על הרצפה

מגרש חנייה קטן, רחוב שיורד אל הים, רחבת עפר – שישה ימים בשבוע תעברו לידם ולא תחשדו בדבר. אבל יום אחד, בשעות הבוקר המוקדמות, חוטים נמתחים בין עמודי החשמל, בגדים נתלים על שיחים, על מכוניות חונות ועל מעקות בטיחות, שטיחים נפרשים על הרצפה. שוק הרוכלים מתעורר לחיים.

 

 

אולי אתחיל בלהציג את עצמי. שמי דן, אני בן 31, ובשלוש השנים האחרונות ניסיתי להבין מה קורה במוחם של עטלפים בזמן שהם עפים ומנווטים במרחב. זאת הייתה שאלת המחקר שלי בזמן שלמדתי במכון וייצמן, תקופה יפה ומשונה לכל הדעות. הלימודים במכון וייצמן, וכנראה לימודים אקדמאיים באופן כללי, מנותקים מעט מהעולם שסביבם. מעין בועה בתוך בועה – אתה שוקד על המחקר שלך בין כתלי המעבדה, והיא מוקפת במדשאות ירוקות, מזרקות מים עדינות ומגשי קרואסונים טריים. על אף שזו סביבת עבודה מדהימה, לפעמים היה חסר לי קצת מהרעש של העולם שבחוץ. כמו כפית מלח בעוגת שוקולד. בדיעבד, אני חושב שבגלל זה אהבתי כל כך את שוקי הרוכלים.

 

 

הראשון שלי היה השוק ברחובות. השם "רחובות" יכול לתעתע. למעשה, זו עיר עם רחוב אחד בלבד – 'הרצל'. בימי שישי רחוב הרצל לובש חג ומתמלא באנשים והופך למזמין במיוחד. באחד מסופי השבוע הראשונים שלי בעיר שוטטתי לאורכו, כשלפתע ראיתי שמגרש החנייה הקטן, מאחורי הפלאפל, התמלא אנשים והתרחשות. כשהתקרבתי נחשפתי בפעם הראשונה למראה משונה: בגדים וכלים ורהיטים ותמונות ועציצים ומה לא מסודרים יפה על הרצפה, ובין חלקות הסחורה עוברים הלקוחות ובמרכזן יושבים המוכרים. וכולם מדברים עם כולם, בעיקר ברוסית, וצוחקים עם כולם בצחוק חוצה-תרבויות, וקצת מתמקחים, קצת קונים, ובערך בחצות היום מתקפלים הסחורות והאנשים ומגרש החנייה חוזר להיות, ובכן, מגרש חנייה.

 

 

כמובן שחזרתי גם בשבוע הבא. הרגשתי שכאן אני מוצא את החספוס שהיה חסר לי בשגרת היום-יום, מנה שבועית של המולה טובה, בסיסית ואנושית. מעל לכל, השוק הוא מקום נורא מעניין. אם הייתי צריך לתמצת אותו במשפט, הוא כנראה היה משהו בסגנון 'אנשים עם סיפורים מוכרים חפצים עם סיפורים'. בגלל שהזמן כאן זורם בנחת ואין לאן למהר, הרבה אנשים שמחו לחלוק את הסיפור שלהם, והשיחה הזו בין שני זרים, משני דורות ועולמות שונים, הייתה לרב פשוטה ונעימה במיוחד. כך יצא שלמרות שבדרך כלל לא קניתי שום דבר, תמיד הייתי חוזר מהשוק בידיים מלאות.

 

 

בהדרגה גיליתי את קיומם של שווקים נוספים. זה לא היה קל, מכיוון שעל רובם כמעט ואין מידע באינטרנט, וקשה לדעת איפה ומתי הם מתקיימים. בכל פעם ששמעתי על שוק חדש סימנתי בראשי כוכבית קטנה לידו, ובהזדמנות הראשונה יצאתי בעקבותיו. חלקם היו אכזבה – השוק בקריית גת למשל, שהוא לא יותר מ-3-4 מוכרים חשדניים ומספר דומה של קונים. אבל חלקם היו התגשמות חלום: השוק באשדוד, שהוא ארוך וצבעוני ונעים, ולכל אורכו ניתן לראות ברקע את הים; או השוק של רמלה, שוק ענק ומבולגן שכיף ללכת בו לאיבוד; או נתניה; או אשקלון… ואמת עתיקה אחת נכונה כאן במיוחד – אי אפשר לבקר באותו שוק פעמיים. הסחורה משתנה, הרוכלים מתחלפים ולעולם לא משעמם. אחת לשבועיים-שלושה הייתי יוצא מוקדם בבוקר לשוטט ולצלם באחד השווקים, ומגיע למעבדה באיחור קל ובחיוך.

 

 

אני חושב ששוקי הרוכלים יכולים לדבר אליכם, חברי האיטיים, במספר רבדים, כגון קיימות, מחזור ואנטיתזה ססגונית לקניונים ולתאגידי הצריכה. באופן אישי, רציתי להתעכב על נושא אחד שיקר לליבי במיוחד והוא הצילום. רבות דובר כאן בבלוג בשבח השוטטות. זהו אחד התחביבים האהובים גם עליי, ומאז שהתחלתי לשוטט עם מצלמה גיליתי שאני נהנה ממנו הרבה יותר. יש בצילום מעין גרסה מעודנת לציד – אתה ממתין לרגע המתאים, אורב לו, וברגע אחד קצר מכוון ולוחץ על ההדק. פתאום נוסף ממד של ריגוש גם למקום הסתמי ביותר. אחרי תקופה מסוימת אתה מגלה שגם בלי המצלמה משהו בהסתכלות הזאת דבק בך. משחקים של אור וצל, צירופי מקרים, שילובי צבעים – אתה לומד לשים לב לדברים שקודם לכן עברו לידך, והופכים את העולם למעניין טיפה יותר. ולפעמים המצלמה היא סתם תירוץ. כמו שלקחת באמצע היום חמש דקות הפסקה זה קצת מוזר אבל לצאת להפסקת סיגריה זה ממש הגיוני, ככה מצלמה על הכתף יכולה לספק סיבה טובה לצאת ולשוטט, גם אם לא תצלמו אף תמונה.

 

 

לקראת סיום, רציתי לנצל את הבמה הזאת כדי להזמין אתכם לבקר בשוק אחד או שניים. המוכרים כבר לא צעירים, גם לא הקונים, ובעוד מספר שנים שוקי הרוכלים כנראה כבר לא יהיו. אלו מקומות נדירים, מיוחדים ומעט נשכחים, וחבל. יש שם חפצים, אנשים ואווירה שלא מוצאים בשום מקום אחר. אז אם מתפנות לכם כמה שעות בוקר מוקדמות בתקופה הקרובה, תפרגנו לעצמכם ביקור באחד השווקים. ואל תשכחו לקחת מצלמה, גם אם בסוף לא תשתמשו בה.

 

***

רשימה מלאה של שוקי הרוכלים בישראל, הכוללת כתובות, ימי פעילות ועשרות תמונות נהדרות, ניתן למצוא באתר שהקים דן בלום – 'על הרצפה' – הנאה מובטחת, ואל תפספסו את 'הוראות למלצרית'