השבוע התוודעתי ליזמה חדשה מבית תאגיד וול מארט – REIMAGINED CENTERS – מתחמים שיוקמו במגרשי החניה העצומים של סניפי הרשת, ויכללו עסקים קטנים של שתייה, הסעדה, בריאות, ספורט, פנאי ובידור, שינסו לשחזר את המרכזים המסחריים של הערים הקטנות.
לדברי סגן נשיא וול מארט, ל. ב. ג'ונסון, מטרתם של המרכזים העתידיים היא: "לספק מתחם לקהילה, אזור שבו הקהילה יכולה להתרועע בו". ג'ונסון כמובן שוכח שקהילה היא לא דבר מה שנברא יש מאין. קהילה היא יותר מאוסף של פרטים שחולקים אזור מגורים אקראי. קהילה היא קבוצה של אנשים בעלי מחויבות ואחריות הדדית, היסטוריה מקומית, זיכרונות משותפים וחברויות שנבנות לאורך שנים. קהילות נבנות, בין השאר, סביב מרכזי התרבות שהן מקימות והעסקים הקטנים שפועלים בקרבן ומעניקים, מעבר לשירות או מוצר מסוים, את ההזדמנות להיפגש, להתעדכן, לחלוק, לשתף, לסייע ובסופו של דבר לייצר "מוסדות". מוסדות אלה מתפתחים בצורה טבעית עם ומתוך הקהילה, בדרך כלל על ידי אנשים החברים בה, אשר בונים אמון צעד אחר צעד, מתוך היכרות אישית. בין אם מדובר בחנות לכלי עבודה, חנות ספרים, מכולת, בר קטן או מסעדה – הזמן הוא הגורם המשמעותי ביותר בהפיכתם המשותפת ל"כיכר עיר" המהווה מרכז לא רשמי עבור קהילה.
כעת, וול מארט מבקשת לייצר את כיכר העיר מחדש, ובצורה סינתטית. כאילו ש"קהילה" היא יסוד חסר אופי או ייחודיות שניתן לשכפל במעבדה. המחשבה שניתן להעתיק את הרחוב המסחרי ששימש עמוד תווך לקהילה, לקופסה מעוצבת אדריכלית במגרש חניה, היא יותר מאשר מטופשת – בהתחשב בעובדה שוול מארט אחראית במידה רבה להתפוררותם של מרכזים עסקיים (ומכאן גם קהילתיים) במאות ערים קטנות, מדובר בציניות לשמה. הרסנו את מרכזי הערים, הבאנו לסגירתן של חנויות שפעלו עשרות שנים ופרנסו תושבים מקומיים, מצטערים, הנה, קחו פוד טראק עם המבורגרים זולים.
***
אני מקווה ומאמין שהיזמה החדשה מבית וול מארט תתרסק אל חופי המודעות ההולכת וגוברת של הצרכנים. עם זאת, הגילוי אודותיה הגיע מבחינתי בזמן טוב. הפוסט האחרון שפרסמתי, ברינגברינג, אודות שירות חדש שמאפשר משלוחים מסופרמרקטים עצמאיים (שאינם סניפי רשתות), הביא כמה וכמה קוראים וקוראות לכתוב לי הודעות פרטיות ומודאגות – האם נפלתי בפח? במיזם המדובר מושקעות "החברה המרכזית למשקאות" ו-"סופרפארם" – תאגיד מקומי ורשת שאני רחוק מלחבב, איך יתכן שאני נותן להן במה באתר?
ובכן, רק כדי להרגיע, לא נפלתי בפח. למעשה, בעצמי גיליתי על השירות החדש דרך ידיעה קטנה במגזין "ממון" שדיווחה על כך שרשת סופרפארם רכשה 25% מהמיזם, ולמרות האמור, בחרתי לכתוב עליו. לטעמי, ישנן לא מעט דרכים בהן תאגידים יכולים לסייע לעסקים קטנים. האינטרסים, במקרים רבים, יכולים להיות משותפים ולהביא לתועלת הדדית. לכן, ולמרות שהייתי שמח לדמיין עולם ללא תאגידים, אני מקבל את העובדה שהם כאן כדי להישאר (לפחות בעתיד הנראה לעין) ומשתדל לבחון בכל מקרה ומקרה, האם הם אכן מסייעים לעסקים הקטנים.
במקרה של ברינגברינג, התשובה חיובית. מיזם בסדר גודל שכזה, שמבקש להנגיש גיאוגרפית וטכנולוגית סופרמרקטים עצמאיים בפריסה ארצית, דורש השקעה כספית גדולה, כזאת ששלושת היזמים הפרטיים שעומדים מאחוריו, לא היו יכולים לגייס בעצמם. לחברה המרכזית למשקאות יש אינטרס ברור להשקיע במיזם – מבחינתה מדובר בעוד מאות נקודות מכירה ופלטפורמה בה היא יכולה לשווק את מוצריה. לא לחינם ששיית קוקה-קולה באתר ברינגברינג זולה יותר מאשר בשופר-סל, והצרכן במקרה זה רק מרוויח מהמעורבות של התאגיד ביזמה (לא שאני חלילה ממליץ למישהו לצרוך קוקה-קולה). סופרפארם, רשת שאין לי מילה טובה לומר עליה, בחרה להשקיע בפלטפורמה כדי לקדם את השימוש בכרטיס האשראי שלה, ככל הנראה על ידי מתן הטבות לרוכשים באמצעותו. הייתי מעדיף שבעלי השליטה ברשת לא ירוויחו מסופרים עצמאיים, אבל שוב, במקרה זה מדובר ברע במיעוטו. בשורה התחתונה, מאות סופרים קטנים יכולים כעת לתת תשובה הולמת ל"בעיית הנוחות" ולאפשר הזמנה ברשת ממש כמו הרשתות הגדולות. אני לא נכנס לשאלה איזה תשלום גובה הפלטפורמה מהסופרים עצמם עבור השירות. אני יוצא מנקודת הנחה שבעלי העסקים הקטנים בחנו את המספרים והחליטו שהדבר משתלם להם. במידה ולא כך, היזמה לא תאריך חיים – עסקים אלה מלכתחילה בנויים על קהל מקומי (שכונתי) שנוהג לרכוש בהם פיזית ובאופן יומיומי.
ברינגברינג לא לבד. מיזם דומה נוסף עונה לשם "שופו" – אתר שמנתב הזמנות למכולות שכונתיות, הפעם מבית היוצר של תאגיד יוניליוור. זה האחרון מסתמך על מגמת הצמיחה במכירות החנויות הקטנות – כן כן, בל נטעה ממסעות הפרסום היקרים, בשלוש השנים האחרונות הרשתות נחלשות והחנויות הקטנות מתחזקות – ומשקיע כעת סכום לא מבוטל במטרה לחזק את המכולות הקטנות. האינטרס של תאגיד המזון ברור, בימים בהם הרשתות הגדולות עוברות לעבוד יותר ויותר עם "מותגים פרטיים" (שופרסל מציעה היום לא פחות מ-1,700 מוצרים תחת המותג הפרטי שלה), ספקים גדולים מוצאים עצמם מאוימים וכמעט בלית ברירה מגלים מחדש את כוחם של העסקים הקטנים. אלה אמנם מצריכים יותר "התעסקות" מצד הספק, אך הפריסה שלהם גדולה יותר, הם ממוקמים במרכזי ערים ושכונות, ומתבססים על קהל קבוע ונאמן. באופן לא מפתיע, מיזם "שופו" נתקל עד כה בקשיים דווקא מצד המכולות – רוב בעלי המכולות הם אנשים מבוגרים שמתקשים להטמיע ולאמץ טכנולוגיות חדשות. כולי תקווה שדור ההמשך שלהם יבין שמדובר בעסקים שלא עתידים להיעלם, ושביותר ממובן אחד נחוצים למרקם של העיר, השכונה והקהילה.
על דרך נוספת שבה תאגידים יכולים לסייע ולקדם עסקים קטנים, כתבתי בעבר בפוסט "מזון טרי, כסף איטי". כפי שקיימת מגמה של צרכנים לשוב לעסקים קטנים, קיימת גם דרישה מצדם למזון טרי ומקומי, שיהיה נגיש וזול מספיק. תאגידי מזון יכולים לפתח מחלקות עצמאיות של השקעה ביצרני מזון קטנים, באופן שיסייע להם להגדיל את הייצור ולחשוף אותם לקהלים נוספים, ולעשות זאת מבלי להשתלט על המיזם (כלומר, עד 50% שליטה) ומבלי לפגוע במהותו כיצרן איכותי, ייחודי ומקומי.
***
בתחום המזון תאגידים יכולים לשתף פעולה בהצלחה עם עסקים קטנים. מה בנוגע לתחומים אחרים? בחודש פברואר השנה כתבתי מכתב פתוח לדנה עזריאלי, בו הצעתי לה להחיות את הקניונים הגוססים שבבעלותה באמצעות עסקים קטנים וייחודיים, ומתחמי פופ-אפ. לפני כשבוע התפרסם שקבוצת עזריאלי עומדת להקים בקניונים שבבעלותה מתחמי פופ-אפ שיאפשרו לעסקים קטנים לפעול בשכירות מוזלת. בידיעה שדיווחה על כך נכתב כי: "בעזריאלי מצפים שהמתחמים החדשים יכניסו עניין חדש לקניונים, אחרי שהצרכן הישראלי כבר הביע עייפות ממגוון החנויות שחוזר על עצמו בכל הקניונים, כמו פוקס, רנואר, קסטרו ועוד".
אני חלילה לא לוקח שמץ של קרדיט על המהלך, כל תאגיד גדול וחפץ חיים נאלץ בסופו של דבר להכיר בחשיבותם של העסקים הקטנים לקיומו.
***
על איזה עוד דוגמאות ניתן לחשוב? ובכן, בשליפה מהמותן: תאגידי אופנה שמשתפים פעולה עם חנויות בגדים קטנות. למשל, בעת הזמנה ברשת, החבילה תגיע לחנות הקטנה הקרובה, וכך בעליה ייהנה מעמלה קטנה (איסוף חבילות מחנויות שאינן סניפי דואר קיים כבר) ומחשיפה לצרכנים חדשים שייתכן ויכירו את מרכולתו לראשונה. או באופן מקומי יותר, רשתות בגדים שמשתפות פעולה עם תופרות/ים שפועלים בקרבתם, מעניקות להם חשיפה בפרסומי הרשת ומבטיחות לצרכן לממן תיקון, במידת הצורך, של הבגד שנרכש אצלן כאשר הוא יתבצע באחד העסקים הקטנים שסביבן. רשתות למכירת נעלים יכולות להציע שירות דומה אצל סנדלרים, שעדיין פועלים בערים, ובכך מעלות את המודעות לקיומם, כמו גם להימנעות מהתייחסות לנעל כאל מוצר שיש לזרוק ברגע שנפגם.
בכל תחום כמעט ניתן למצוא דרכים בהן תאגידים ורשתות יכולים לתרום לעסקים הקטנים שפועלים בסביבתם. אולי בעתיד עוד אקדיש פוסט נפרד לרעיונות ישימים בתחום (בעזרתכם אני מקווה).
מעבר לכך, רשתות ותאגידים יכולים גם להחליט באופן מודע לפעול בצורה טובה ואחראית כלפי הקהילה והעובדים, כפי שעושה, למשל, רשת "ג'ון לואיס" הבריטית. זו האחרונה מצויה מזה עשרות שנים בבעלות של העובדים, משתפת אותם ברווחיה, מעניקה להם תנאים סוציאליים נדיבים ועדיין נשארת תחרותית מבחינת מחירים. גם אם תמיד עדיף לרכוש בעסקים קטנים, רשתות לא חייבות להיות "רעות".
***
נ.ב.
ספרי הראשון, "היסטוריה של מהירות", מודפס בימים אלה. הנה וידאו שנשלח אלי מדפוס א.י.ל ביום חמישי האחרון. רוצים להיות הראשונים לדעת כשהוא יהיה זמין למכירה באתר? הירשמו לעדכונים במייל, ממש כאן בעמודה השמאלית של האתר.
מאיה
יש סרט דוקומנטרי מצוין על וולמארט והאופן שבו היא הרסה עיירות קטנות בארצות הברית
https://www.youtube.com/watch?v=jf-Sr3SjBzk
ובהצלחה עם הספר, מחכה!
מאיה
ביולוג ירושלמי
ממתין לספר בציפייה אדירה!
ביולוג ירושלמי
Niv sivan
לאט לאט הכל מתבהר
Niv sivan
עידן כספרי
בהצלחה.
מצפה (בנחת) לספר.
עידן כספרי
ביולוג ירושלמי
יש יש יש יש יש יש יש יש יש ישששששששששששששש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אוי ואבוי לדואר אם הם יתעכבו עם המשלוח.
אני אשן להם בסניף!
(סליחה, הייתי חיייב).
ביולוג ירושלמי
אסתי
הזמנתי את הספר, וקראתי אותו מייד מכריכה לכריכה. ספר מעולה!
התיאור ההיסטורי באמצע והכלכלי בסוף טובים במיוחד. הסבר כלכלי כל כך מקיף, קצר וברור נדיר מאד למצוא.
(הדוגמא של שיתוף הילדים היתה היחידה שביטאה חוסר מומחיות, למשל לגבי הרדמה של פעוטים מחוץ לביתם 🙂 )
זה ספר שחשוב שיהיה נגיש לכולם, לכן נראה לי חיוני לתרגם אותו לאנגלית. אני לא מכירה שום ספר מקביל, או אפילו קרוב.
עמית, אתה שוקל את האפשרות הזאת?
אסתי
עמית נויפלד
היי אסתי, איזה כיף לשמוע!
אני מקבל את ההערה בנושא הילדים, ומודה בהכנעה שטרם זכיתי לצבור ניסיון באופן אישי 🙂
אני חושב שזה באמת הפרק היחיד שלא מבוסס על התנסות עצמית…
אכן יש תכנית לתרגם את הספר, אני מקווה שנצא למסע המשוגע הזה בקרוב. קודם כל חשוב לי להגיע לעוד קהל מקומי. השבועיים הראשונים היו מוצלחים למדי (הוצאנו בדואר כ-400 ספרים) אז עכשיו אני אנסה לשמור על המומנטום ולהגיע לקהלים נוספים בארץ. ככל שאצבור תגובות אוכל גם לשפר את הגרסה הבאה 🙂
שוב, תודה!
עמית נויפלד
דוד קרמף
״רוצים להיות הראשונים לדעת כשהוא יהיה זמין למכירה באתר? ״ אתה אמיתי?
דוד קרמף
עמית נויפלד
אני לא בטוח שהבנתי את השאלה, אם תרצה לנסח אותה באופן מעט יותר מורכב אשמח לנסות ולענות
עמית נויפלד