי אדם ובין כפר לעיר לא תהיה חדה כל-כך.
ארני
יעל ר.
הבעיה היא שבארץ לא רק ערים "מתוכננות יותר עבור מכוניות מאשר עבור אנשים". כמי שעברה ליישוב קטן ואטי, בתוכו אני יכולה ללכת ברגל, אבל כל סידור ואפילו לקנות נניח את היוגורט המועדף עליי מצריכים רכב כדי לנסוע כ-20 ק"מ מפה. התכנון בארץ של תשתיות ושטחים ירוקים גם יחד מזעזע. הרי גם בעיר גדולה כמו תל אביב אפשר ללכת ברגל בקלות, אבל אם חם ולח באוגוסט בהצלחה עם לנסות את התחבורה הציבורית האיומה. ושטחים ירוקים חסר, וכשיש אז הרבה פעמים הם חסרי צל הכרחי, או פשוט מלאכותיים מדי.
דווקא חיות בר יש במפתיע גם בערים, פשוט נוטים לפספס אותם. בעיר בה גרתי בעבר היו ברחוב שלי ארנבות, קיפודים וצבים, אבל גם כשהארנבות אכלו במדשאה בצד המדרכה כמעט כל העוברים והשבים היו מפספסים אותם, כי הם לא היו מסתכלים לצד, או עסוקים בסלולר (אפרופו הצורך להאט בעיר…).
יעל ר.
ביולוג ירושלמי
עמית יקר, חייב להתייחס למספר נקודות:
1. "…בשל העובדה שהם טומנים בחובם פרדוקס הכרחי (כדי שאני אוכל לפרוש ולחיות מנכסים מניבים, הרוב המוחלט צריך להישאר משועבד למערכת הכלכלית)…"
כדי שאתה תוכל לפרוש ולחיות מנכסים מניבים, אתה רק צריך להחליט שזו מטרה שבגינה אתה מוכן להתאמץ ו"לשעבד" את ההווה שלך לעומתה לפרק זמן מסויים (בשביל עתידך). זאת בזמן שהרוב המוחלט יישאר כמו שהוא נטול פניות כלפי אותה מערכת כלכלית "שמשעבדת" אותו אך מעניקה לו חרויות שמעולם לא יכל לדמיין אותן (טיולים ברחבי העולם, שלל מיני מוצרים ונוחיות שאין בלתה).
אינדיבידואליזם לעומת כוללניזם.
הרוב המוחלט בוחר במודע ושאינו במודע (מתוך בורות נרכשת וטבעית ומולדת שנוח לו בה) להישאר משועבד כלכלית בגלל מערכת צריכה המונית ופראית שהוא לוקח בה חלק פעיל ושמח וראוותני ומסרב להתנתק מעטיניה.
אין לי סבלנות להרחיב בנושא ואני חושב שאפשר בנקל בעידן האינטרנט להיתקל באינסוף מאמרים בנושא, מאמרי דיעה ותופעות מוסברות יותר ופחות (הבלוג של "הסולידית" היא מקום מעולה להתחיל לקבל בו אגרופים שכאלו לתודעה).
הרוב המוחלט אינו צריך להישאר משועבד למערכת הכלכלית, כי אם בוחר להישאר משועבד בצורה פעילה וגם נהנה מפירות השעבוד ללא משוא פנים (פירות הצריכה והחיים הטובים, הנוחות והמותרות והשפע המודרני ומה לא).
כל אחד כמעט בעולם המערבי כבר (כמעט?) יודע ושמע ונתקל ואולי זיק זיקו של זיק נתקל בעובדה שאפשר "אחרת".
"הם" אינם מכירים אחרת, וגם אם כן, אני סבור שלא היו בוחרים אחרת כי זה היה דורש מהם להוריד ב"רמת החיים" אליה כל כך התרגלו ובעיקר התמכרו.
כמה אנשים שאתה ואני מכירים מוכנים לוותר על רכבם הפרטי?
כמה אנשים שאתה ואני מכירים נסעו באוטובוס החל מתום השירות הצבאי שלהם?
2. "…אם הרעיון לא ישים לכולם, הוא לא הפתרון הנכון…"
משחק סכום אפס מוזר. גם הרעיון שכולם יהיו בערים אינו ישים (אישיות שונות לבני אדם שונים) ולכן גם הוא אינו ישים "לכולם".
מה הועילו חכמים בתקנתם?
3. …"אם אנחנו "נמלטים" אל הטבע כדי להימנע מפיתויים, אנחנו בעצם מצהירים שאין לנו את הכלים להתמודד עם הגירויים שהעיר מציעה. הפרסומות, הקניונים, תרבות הצריכה, הקרייריזם, כל אלה חזקים מהאדם השואף לשלווה – הדרך היחידה להתנתק מהמעגל הזדוני היא לצאת החוצה, לברוח להרים ולהתרחק ככל האפשר."
זו גם שיטה, ואין מסכים ממני. לרובנו אין את הכלים להתמודד עם כוחותיה של תרבות הצריכה והעולם המודרני התככן והזממן. לרובנו לחלוטין אין את הכוחות לעמוד מול פרצי השכנוע והפרסום ההכרתיים ובעיקר התת-הכרתיים שזורקים עלינו מכל עבר משווקים, פירסומאים, הקולגות ממקום העבודה, החברים מהלימודים, המשפחה, הסביבה הרחוקה והקרובה ועוד ועוד.
אנחנו חיה עדרית שמחווטת לייחס את עצמה תמיד לאחר ולרצות את מה שיש לו.
ופה נכנסת שיטה שלמדתי בחיי שעובדת בשבילי – הימנעות (על יתרונותיה הרבים וחסרונותיה העוד יותר רבים).
אני מנצח מספיק קרבות בצורת הימנעות מהם, בכדי לקוות בבוא היום שמספיק קרבות מנוצחים שכאלו ילמדו אותי להימנע לחלוטין מהמלחמה.
למשל, בכדי להפסיק לצרוך בצורה חולנית בקניונים – אני פשוט נמנע מהם בכל מחיר… אני בהחלט לא מבקר בהם תדירות על מנת לעמוד מול חלונות ראווה ולפרגן לעצמי עד כמה אני חזק ועמיד בפני צרכניזם חולני בו לקיתי בעברי הלא כל כך רחוק ולהוכיח לעצמי עד "כמה אני חזק" בכך שאני לא קונה דבר…
למרות כל הנ"ל, אני בהחלט מסכים איתך שהאטה אפשר גם לעשות בהחלט בעיר כתלות באופיו של האדם ובהשגותיו. כשחייתי בעיר, מלבד יוקר הדיור, כל שאר המחיה הייתה מאוד זולה והתחרות בין החנויות והספקים המקומיים הטיבה עימי עד מאוד ומצאתי את הכל בזול מאוד מאוד.
למרות זאת, ברחתי מהעיר הגדולה בגלל המהירות, הצפיפות ובעיקר בעיקר ההמוניות של הכל. עברתי בחזרה לפריפריה, וזוכה להנות מהקרבה לטבע בכל הזדמנות.
כשאני מגיע לתחנת הרכבת (באוטובוס) ורואה מולי ומצדדיי שדות פתוחים לרווחה ואופק ירוק – נטול בניינים, נטול כבישים, נטול אנשים, נטול חנויות, נטול מרכזי מסחר, נטול רמזורים, נטול מכוניות – הנפש שלי רגועה הרבה יותר מכשהגעתי לתחנת הרכבת בהליכה מהירה/אופניים דרך כל אותם רחובות סואנים, מחלפים ענקיים, רמזורים והמון האדם שמילא כל פינה.
בכל אופן, עוד פוסט מאלף שמעיר את המחשבה המודעת ובועט בה להתוודע לאופציות נוספות.
ותודה על ההתחשבות בנטולי הרשתות החברתיות 🙂
ביולוג ירושלמי
עמית נויפלד
היי דודו, תודה,
אתייחס בקצרה (ברשותך) לנקודות שציינת:
1. העובדה שהרוב המוחלט לא ינהג בצורה כזאת אינה פותרת את קיומו של הפרדוקס – הוא אינהרנטי לשיטה והסולידית תהיה הראשונה להודות בכך.
2. אין מניעה טכנית שכל האנשים בעולם יגורו בערים (בניגוד לכל האנשים שיפרשו בגיל צעיר לפנסיה), אמי הייתה כאמור ילידת קיבוץ, שכל חייה חלמה על פיסת דשא פרטית משלה, ועדיין התגוררה בעיר. אני מאמין שבעתיד הרוב המוחלט של אוכלוסיית העולם יתגורר בערים, בין אם זה יתאים למבנה האישיות שלו או לא. בכל מקרה, ממש לא מדובר בפרדוקס, להפך.
3. ייתכן והפוסט נכתב בלשון תקיפה מידי, אבל הוא היווה תגובת נגד לטענה שהאטה "דורשת" יציאה מהערים. אני מסכים שבמובן מסוים הימנעות והתרחקות יכולות לעבוד היטב עבור אנשים, ואני כמובן בעד כל טכניקה שמסייעת להאטה 🙂
חג שמח!
עמית נויפלד
רינגו
היי עמית וביולוג, מרשה לעצמי להצטרף:
אני לא רואה את הפרדוקס בשיטה של פרישה מוקדמת. הרי אף אחד לא מציג אותה כפתרון כולל לצרותיהם של בני האדם. זו פשוט אלטרנטיבה, די קיצונית בעיני, שמתאימה למיעוט שבמיעוט שעליו נמנית הסולידית. על כן, העובדה שהשיטה עובדת רק כל עוד הרוב לא בוחרים בה איננה פרדוקס.
מה שכן מהווה פרדוקס וגם צביעות אצל הסולידית ודומיה הוא השילוב (אותו אכן ציינת עמית) עם אמונות היפר קפיטליסטיות וליברטריאניות. מדוע? מכיוון שהסולידית מצד אחד מטיפה למינימום מעורבות ממשלתית ומקסימום שוק חופשי, אבל מצד שני חייה מתבססים על הסבסוד הממשלתי לכל השירותים אותם היא צורכת: תחבורה ציבורית, בריאות, כבישים וכד׳.
לחיות על חשבון המעורבות הממשלתית וגם לזעוק כנגדה – זהו פרדוקס.
רינגו
עמית נויפלד
היי רינגו, the more the merrier
האופן שבו חסידי שיטת הפרישה המוקדמת נוזפים בעניים, בגרים, באלמנות וביתומים מעידה, בעיני לפחות, שרובם אוחזים בדעה שהפרקטיקה ישימה לרוב המוחלט של הציבור. רק כאשר דוחפים אותם לקיר הם יסכימו להודות בחצי פה שהרעיון "לא מתאים לכולם" וגם אז ייתלו זאת במאפיינים נפשיים ולא כלכליים גרידא – וזאת הטענה שלי לפרדוקס – מבחינה מתמטית השיטה לא ישימה ליותר מכמה אחוזים בודדים באוכלוסיה. "ההאטה" אולי גם היא לא מתאימה לכולם, אבל היא בהחלט אפשרית לכולם.
זה כמובן לא מפחית מאום מהפרדוקס השני, והצביעות, שאכן דומה שהיא אינהרנטית לשיטה. רק לאחרונה נדהמתי לשוחח עם חבר ג'יי שעמד להצביע למפלגת זהות, וזאת למרות שהוא חותם כרגע בלשכה ומאמין שהמדינה צריכה לסבסד את הארוויזיון… ליברטריאנים תמיד ישמחו להתערבות המדינה במקומות שנראים להם חשובים. בדרך כלל אלה המנגנונים האחראיים על שימור זכות הקניין – צבא ומשטרה – מה שמרדד את תפקידה של המדינה ל"שומרת לילה" האמונה על שירות אלה שיש להם על מה לשמור.
עמית נויפלד
גיא
The less i read Shtoyot the better
היי עמית, מה נשמע?
מה קורה לכם?
לא פרדוקס ולא נעליים ברוטב.
אלא כשל לוגי סתם מכליל שלכם
השיטה של הפרישה מוקדמת לא מחייבת ליברטניזם והיפר קפטליזם(WHAT EVER THAT IS?)
הסולידית היא כנראה הכותבת היחידה על הנושא בארץ הקודש והיא אכן ליברטריאנית.
התנועה נקראת בארה"ב FIRE. יעני –
financial independence retire early
אתה רוצה לפרוש – תפרוש – אתה רוצה להגיע לעצמאות כלכלית על מנת שתוכל להגיע לבחירות אופטימליות בהתאם לערכים אחרים שבחרת – Welocme.
הנה, פה יש לך תוכנית לקהילת הFIRE בארה"ב שמסבירה את את דרך הFI
https://www.youtube.com/watch?v=HMY5_fI4VbM&t=1497s
אם תמצא פה פעם אחת את המילה ליברטניזם אז אני צנצנת ואשים צנצנת באווטר שלי פה בצד לעולמים.
גיא
עמית נויפלד
גיא! long time no see
מבטיח לצפות בסרטון, אבל באותה נשימה אני מבטיח שאין בו שום דבר שמבטל את הפרדוקס המדובר. פרישה מוקדמת של אחדים מחייבת את המשך השעבוד של האחרים, מהסיבה הפשוטה שחיים מנכסים מניבים (מניות, נדל"ן או וואטאבר) דורשים את המשך קיומה של השיטה הכלכלית שמבוססת על עבודה וצריכה. אתה יכול להיות קומוניסט מצידי, אם פרשת בגיל 30, אתה בונה על זה ששאר החברים ימשיכו לעבוד בשבילך
עמית נויפלד
גיא
היי , אין צורך להיות מופתע אני מנוי לבלוג וגם נהנתי מאד מהספר.
כשקראתי את הפוסט לראשונה חשבתי בדיוק מה שחשב ביולוג ירושלמי מה שמאד הפתיע אותי
כי בדרך כלל אני לא מבין על מה הוא מדבר. כמו שאומרים אצלינו
מוחות גדולים חושבים באופן דומה אך של האהבלים כל אחד בדרכו שלו.
לחיזוק טענתי אני מביא כאן פוסט של ויקי רובין שכתבה את הספר
Your money or your life
שגם לך יש איפה שהוא פוסט עליו. אפשר לומר שהיא הסבתא המשותפת של SLOW ושל FIRE
שמדבר על מה שהיא מזהה כשני תתי התרבויות של FIRE
מתוכו
——————
My point being, there seem to be the same two sub-cultures in the sub-culture of FIRE: leaning towards libertarians and leaning towards social democrats.
————————–
"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"
בברכה
המאמר
https://yourmoneyoryourlife.com/the-fire-movement/
גיא
רוני
אני גם וגם – גם שואפת לעצמאות כלכלית וגם איטית מבחירה (ומבפנים). הכתיבה של הסולידית לא נעימה אבל לmister money mustache יש פוסטים יותר טובים על למה זה לא פרדוקס. בכל מקרה רוב השואפים לעצמאות כלכלית (או פרישה מוקדמת) לא רוצים לשבת רגל על רגל, אלא פשוט לא להיות משועבדים לעבודה מיותרת. ואת זה כבר מהספתח של האתר שלך אנחנו לומדים שיכולנו להשיג מזמן כאוכלוסיה. בכלל רק באתי להגיד היוש ומזל טוב על הספר, שגיליתי עליו באופן משעשע אתמול – שוטטתי לי בסוג של הרפתקאה אורבנית לגלות איזורים שאיני מכירה וכשהתעייפתי התיישבתי בבית קפה לבהות ולשתות קפה בנחת. אחד הלקוחות האחרים קרא את הספר ודיבר על תנועת ההאטה. צירוף מקרים משעשע… אבל עדיין אנשים הסתכלו עליי בצורה משונה. למה לשתות קפה בנחת אם אפשר לקחת לדרך…
רוני
גיא
רוני,
לMMM יש פוסטים יותר טובים(ויותר מלומדים?) מהפוסט של ויקי רובין לעיל שמסביר גם למה אין כאן פרדוקס גם לפורשים מוקדם מהצד הסוציאל דמוקרטי (השם ירחם עליהם 🙂 )?
אם כן ,אשמח לקישור לפוסט הזה.
אגב, היא מזכירה בפוסט גם את MMM כאחד שמגיע מהכיוון הליברטריאני והוא וחבריו יצרו באיזה כנס (בזמן הפרישה שלהם ) איזה מבנה שנתרם לקהילות אחרות.
ולמי שעדיין מוטרד מהכביכול פרדוקס אני אישית ממליץ מאד על הפוסט הזה
https://www.refinethemind.com/how-to-not-give-a-fuck-like-a-zen-master/
שמסביר איך
you must learn to give a fuck and not give a fuck at the same time.
אינו פרדוקס.
לא יכולתי לכתוב את זה יותר טוב
ולכן אני חוזר מעכשיו לסתום.
גיא
רוני
הי גיא,
זה הלינק שהתכוונתי אליו:
https://www.mrmoneymustache.com/2012/04/09/what-if-everyone-became-frugal/
זה הלינק אליו התכוונתי.
Mmm בשנים אחרונות
כבר פחוות מתייחס לפרישה אלא יותר למשמעות של ״לא לדאוג בגלל כסף״ כדי להמשיך לקריירה ב משמעותית שתורמת לקהילה.
רוני